Mikey Weiss
New member
התייעצות...ארוך נורא.
קודם כל, היי כולם, נעים מאד. גיליתי את הפורום רק היום אבל אני כבר הולכת להפיל עליכם את קיצור תולדותיי, התנצלותי מראש על האורך. אני בת 24 וחצי, בדיוק סיימתי תואר ראשון לפני כמה חודשים. הבעיות התחילו אצלי כבר כשהייתי מאד קטנה... תמיד הייתי מפילה דברים, מתנגשת בדברים, נופלת. מאד תזזיתית. הייתי (ועדיין) מאד מבולגנת, לא זוכרת כלום, לא זוכרת דברים שביקשו ממני לעשות, לא מסיימת לעשות דברים שביקשו ממני לעשות, מה שהיה יוצר כל הזמן חיכוכים עם אמא שלי (שלפני שנה בערך אמרה לי לראשונה שבמשך כל החיים שלי היא חשבה שאני מאד מוזרה ושאני דוגמא לכשלון שלה לחנך אותי). בערך בכיתה ד' הפסקתי להכין שיעורי בית, בכיתה ו' התחלתי להבריז משיעורים, מה שנעשה חמור יותר מכיתה ז' ואילך. פשוט, אם הייתי יושבת בשיעור, אחרי חמש דקות לא היה לי מושג מה קורה סביבי ולא הייתי שמה לב לכלום, ותמיד כולם מסביבי התרכזו כמו שצריך, בלי בעיה, וזה פשוט גרם לי להרגיש מטומטמת, הרגשה שהעדפתי לוותר עליה. אם ממש הייתי צריכה להכריח את עצמי להתרכז - ללמוד למבחנים, למשל, הייתי יושבת על השטיח בסלון, עם טלוויזיה ומוזיקה ביחד, ולומדת, מה שגרם גם לריבים עם ההורים שלי שלא ממש הבינו איך אפשר ללמוד ככה. במשך שנים תמיד הייתי משלימה חומר של סמסטרים שלמים לבד, כי לא הייתי מסוגלת ללמוד אותם רצוף כמו שצריך בבית הספר. הייתי זאת ש"חכמה, אבל עצלנית". וזה תמיד היה נורא קשה, כי אני לא חשבתי שאני עצלנית, אני ידעתי שאני מנסה לעשות משהו כמו האחרים ולא מצליחה, פשוט לא מצליחה. היה לי נורא קשה חברתית, לא הצלחתי להתחבר עם ילדים אחרים, וזה עוד יותר הרס לי את הבטחון העצמי. הייתי הילדה המצחיקה והגמלונית והמעצבנת שמדברת מהר נורא. אם כבר מדברים על למה אמא שלי חשבה שאני מוזרה.. יש לי הפרעות שינה מאז שהייתי קטנה, אני ישנה דפוק, שעות פסיכיות, אני זזה, אני נחנקת מתוך שינה - בתור בוגרת פחות, בתור ילדה הייתי זזה כמו מטורפת בשינה, אני לא מסוגלת להרדם אלא אם כן אני מתישה את עצמי לפני זה, אני מסתובבת בלילה הלוך חזור בבית עד שאני מסוגלת ללכת לישון, ואני עייפה תמידית, לא זוכרת מתי לא הייתי עייפה. בכיתה י' בערך היועצת בתיכון, בשיתוף עם ההורים שלי, החליטו לעזור לי ללמוד "להתארגן", כי, מה אתם יודעים, ארגון אף פעם לא היה הצד החזק שלי. זה לא ממש עזר, ועד סוף התיכון שלי לא ממש הגעתי לשיעורים ובעצם עד האוניברסיטה גם אף פעם לא הכנתי שיעורי בית. הייתי "מפצה" על זה בלימוד מרוכז בלילה לפני מבחן או בכתיבת עבודות, כי עם "דדליינים" ולחץ הייתי מסוגלת להסתדר, אלו הדברים היחידים