התחדשות בתפלה
בס"ד "עוד שמעתי בשמו, שאמר לענין מעלת השיחה בינו לבין קונו, כי על תפלות ותחנות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים שלו אלו התפלות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדך הכבושה, הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש, שלא נודע עדין, שם אין יודעין לארוב שם כלל, כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם מעצמו בינו לבין קונו היא דרך חדש ותפלה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב, ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים" (ליקוטי מוהר"ן, סימן צג). לכאורה אנחנו מוצאים סתירה ביחס להתחדשות והרגל. אנחנו מבקשים בכל יום: "ותרגילנו בתורתך", משמע שההרגל הוא דבר טוב. אך מצד שני, כולם יודעים שחוויה יכולה להסעיר בצורה הגדולה ביותר, רק בפעמים הראשונות. רבי נתן זצ"ל כותב בליקוטי עצות, על פי שיחה של ר' נחמן מברסלב זצ"ל, על ענין ההתחדשות (התבודדות, אות יח): "וטוב שיאמר האדם בשעת התבודדות: היום אני מתחיל להתדבק בך! ויעשה בכל פעם התחלה, כי כל ההמשכות הולכים אחרי ההתחלות; וכמו שאומרים, שההתחלה היא כמו חצי דבר של כל המעשה". כלומר- ענין ההתחדשות הוא דבר תמידי. אפשר להמשיך בתורה ובמצוות אחרי שבנינו לנו מערכת חיים, ואז להכנס לתוכה כל יום בצורה רגילה. אבל אפשר גם להמשיך עם אותו בנין, ולחיות אותו כמו בפעם הראשונה. המטרה בהתחדשות היא לא לשכוח את הכל כאילו לא היה כלום- המטרה היא לשכוח את זה ביחס לפעולה. כאשר אנחנו פועלים, אנחנו צריכים להשתחרר מאותה התפיסה של מערכת החיים המקובעת של עצמנו. מה באמת מיוחד בפעם הראשונה? המיוחד בה הוא, שאז אנחנו פועלים רק את הדברים מצד עצמם. כאשר הדברים לא מוכרים לנו, והם עדין לא שייכים למערכת חיים שלנו, אזי אנחנו נותנים להם "לסחוף" אותנו. הכוונה בזה היא, שאנחנו שמים לב רק לפעולה מצד עצמה, בלי שום שיוך אל עצמנו- כי הרי עדין אנחנו לא מכירים דבר זה, והוא עדין לא נכנס למערכת החיים. אחרי שאנחנו מתרגלים לדבר, הוא הופך לחלק מהמהות שלנו, ואז כשנפעל אותו מחדש- אנחנו במידה מסוימת פועלים את עצמנו. אנחנו מרגישים לפעמים- בעצם, מה החידוש במה שאני עושה? אני די חוזר על עצמי. דבר זה קורה לפעמים בתפלה, ובמיוחד אפשר להרגיש את זה כשמנחה ומעריב מחוברים זה לזה. הרבה פעמים חושבים: הרי אמרתי בדיוק את אותן המלים לפני חצי שעה. אם באמת לא מתחדשים, אז נרגיש את אותה הרגשה. אם לא מתחדשים, אנחנו ממשיכים לפעול עם המציאות שלנו- שזה במלים אחרות, לחזור על עצמנו. זה מה שמתואר בנביא "נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" (ישעיה כט). אם הם סתם ממלמלים בלי כוונה- איזה כבוד יש כאן? מדוע יש כבוד מסוים בזה שהם מתפללים? הביאור הוא- הם באמת כבדו כביכול את הקב"ה, במערכת החיים שלהם. הם התנהגו בסדר מצד המעשים, ורצו שכך יהיה. אבל החסרון בכך, שלבו רחק ממני- הלב לא נמצא בדברים. הם ממשיכים לחזור על עצמם עוד ועוד, פעם אחר פעם, בלי לשים לב היכן הם נמצאים בפעולה. לא משנה מהיכן הפעולה נובעת- בין אם היא חיצונית לאדם, או חלק מהשגרה שלו-רחמנא ליבא בעי. ולכן, ואתם יכולים לבדוק את זה- בכל פעם שמוזכר בספרים להתחדש, מופיע ש"יחשוב עצמו כאלו מעולם לא כנס בעבודת ה'" או בנוסחים דומים. צריך לחשוב כאילו הדברים עדין לא נרשמו בנפש שלנו, כדי שנפעל את הפעולות מצד עצמן. מה שמיוחד בתפלה שנובעת מהלב, במלים הפשוטות של האדם, הוא שתמיד היא תבוא מהלב. אין כאן מערכת מציאות שאפשר לחזור על עצמה. לכן כל פעם היא תהיה דרך חדשה. אם כן, נשאל- אז מעבר לתפלות המחויבות, רק נתפלל בצורה הזאת שהיא בעצם הבחינה הכי טובה של התחדשות? "ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות"- גם בהם הזהיר ר' נחמן שוב ושוב להתחדש בכל פעם.
