נכנסתי לרגע קטן
New member
התחלתי לכתוב...ואני זקוקה לחוות דעתכן
פרק ראשון אט אט גווע אט אט גווע זה שלא מטייל, לא קורא, לא מאזין למוזיקה, שלא מוצא את החן בעצמו. אט אט גווע זה שהורס את אהבתו העצמית, זה שלא מאפשר שיעזרו לו. אט אט גווע זה שהופך עבד של שגרה בחזרתו כל יום על אותם מסלולים, זה שלא מחליף מותג, לא מסתכן בללבוש צבע חדש ולא מדבר עם מי שהוא לא מכיר. אט אט גווע זה שהופך את הטלוויזיה לגורו. אט אט גווע זה שנמנע מתשוקה, זה שמעדיף את השחור על פני הלבן ונקודה בסוף משפט על פני סערת רגשות, בדיוק מהסוג שמחזיר את הברק לעיניים, חיוכים על פני פיהוקים ולבבות על פני מעידות ורגשות. אט אט גווע זה שלא הופך את שולחנו כשאינו מאושר בעבודתו, באהבתו, זה שלא מסכן את הנכון בלא נכון בכדי לרדוף אחרי חלום, זה שלא מרשה לעצמו לברוח, ולו פעם בחיים, מהעצות הנבונות. אט אט גווע זה שמעביר את ימיו בטרוניה על גורלו המר ועל הגשם הבלתי פוסק. אט אט גווע זה שנוטש פרויקט לפני שהתחיל אותו, זה שלא שואל על דבר שאינו יודע או לא משיב כשואלים אותו על דבר שיודע. חייה היום, סכן היום! עשה היום! עשה מייד! אל תסכים לגווע לאט הסר את כל המכשולים אל תסרב לאושר פאבלו נרודה אני בטוחה שהמשורר הצ'יליאני פאבלו נרודה לא כיוון בשירו זה אלי אישית, אולם, בכל פעם שאני מגיעה לנקודות נמוכות בחיי אני קוראת את השיר הזה, שאת תרגומו מצאתי יום אחד באינטרנט, ומגיעה למסקנה העגומה שהכול קרה כיון שהסכמתי לגווע, ויתרתי על משהו בפנים. התקופה הזו היא לבטח נקודה נמוכה שלי, אולי לא הנמוכה ביותר שידעתי מימי חיי, אבל בהחלט נמוכה: כך פתאום באמצע החיים, מובטלת, בתוספת נאה של פרידה מכוערת מבת זוג . כך אני מהרהרת לעצמי, בעודי פוסעת לעבר אחד הבניינים של מרכז רפואי גדול במרכז הארץ, בדרכי לראיון עבודה. אני מביטה שוב בפתק שבידי "ד,ר יעל לנדבלום המחלקה לאונקולוגית ילדים, בניין 6 קומה 3, חדר 32. היכן לעזאזל בניין 6? ", אני רוטנת חרישית, בטח עוד איזו רופאה שאין לה מושג בכימיה. לשם מה היא זקוקה לכימאית? איזה מחקר היא עורכת?" אני ממשיכה לרטון ומצטערת שהגשם שבשירו של נרודה בושש להגיע, כיון שחם לי מכל ההליכה והחיפושים האלו. אני שואלת אחות נחפזת היכן בניין 6 והיא עונה לי שזה בקצה השני של בית החולים ומורה לי באצבע לעבר אופק עמוס בניינים. "יש לך עוד רבע שעה הליכה", אמרה כמתנצלת והלכה משם אני פוסעת לכיוון שהצביעה זו, "כנראה שרירי הרגליים מחוברים אצלי למוח, כי אחרת, מה יש בהליכה שמעורר בי את המחשבה?" גיחכתי לעצמי. אני חושבת על מה שקרה ביני לבין סיגל, על ה"רק חברה" שהייתה לה ממקום העבודה, על הדאגה והמסירות שגילתה לה, גם בשעות שאחרי העבודה, על השאלות שלי לפשר העניין ועל התשובות שלה בנוסח "אוי, היא חברה טובה, חברים טובים הם כמו המשפחה שלי". נזכרתי בהתרגשות שלה שגילתה שה"חברה הטובה" לסבית, לאחר שהציצה לה בגניבה למיילים ששלחה זו לאקסית שלה. הכואב הוא שהאמנתי לה, אהבתי אותה, האמנתי למילים שלה, בחרתי לא להקשיב לגוף שלי שלא אהב את נגיעותיה, אטמתי את אוזני לטון קצר הסבלנות וחסר החמלה שענה לכאבי שלי, לבת שלי. עצמתי את עיני