שהייתי מצליחה לעשות כמו שצריך. ככה שתמיד היו לי ציוני שמונים, אבל תחושה שאני דפוקה לגמרי, כי לא הרגשתי שכל האנשים מסביבי (למדתי בבית ספר שנחשב גם למחוננים) היו יותר חכמים ממני, אבל בכל זאת, כולם הצליחו הרבה יותר ממני. במקום שבו אנשים מערערים על ציוני 95 כתופעה גורפת, השמונים התמידי שלי היה בדרך כלל מהציונים הנמוכים. בכל מקרה, השמונים האלו, שהייתי מוציאה את הנשמה שלי עליהם כדי לגרד אותם, באמת נלחמת בכל הכוח ומתאמצת נורא, היו גורמים רק לזה שאני אשמע תמיד מהמורים את זה "שהייתי יכולה יותר אם רק הייתי מתאמצת קצת" ואני חשבתי, האם בכלל אני יכולה להתאמץ יותר ממה שאני מתאמצת? בצבא זה אפילו היה יותר גרוע. הייתי בתפקיד שדרש שעות ארוכות באותו מקום והרבה ריכוז. כדי להצליח להתרכז הייתי תמיד משרבטת לעצמי דברים בצד, כי ידעתי על עצמי שרק ככה אני לא בורחת למקומות אחרים ומאבדת ריכוז לגמרי, אבל המפקדים שלי לא ראו את זה ככה. הם ראו את זה כזלזול בתפקיד וניסו להכריח אותי להפסיק עם זה. ממש ככה, ברמה של ילדים בני שנתיים, הם היו מחרימים לי את הנייר, את העט, רק שאני אפסיק לשרבט. כמובן שברגע שנאלצתי לעשות את מה שהם הורו לי, לא הייתי מסוגלת להתרכז בכלל ורמת הביצועים שלי הלכה וירדה עד שהם החליטו להעיף אותי מהתפקיד. במקרה הזה היה לי מזל וקצין שחשב שיש לי פוטנציאל לתפקיד איכותי העביר אותי אליו, וקיבלתי עבודה שדרשה הרבה התרוצצות ותזזית, מה שכמובן התאים לי הרבה יותר. הגעתי לאוניברסיטה, ושם חזרו כל תחלואי התיכון - ישבתי בשיעורים ואחרי שלוש דקות לא היה לי מושג מה קורה סביבי. הפסקתי להגיע לשיעורים גם באוניברסיטה (טוב, זה לא נדיר, אבל אני לא חושבת שאצל רוב האנשים זה מאותן סיבות), למרות שהפעם דווקא הצלחתי להכין שיעורי בית ומטלות, עדיין היה לי מאד קשה. ההבדל המשמעותי בין האוניברסיטה לתיכון היה שבגלל דלקת בגיד יד ימין, היד שאני כותבת בה, קיבלתי הקלות משמעותיות בבחינות, עשיתי בחינות על מחשב בחדר לבד עם הארכת זמן (הקלה שהיא שווה, ככל הידוע לי להקלות ADHD, למשל). לא את כל המבחנים שלי עשיתי ככה, היו מבחנים אמריקאים, למשל, באחד החוגים שלי, שאותם הייתי עושה בכיתה הרגילה, ואותם תמיד הייתי דופקת באופן אלגנטי ביותר, אני לא טובה בפרטים קטנים, והייתי מאבדת ריכוז נורא מהר בכיתה עם כולם. אבל בכל המבחנים שהייתי עושה בחדר לבד, שם הייתי יכולה לקום באמצע מבחן, לעשות הפסקות, להסתובב, לשבת, לזוז, קיבלתי ציונים שהיו באופן משמעותי יותר גבוהים ממה שהיו לי קודם. הבעיות עם ההורים שלי, על בסיס אותם חיכוכים שתמיד היו לי איתם (התחושה שלהם שהם נכשלו בחינוך שלי) הביאו אותי