בס"ד "עוד שמעתי בשמו, שאמר לענין מעלת השיחה בינו לבין קונו, כי על תפלות ותחנות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים שלו אלו התפלות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדך הכבושה, הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש, שלא נודע עדין, שם אין יודעין לארוב שם כלל, כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם מעצמו בינו לבין קונו היא דרך חדש ותפלה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב, ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים" (ליקוטי מוהר"ן, סימן צג). לכאורה אנחנו מוצאים סתירה ביחס להתחדשות והרגל. אנחנו מבקשים בכל יום: "ותרגילנו בתורתך", משמע שההרגל הוא דבר טוב. אך מצד שני, כולם יודעים שחוויה יכולה להסעיר בצורה הגדולה ביותר, רק בפעמים הראשונות. רבי נתן זצ"ל כותב בליקוטי עצות, על פי שיחה של ר' נחמן מברסלב זצ"ל, על ענין ההתחדשות (התבודדות, אות יח): "וטוב שיאמר האדם בשעת התבודדות: היום אני מתחיל להתדבק בך! ויעשה בכל פעם התחלה, כי כל ההמשכות הולכים אחרי ההתחלות; וכמו שאומרים, שההתחלה היא כמו חצי דבר של כל המעשה". כלומר- ענין ההתחדשות הוא דבר תמידי. אפשר להמשיך בתורה ובמצוות אחרי שבנינו לנו מערכת חיים, ואז להכנס לתוכה כל יום בצורה רגילה. אבל אפשר גם להמשיך עם אותו בנין, ולחיות אותו כמו בפעם הראשונה. המטרה בהתחדשות היא לא לשכוח את הכל כאילו לא היה כלום- המטרה היא לשכוח את זה ביחס לפעולה. כאשר אנחנו פועלים, אנחנו צריכים להשתחרר מאותה התפיסה של מערכת החיים המקובעת של עצמנו. מה באמת מיוחד בפעם הראשונה? המיוחד בה הוא, שאז אנחנו פועלים רק את הדברים מצד עצמם. כאשר הדברים לא מוכרים לנו, והם עדין לא שייכים למערכת חיים שלנו, אזי אנחנו נותנים להם "לסחוף" אותנו. הכוונה בזה היא, שאנחנו שמים לב רק לפעולה מצד עצמה, בלי שום שיוך אל עצמנו- כי הרי עדין אנחנו לא מכירים דבר זה, והוא עדין לא נכנס למערכת החיים. אחרי שאנחנו מתרגלים לדבר, הוא הופך לחלק מהמהות שלנו, ואז כשנפעל אותו מחדש- אנחנו במידה מסוימת פועלים את עצמנו. אנחנו מרגישים לפעמים- בעצם, מה החידוש במה שאני עושה? אני די חוזר על עצמי. דבר זה קורה לפעמים בתפלה, ובמיוחד אפשר להרגיש את זה כשמנחה ומעריב מחוברים זה לזה. הרבה פעמים חושבים: הרי אמרתי בדיוק את אותן המלים לפני חצי שעה. אם באמת לא מתחדשים, אז נרגיש את אותה הרגשה. אם לא מתחדשים, אנחנו ממשיכים לפעול עם המציאות שלנו- שזה במלים אחרות, לחזור על עצמנו. זה מה שמתואר בנביא "נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" (ישעיה כט). אם הם סתם ממלמלים בלי כוונה- איזה כבוד יש כאן? מדוע יש כבוד מסוים בזה שהם מתפללים? הביאור הוא- הם באמת כבדו כביכול את הקב"ה, במערכת החיים שלהם. הם התנהגו בסדר מצד המעשים, ורצו שכך יהיה. אבל החסרון בכך, שלבו רחק ממני- הלב לא נמצא בדברים. הם ממשיכים לחזור על עצמם עוד ועוד, פעם אחר פעם, בלי לשים לב היכן הם נמצאים בפעולה. לא משנה מהיכן הפעולה נובעת- בין אם היא חיצונית לאדם, או חלק מהשגרה שלו-רחמנא ליבא בעי. ולכן, ואתם יכולים לבדוק את זה- בכל פעם שמוזכר בספרים להתחדש, מופיע ש"יחשוב עצמו כאלו מעולם לא כנס בעבודת ה'" או בנוסחים דומים. צריך לחשוב כאילו הדברים עדין לא נרשמו בנפש שלנו, כדי שנפעל את הפעולות מצד עצמן. מה שמיוחד בתפלה שנובעת מהלב, במלים הפשוטות של האדם, הוא שתמיד היא תבוא מהלב. אין כאן מערכת מציאות שאפשר לחזור על עצמה. לכן כל פעם היא תהיה דרך חדשה. אם כן, נשאל- אז מעבר לתפלות המחויבות, רק נתפלל בצורה הזאת שהיא בעצם הבחינה הכי טובה של התחדשות? "ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות"- גם בהם הזהיר ר' נחמן שוב ושוב להתחדש בכל פעם.