לא לראות שמאחרי המכתבים ששלחה לי והמתנות, לא היה כלום. "טיפשה, פשוט טיפשה, האמנת למילים שלה" דקרתי את עצמי. "אבל, אהבתי אותה" עניתי לעצמי בכאב. "היה לה נוח איתך" עניתי ברשעות לעצמי "את מימנת את הרוב, והיא יכלה לעבוד במקום שהיא אוהבת, בשכר נמוך, ולהשתרלל כאוות נפשה עם מי שהיא רוצה, יש טמבלית שמכניסה כסף כשה"עובר" בבנק לוחץ, יש מי שתשלם את שכר הדירה ואת רוב התשלומים, פשוט נוח. חיית בשיממון פיזי, נפשי ומנטאלי, אבל, כל הזמן הייתה זו היא שהאשימה אותך שאת לא אוהבת די בשבילה, זוכרת?" הכיתי בעצמי ללא רחם. "את זוכרת את הלילה ההוא? כשנפרדתן ,והיא עברה לישון בחדר השני לכמה ימים, כי את לא רצית לזרוק אותה לרחוב, אלא שתמצא דירה משלה בנחת, את זוכרת או שאזכיר לך?" ברור שזכרתי, שוב נפרמו הפצעים והחלו לדמם. באותו יום היא הגיעה מאוחר יותר הביתה, ולאחר שאכלה את ארוחת הערב שהכנתי, התקשרה אליה "החברה הטובה" והיא חטפה את הטלפון הסלולרי ויצאה לדבר איתה בחוץ. שעתיים. כבר נכנסתי למיטה, הגברת לא לקחה מפתח, הטמבלית תחכה ותפתח לה, אני זוכרת שכעסתי, מעולם לא כעסתי כך, הרגשתי כאילו אני אויר, לא קיימת. כשסוף סוף היא הגיעה, אני זוכרת שהטחתי בה "אחר כך תגידי שזו סתם חברה טובה ושלא היו לך עניינים מהצד. מעולם אף אחד מבנות זוגי/אקסיות שלי, לא פגעו בי כך, את רוצה אהבה עם אחרת? נהדר, לא רוצה להיות איתי? לא אוהבת אותי?. בסדר גמור, אבל, תהיי ישרה ואל תשקרי, ועכשיו הייתי מצפה שלפחות תתני לגוויה להתקרר, את לא יכולה להיות בבית שלי ולנהל רומן, קחי את הדברים שלך ועופי מהבית שלי, מחר!"
פרק ראשון אט אט גווע אט אט גווע זה שלא מטייל, לא קורא, לא מאזין למוזיקה, שלא מוצא את החן בעצמו. אט אט גווע זה שהורס את אהבתו העצמית, זה שלא מאפשר שיעזרו לו. אט אט גווע זה שהופך עבד של שגרה בחזרתו כל יום על אותם מסלולים, זה שלא מחליף מותג, לא מסתכן בללבוש צבע חדש ולא מדבר עם מי שהוא לא מכיר. אט אט גווע זה שהופך את הטלוויזיה לגורו. אט אט גווע זה שנמנע מתשוקה, זה שמעדיף את השחור על פני הלבן ונקודה בסוף משפט על פני סערת רגשות, בדיוק מהסוג שמחזיר את הברק לעיניים, חיוכים על פני פיהוקים ולבבות על פני מעידות ורגשות. אט אט גווע זה שלא הופך את שולחנו כשאינו מאושר בעבודתו, באהבתו, זה שלא מסכן את הנכון בלא נכון בכדי לרדוף אחרי חלום, זה שלא מרשה לעצמו לברוח, ולו פעם בחיים, מהעצות הנבונות. אט אט גווע זה שמעביר את ימיו בטרוניה על גורלו המר ועל הגשם הבלתי פוסק. אט אט גווע זה שנוטש פרויקט לפני שהתחיל אותו, זה שלא שואל על דבר שאינו יודע או לא משיב כשואלים אותו על דבר שיודע. חייה היום, סכן היום! עשה היום! עשה מייד! אל תסכים לגווע לאט הסר את כל המכשולים אל תסרב לאושר פאבלו נרודה אני בטוחה שהמשורר הצ'יליאני פאבלו נרודה לא כיוון בשירו זה אלי אישית, אולם, בכל פעם שאני מגיעה לנקודות נמוכות בחיי אני קוראת את השיר הזה, שאת תרגומו מצאתי יום אחד באינטרנט, ומגיעה למסקנה העגומה שהכול קרה כיון שהסכמתי לגווע, ויתרתי על משהו בפנים. התקופה הזו היא לבטח נקודה נמוכה שלי, אולי לא הנמוכה ביותר שידעתי מימי חיי, אבל