לשירות הייעוץ באוניברסיטה בשנה ב', שם הפסיכולוגית אצלה טופלתי העלתה בפני את האפשרות שיש לי ADHD. לא הלכתי לאבחון מהסיבה הפשוטה שאת ההקלות שזוכים להן מבחינה אקדמאית כבר היו לי, וברגע שהתחלתי לגשת למרצים והסברתי להם את המצב, היתה באמת התחשבות מקיר לקיר. הציונים שלי עלו, ובמקביל למדתי עם הפסיכולוגית לארגן את עצמי יותר טוב, מבחינת מטלות, לוח משימות ודברים כאלו, והחיים שלי השתפרו בהרבה מאד מובנים, גם בטחון, גם הצלחה במטרות (קשות) שהצבתי לעצמי. השיא היה - וכאן גם מגיע החלק בו אני רוצה להתייעץ ואם שרדתם את הכל אז וואו - כשהתקבלתי לתואר שני בברקלי. אני מסתכלת על כל מה שעברתי בדרך וזה די מדהים. עכשיו, למדתי להתמודד עם הרבה דברים במהלך הדרך. הפסיכולוגית שלי, אחרי שנתיים איתי, כבר די יוצאת מתוך הנחה בסיסית שיש לי ADHD, אבל מעולם לא הלכתי לאבחון. אני מתלבטת, האם לקראת המעבר לארץ חדשה כדאי לי לעשות אבחון כזה? במיוחד כשאני יודעת שאין הרבה אבחונים למבוגרים? או אפילו בשביל לדעת, באמת? עד כמה שווה למבוגר לעשות אבחון כזה, עם כל ההוצאה שכרוכה בכך, אם עיקר המשמעות תהיה רק הענקת כותרת למצב מסוים (או להפך? יכול להיות שכל התופעות האלו הן בכלל לא הפרעת קשב ואני רק מקלה על עצמי בזה שאני חושדת שזו כן? זו, רוב הזמן, התפיסה של אמא שלי). תודה על הסבלנות.
קודם כל, היי כולם, נעים מאד. גיליתי את הפורום רק היום אבל אני כבר הולכת להפיל עליכם את קיצור תולדותיי, התנצלותי מראש על האורך. אני בת 24 וחצי, בדיוק סיימתי תואר ראשון לפני כמה חודשים. הבעיות התחילו אצלי כבר כשהייתי מאד קטנה... תמיד הייתי מפילה דברים, מתנגשת בדברים, נופלת. מאד תזזיתית. הייתי (ועדיין) מאד מבולגנת, לא זוכרת כלום, לא זוכרת דברים שביקשו ממני לעשות, לא מסיימת לעשות דברים שביקשו ממני לעשות, מה שהיה יוצר כל הזמן חיכוכים עם אמא שלי (שלפני שנה בערך אמרה לי לראשונה שבמשך כל החיים שלי היא חשבה שאני מאד מוזרה ושאני דוגמא לכשלון שלה לחנך אותי). בערך בכיתה ד' הפסקתי להכין שיעורי בית, בכיתה ו' התחלתי להבריז משיעורים, מה שנעשה חמור יותר מכיתה ז' ואילך. פשוט, אם הייתי יושבת בשיעור, אחרי חמש דקות לא היה לי מושג מה קורה סביבי ולא הייתי שמה לב לכלום, ותמיד כולם מסביבי התרכזו כמו שצריך, בלי בעיה, וזה פשוט גרם לי להרגיש מטומטמת, הרגשה שהעדפתי לוותר עליה. אם ממש הייתי צריכה להכריח את עצמי להתרכז - ללמוד למבחנים, למשל, הייתי יושבת על השטיח בסלון, עם טלוויזיה ומוזיקה ביחד, ולומדת, מה שגרם גם לריבים עם ההורים שלי שלא ממש הבינו איך אפשר ללמוד ככה. במשך שנים תמיד הייתי משלימה חומר של סמסטרים