נומנקלטורה
New member
התזה של ישיבת בית אל בעניין
פורסם פרק י"ב בסיפור "יש תקווה לאהבה" שכבר דיברתי עליו כאן וטענתי בזמנו שהוא סיפור ברוח "עצת נפש". בזמנו היו שחלקו עלי אבל נדמה לי שהפרק הנוכחי מוכיח באופן חד משמעי שצדקתי. אין לי ספק שהסיפור הזה מפוקח באופן הדוק ע"י אי אלו רבנים מהישיבות הקשורות בחברים ומקשיבים. התזה של הסיפור, אם כן, היא שמשיכה הומוסק' היא למעשה "היתלות רגשית" של אנשים תלותיים מסויימים באנשים הנראים להם כריזמטים או "נראים טוב", תלות שאף עלולה ""להוביל לרצון לחום וקירבה פיזיים, ואז זה כבר יכול להסתבך הרבה יותר". נוכח מבטו הדוחה של מנחם, מיהר שלום להבהיר: "רק לפעמים. אבל גם זה קורה"." הפתרון שמציג הסיפור הוא היתלות רגשית בקב"ה כדרך להיפטר מהתלות הרגשית באחרים. אם "נתרגם" זאת לשפה מעשית יותר, נדמה שהסיפור מציע לראות בקב"ה דמות אירוטית רבת-כח כלשהי, שיש לעבדה במעין יחסי סאדו-מאזו, העיקר שלא להגיע "לחום וקירבה פיזיים" עם בני מינך, כמובן, כדי שלא לחיות "כל הזמן סביב משהו לא מציאותי, שלא יכול להתממש". אני מניח שנקודה מעניינת בסיפור היא ההכרה בהומוס' כנטייה מולדת: " גם אני טיפוס תלותי, לכן אני מרשה לעצמי לדבר ככה. לכל בנאדם יש חסרונות. יש טיפוסים כעסנים, קמצנים, תאוותנים, רכלנים, פגיעים, חוצפנים, וכולי. האופי של כל אחד נקבע ברגע היצירה שלו. אי אפשר לשנות אותו. העבודה שלנו היא להשתמש בבחירה החופשית ולהפנות את הכוחות שנבראנו אִתם, לאפיקים הנכונים"." בכל אופן, לדעתי מדובר ביוזמה תקדימית במגזר משום שבפעם הראשונה יש גושפנקא רבנית לדיון ציבורי בנושא.
פורסם פרק י"ב בסיפור "יש תקווה לאהבה" שכבר דיברתי עליו כאן וטענתי בזמנו שהוא סיפור ברוח "עצת נפש". בזמנו היו שחלקו עלי אבל נדמה לי שהפרק הנוכחי מוכיח באופן חד משמעי שצדקתי. אין לי ספק שהסיפור הזה מפוקח באופן הדוק ע"י אי אלו רבנים מהישיבות הקשורות בחברים ומקשיבים. התזה של הסיפור, אם כן, היא שמשיכה הומוסק' היא למעשה "היתלות רגשית" של אנשים תלותיים מסויימים באנשים הנראים להם כריזמטים או "נראים טוב", תלות שאף עלולה ""להוביל לרצון לחום וקירבה פיזיים, ואז זה כבר יכול להסתבך הרבה יותר". נוכח מבטו הדוחה של מנחם, מיהר שלום להבהיר: "רק לפעמים. אבל גם זה קורה"." הפתרון שמציג הסיפור הוא היתלות רגשית בקב"ה כדרך להיפטר מהתלות הרגשית באחרים. אם "נתרגם" זאת לשפה מעשית יותר, נדמה שהסיפור מציע לראות בקב"ה דמות אירוטית רבת-כח כלשהי, שיש לעבדה במעין יחסי סאדו-מאזו, העיקר שלא להגיע "לחום וקירבה פיזיים" עם בני מינך, כמובן, כדי שלא לחיות "כל הזמן סביב משהו לא מציאותי, שלא יכול להתממש". אני מניח שנקודה מעניינת בסיפור היא ההכרה בהומוס' כנטייה מולדת: " גם אני טיפוס תלותי, לכן אני מרשה לעצמי לדבר ככה. לכל בנאדם יש חסרונות. יש טיפוסים כעסנים, קמצנים, תאוותנים, רכלנים, פגיעים, חוצפנים, וכולי. האופי של כל אחד נקבע ברגע היצירה שלו. אי אפשר לשנות אותו. העבודה שלנו היא להשתמש בבחירה החופשית ולהפנות את הכוחות שנבראנו אִתם, לאפיקים הנכונים"." בכל אופן, לדעתי מדובר ביוזמה תקדימית במגזר משום שבפעם הראשונה יש גושפנקא רבנית לדיון ציבורי בנושא.