בהחלט נמוכה: כך פתאום באמצע החיים, מובטלת, בתוספת נאה של פרידה מכוערת מבת זוג . כך אני מהרהרת לעצמי, בעודי פוסעת לעבר אחד הבניינים של מרכז רפואי גדול במרכז הארץ, בדרכי לראיון עבודה. אני מביטה שוב בפתק שבידי "ד,ר יעל לנדבלום המחלקה לאונקולוגית ילדים, בניין 6 קומה 3, חדר 32. היכן לעזאזל בניין 6? ", אני רוטנת חרישית, בטח עוד איזו רופאה שאין לה מושג בכימיה. לשם מה היא זקוקה לכימאית? איזה מחקר היא עורכת?" אני ממשיכה לרטון ומצטערת שהגשם שבשירו של נרודה בושש להגיע, כיון שחם לי מכל ההליכה והחיפושים האלו. אני שואלת אחות נחפזת היכן בניין 6 והיא עונה לי שזה בקצה השני של בית החולים ומורה לי באצבע לעבר אופק עמוס בניינים. "יש לך עוד רבע שעה הליכה", אמרה כמתנצלת והלכה משם אני פוסעת לכיוון שהצביעה זו, "כנראה שרירי הרגליים מחוברים אצלי למוח, כי אחרת, מה יש בהליכה שמעורר בי את המחשבה?" גיחכתי לעצמי. אני חושבת על מה שקרה ביני לבין סיגל, על ה"רק חברה" שהייתה לה ממקום העבודה, על הדאגה והמסירות שגילתה לה, גם בשעות שאחרי העבודה, על השאלות שלי לפשר העניין ועל התשובות שלה בנוסח "אוי, היא חברה טובה, חברים טובים הם כמו המשפחה שלי". נזכרתי בהתרגשות שלה שגילתה שה"חברה הטובה" לסבית, לאחר שהציצה לה בגניבה למיילים ששלחה זו לאקסית שלה. הכואב הוא שהאמנתי לה, אהבתי אותה, האמנתי למילים שלה, בחרתי לא להקשיב לגוף שלי שלא אהב את נגיעותיה, אטמתי את אוזני לטון קצר הסבלנות וחסר החמלה שענה לכאבי שלי, לבת שלי. עצמתי את עיני לא לראות שמאחרי המכתבים ששלחה לי והמתנות, לא היה כלום. "טיפשה, פשוט טיפשה, האמנת למילים שלה" דקרתי את עצמי. "אבל, אהבתי אותה" עניתי לעצמי בכאב. "היה לה נוח איתך" עניתי ברשעות לעצמי "את מימנת את הרוב, והיא יכלה לעבוד במקום שהיא אוהבת, בשכר נמוך, ולהשתרלל כאוות נפשה עם מי שהיא רוצה, יש טמבלית שמכניסה כסף כשה"עובר" בבנק לוחץ, יש מי שתשלם את שכר הדירה ואת רוב התשלומים, פשוט נוח. חיית בשיממון פיזי, נפשי ומנטאלי, אבל, כל הזמן הייתה זו היא שהאשימה אותך שאת לא אוהבת די בשבילה, זוכרת?" הכיתי בעצמי ללא רחם. "את זוכרת את הלילה ההוא? כשנפרדתן ,והיא עברה לישון בחדר השני לכמה ימים, כי את לא רצית לזרוק אותה לרחוב, אלא שתמצא דירה משלה בנחת, את זוכרת או שאזכיר לך?" ברור שזכרתי, שוב נפרמו הפצעים והחלו לדמם. באותו יום היא הגיעה מאוחר יותר הביתה, ולאחר שאכלה את ארוחת הערב שהכנתי, התקשרה אליה "החברה הטובה" והיא חטפה את הטלפון הסלולרי ויצאה לדבר איתה בחוץ. שעתיים. כבר נכנסתי למיטה, הגברת לא לקחה מפתח, הטמבלית תחכה ותפתח לה, אני זוכרת שכעסתי, מעולם לא כעסתי כך, הרגשתי כאילו אני אויר, לא קיימת. כשסוף סוף היא הגיעה, אני זוכרת שהטחתי בה "אחר כך תגידי שזו סתם חברה טובה ושלא היו לך עניינים מהצד. מעולם אף אחד מבנות זוגי/אקסיות שלי, לא פגעו בי כך, את רוצה אהבה עם אחרת? נהדר, לא רוצה להיות איתי? לא אוהבת אותי?. בסדר גמור, אבל, תהיי ישרה ואל תשקרי, ועכשיו הייתי מצפה שלפחות תתני לגוויה להתקרר, את לא יכולה להיות בבית שלי ולנהל רומן, קחי את הדברים שלך ועופי מהבית שלי, מחר!"