שלמים לבד, כי לא הייתי מסוגלת ללמוד אותם רצוף כמו שצריך בבית הספר. הייתי זאת ש"חכמה, אבל עצלנית". וזה תמיד היה נורא קשה, כי אני לא חשבתי שאני עצלנית, אני ידעתי שאני מנסה לעשות משהו כמו האחרים ולא מצליחה, פשוט לא מצליחה. היה לי נורא קשה חברתית, לא הצלחתי להתחבר עם ילדים אחרים, וזה עוד יותר הרס לי את הבטחון העצמי. הייתי הילדה המצחיקה והגמלונית והמעצבנת שמדברת מהר נורא. אם כבר מדברים על למה אמא שלי חשבה שאני מוזרה.. יש לי הפרעות שינה מאז שהייתי קטנה, אני ישנה דפוק, שעות פסיכיות, אני זזה, אני נחנקת מתוך שינה - בתור בוגרת פחות, בתור ילדה הייתי זזה כמו מטורפת בשינה, אני לא מסוגלת להרדם אלא אם כן אני מתישה את עצמי לפני זה, אני מסתובבת בלילה הלוך חזור בבית עד שאני מסוגלת ללכת לישון, ואני עייפה תמידית, לא זוכרת מתי לא הייתי עייפה. בכיתה י' בערך היועצת בתיכון, בשיתוף עם ההורים שלי, החליטו לעזור לי ללמוד "להתארגן", כי, מה אתם יודעים, ארגון אף פעם לא היה הצד החזק שלי. זה לא ממש עזר, ועד סוף התיכון שלי לא ממש הגעתי לשיעורים ובעצם עד האוניברסיטה גם אף פעם לא הכנתי שיעורי בית. הייתי "מפצה" על זה בלימוד מרוכז בלילה לפני מבחן או בכתיבת עבודות, כי עם "דדליינים" ולחץ הייתי מסוגלת להסתדר, אלו הדברים היחידים שהייתי מצליחה לעשות כמו שצריך. ככה שתמיד היו לי ציוני שמונים, אבל תחושה שאני דפוקה לגמרי, כי לא הרגשתי שכל האנשים מסביבי (למדתי בבית ספר שנחשב גם למחוננים) היו יותר חכמים ממני, אבל בכל זאת, כולם הצליחו הרבה יותר ממני. במקום שבו אנשים מערערים על ציוני 95 כתופעה גורפת, השמונים התמידי שלי היה בדרך כלל מהציונים הנמוכים. בכל מקרה, השמונים האלו, שהייתי מוציאה את הנשמה שלי עליהם כדי לגרד אותם, באמת נלחמת בכל הכוח ומתאמצת נורא, היו גורמים רק לזה שאני אשמע תמיד מהמורים את זה "שהייתי יכולה יותר אם רק הייתי מתאמצת קצת" ואני חשבתי, האם בכלל אני יכולה להתאמץ יותר ממה שאני מתאמצת? בצבא זה אפילו היה יותר גרוע. הייתי בתפקיד שדרש שעות ארוכות באותו מקום והרבה ריכוז. כדי להצליח להתרכז הייתי תמיד משרבטת לעצמי דברים בצד, כי ידעתי על עצמי שרק ככה אני לא בורחת למקומות אחרים ומאבדת ריכוז לגמרי, אבל המפקדים שלי לא ראו את זה ככה. הם ראו את זה כזלזול בתפקיד וניסו להכריח אותי להפסיק עם זה. ממש ככה, ברמה של ילדים בני שנתיים, הם היו מחרימים לי את הנייר, את העט, רק שאני אפסיק לשרבט. כמובן שברגע שנאלצתי לעשות את מה שהם הורו לי, לא הייתי מסוגלת להתרכז בכלל ורמת הביצועים שלי הלכה וירדה עד שהם החליטו להעיף אותי מהתפקיד. במקרה הזה היה לי מזל וקצין שחשב שיש לי