התחלה של פיק
אוקי זה הטיסאר הראשון, (ההקדמה של הפיק) זה מאוד קצר בגלל זה, זה או (סיפור שמתרחבש בעולם מקביל ולא בדיוק בסידרה, במקרה הזה בעולם של קאגומה כשכולם כבר בני 18 ומעלה... טוב חוץ משיפו ^_^) אני עדין לא יודעת אם להמשיך לכתוב את זה או לא, אבל אנשים, בסיפור הזה אם הוא יומשך .. הוא לא הפיק הכי שמח, הוא לא דכאוני אבל יש שם הקשרים לסמים ואממ דברים שמירוקו אוהב.. (אני לא אכתוב לימון אבל יש ניצוץ לימוני) היא עמדה מול המראה באמצע החדר הגדול והורוד שלה. מולה, בתוך המראה, עמדה נערה, היא הייתה גבוה, עם שיער שחור ועיינים חומות, היא לבשה חולצה לבנה וחצאית קצרה בצבע בז'. אותה נערה, הייתה בעלת שם, שמה היה קאגומה, אך כשאותה נערה הסתכלה בעצמה במראה, וניסתה לחשוב, על קאגומה, לא הצליחה לחשוב על דבר. חיוך עצוב עלה על פרצופה של קאגומה, היא רצתה להיות מסוגלת להסתכל על המראה ולחשוב על סיפורים שלמים, אך כל מה שראתה הייתה אותו בת עשרה שראתה במשך מה שנראה כשנים ולמעשה, באמת היה שנים. מסיבה זו בדיוק, אותה קאגומה החליטה להשיג לעצמה סיפור, ולאחר שיהיה לה סיפור אחד, יהיו לה סיפורים רבים. הדלת נפתחה, ובפתח עמדה אישה שנראתה בשנות הארבעים לחייה, על פרצופה לבשה היא הבהה מודאגת, שגם אם לא הכרתם את אותה אישה, הייתם יודעים, שדאגה זו באה מעמקי ליבה. "אמא..." אמרה קאגומה, בקולה נשמעת אנחה, "קאגומה, את רק בת 18, את לא חייבת לע-" קאגומה חיבקה את אמא וכך עצרה את שטף דבריה, אותם דברים שניסתה אמא להגיד לה מאותו יום בו החליטה קאגומה לעשות מעבר זה. "אמא, אני אהיה בסדר, באמת..." אמא של קאגומה חייכה בעצב, "אני יודעת, אבל מותר לי לדאוג, זה התפקיד שלי". קאגומה צחקה והרפתה מהחיבוק, היא פנתה למיטתה והרימה את תיק הגב הצהוב והכבד שלה, אשר עליו הכניסה את דבריה החשובים ביותר בלבד. "את בטוחה שהתיק יספיק? את לא רוצה אוכל? או עוד סבונים? ומגבות ו-" "אמממא" קאגומה קטעה אותה בקולה המתחנן היא צחקה, וחיבקה אתא ביתה, "אל תשכחי להתקשר עלי" אמרה בקול מודאג, מרפה מהחיבוק כדי להסתכל בעיניה, "אני לא אשכח, אל תדאגי" עם מילים עלו, החלו לרדת במדרגות עד שהגיעו לדלת הכניסה, שם חיכו סבא ואחיה הצעיר של קאגומה, עם מילות פרידה, הבטחה על ביצוע ה'טיהור הביתי' שתבצע בדירתה החדשה ואיום על סוטה בקשר למה שיקרה אם יכנס לחדר שלה, יצאה קאגומה לכיוון תחנת האוטובוסים. כאשר נסעה באוטובוס, הדבר היחיד עליו יכלה לחשוב היו ארבעה מילים שהתחברו לשורה שהתחילה סיפור: "וכך...התחיל הסיפור שלי" *מחכה לתגובות*
אוקי זה הטיסאר הראשון, (ההקדמה של הפיק) זה מאוד קצר בגלל זה, זה או (סיפור שמתרחבש בעולם מקביל ולא בדיוק בסידרה, במקרה הזה בעולם של קאגומה כשכולם כבר בני 18 ומעלה... טוב חוץ משיפו ^_^) אני עדין לא יודעת אם להמשיך לכתוב את זה או לא, אבל אנשים, בסיפור הזה אם הוא יומשך .. הוא לא הפיק הכי שמח, הוא לא דכאוני אבל יש שם הקשרים לסמים ואממ דברים שמירוקו אוהב.. (אני לא אכתוב לימון אבל יש ניצוץ לימוני) היא עמדה מול המראה באמצע החדר הגדול והורוד שלה. מולה, בתוך המראה, עמדה נערה, היא הייתה גבוה, עם שיער שחור ועיינים חומות, היא לבשה חולצה לבנה וחצאית קצרה בצבע בז'. אותה נערה, הייתה בעלת שם, שמה היה קאגומה, אך כשאותה נערה הסתכלה בעצמה במראה, וניסתה לחשוב, על קאגומה, לא הצליחה לחשוב על דבר. חיוך עצוב עלה על פרצופה של קאגומה, היא רצתה להיות מסוגלת להסתכל על המראה ולחשוב על סיפורים שלמים, אך כל מה שראתה הייתה אותו בת עשרה שראתה במשך מה שנראה כשנים ולמעשה, באמת היה שנים. מסיבה זו בדיוק, אותה קאגומה החליטה להשיג לעצמה סיפור, ולאחר שיהיה לה סיפור אחד, יהיו לה סיפורים רבים. הדלת נפתחה, ובפתח עמדה אישה שנראתה בשנות הארבעים לחייה, על פרצופה לבשה היא הבהה מודאגת, שגם אם לא הכרתם את אותה אישה, הייתם יודעים, שדאגה זו באה מעמקי ליבה. "אמא..." אמרה קאגומה, בקולה נשמעת אנחה, "קאגומה, את רק בת 18, את לא חייבת לע-" קאגומה חיבקה את אמא וכך עצרה את שטף דבריה, אותם דברים שניסתה אמא להגיד לה מאותו יום בו החליטה קאגומה לעשות מעבר זה. "אמא, אני אהיה בסדר, באמת..." אמא של קאגומה חייכה בעצב, "אני יודעת, אבל מותר לי לדאוג, זה התפקיד שלי". קאגומה צחקה והרפתה מהחיבוק, היא פנתה למיטתה והרימה את תיק הגב הצהוב והכבד שלה, אשר עליו הכניסה את דבריה החשובים ביותר בלבד. "את בטוחה שהתיק יספיק? את לא רוצה אוכל? או עוד סבונים? ומגבות ו-" "אמממא" קאגומה קטעה אותה בקולה המתחנן היא צחקה, וחיבקה אתא ביתה, "אל תשכחי להתקשר עלי" אמרה בקול מודאג, מרפה מהחיבוק כדי להסתכל בעיניה, "אני לא אשכח, אל תדאגי" עם מילים עלו, החלו לרדת במדרגות עד שהגיעו לדלת הכניסה, שם חיכו סבא ואחיה הצעיר של קאגומה, עם מילות פרידה, הבטחה על ביצוע ה'טיהור הביתי' שתבצע בדירתה החדשה ואיום על סוטה בקשר למה שיקרה אם יכנס לחדר שלה, יצאה קאגומה לכיוון תחנת האוטובוסים. כאשר נסעה באוטובוס, הדבר היחיד עליו יכלה לחשוב היו ארבעה מילים שהתחברו לשורה שהתחילה סיפור: "וכך...התחיל הסיפור שלי" *מחכה לתגובות*