פוטנציאל לתפקיד איכותי העביר אותי אליו, וקיבלתי עבודה שדרשה הרבה התרוצצות ותזזית, מה שכמובן התאים לי הרבה יותר. הגעתי לאוניברסיטה, ושם חזרו כל תחלואי התיכון - ישבתי בשיעורים ואחרי שלוש דקות לא היה לי מושג מה קורה סביבי. הפסקתי להגיע לשיעורים גם באוניברסיטה (טוב, זה לא נדיר, אבל אני לא חושבת שאצל רוב האנשים זה מאותן סיבות), למרות שהפעם דווקא הצלחתי להכין שיעורי בית ומטלות, עדיין היה לי מאד קשה. ההבדל המשמעותי בין האוניברסיטה לתיכון היה שבגלל דלקת בגיד יד ימין, היד שאני כותבת בה, קיבלתי הקלות משמעותיות בבחינות, עשיתי בחינות על מחשב בחדר לבד עם הארכת זמן (הקלה שהיא שווה, ככל הידוע לי להקלות ADHD, למשל). לא את כל המבחנים שלי עשיתי ככה, היו מבחנים אמריקאים, למשל, באחד החוגים שלי, שאותם הייתי עושה בכיתה הרגילה, ואותם תמיד הייתי דופקת באופן אלגנטי ביותר, אני לא טובה בפרטים קטנים, והייתי מאבדת ריכוז נורא מהר בכיתה עם כולם. אבל בכל המבחנים שהייתי עושה בחדר לבד, שם הייתי יכולה לקום באמצע מבחן, לעשות הפסקות, להסתובב, לשבת, לזוז, קיבלתי ציונים שהיו באופן משמעותי יותר גבוהים ממה שהיו לי קודם. הבעיות עם ההורים שלי, על בסיס אותם חיכוכים שתמיד היו לי איתם (התחושה שלהם שהם נכשלו בחינוך שלי) הביאו אותי לשירות הייעוץ באוניברסיטה בשנה ב', שם הפסיכולוגית אצלה טופלתי העלתה בפני את האפשרות שיש לי ADHD. לא הלכתי לאבחון מהסיבה הפשוטה שאת ההקלות שזוכים להן מבחינה אקדמאית כבר היו לי, וברגע שהתחלתי לגשת למרצים והסברתי להם את המצב, היתה באמת התחשבות מקיר לקיר. הציונים שלי עלו, ובמקביל למדתי עם הפסיכולוגית לארגן את עצמי יותר טוב, מבחינת מטלות, לוח משימות ודברים כאלו, והחיים שלי השתפרו בהרבה מאד מובנים, גם בטחון, גם הצלחה במטרות (קשות) שהצבתי לעצמי. השיא היה - וכאן גם מגיע החלק בו אני רוצה להתייעץ ואם שרדתם את הכל אז וואו - כשהתקבלתי לתואר שני בברקלי. אני מסתכלת על כל מה שעברתי בדרך וזה די מדהים. עכשיו, למדתי להתמודד עם הרבה דברים במהלך הדרך. הפסיכולוגית שלי, אחרי שנתיים איתי, כבר די יוצאת מתוך הנחה בסיסית שיש לי ADHD, אבל מעולם לא הלכתי לאבחון. אני מתלבטת, האם לקראת המעבר לארץ חדשה כדאי לי לעשות אבחון כזה? במיוחד כשאני יודעת שאין הרבה אבחונים למבוגרים? או אפילו בשביל לדעת, באמת? עד כמה שווה למבוגר לעשות אבחון כזה, עם כל ההוצאה שכרוכה בכך, אם עיקר המשמעות תהיה רק הענקת כותרת למצב מסוים (או להפך? יכול להיות שכל התופעות האלו הן בכלל לא הפרעת קשב ואני רק מקלה על עצמי בזה שאני חושדת שזו כן? זו, רוב הזמן, התפיסה של אמא שלי). תודה על הסבלנות.