דבר דבור על אופנו:
גל, בעד, ושאר חברים: על פני הדברים נראה כי ישנו "עירוב פרשיות" בסיסי, ברשימת ה"ערכים" שהוזכרו, דומני שיש להעמיד את הדברים על שורשם ויסוד דינם הגולמי: לעניין "פרה האדומה" ואנפי דינה, דומה שאין צורך להזכיר לצורבים משכילים כבאי פורום זה, כי פרשה זו הנה מהווה מיסודה אות וסמל למערכת דינים והלכו שהנם סתומים וחתומים, ואף "חידתיים" מיסודם, וא"צ לפרט את הידועות והמפורסמות בזה, וע"כ בהקשר זה ישנו צדק מיידי ובסיסי בדברי "בעד-נגד"(?) המנומקים, "ומאי חזית דדעתא דידך חריפא טפי מדעתא דמשה, והחכם מכל האדם"..? וברור שלא ניתן ב"דוקטרינה" כוללת זו של "הלכות טומאה וטהרה" מאפיינים של הגיון רציונלי מובנה.( וביתר עומק הלכות אלו הנן נגזרות מן המקום היותר "אינטואנטיבי" עמוק בנימי נפש האדם, ותחושותיו ה"אסתטיות" ו"ההגייניות" כאחד, ובכך הריהן נבחנות בפרמטרים שהנם נבדלים ושונים במהותם מן אמות המידה הפילוסופיות של הגיון לוגי אנושי.) לעניין ""עגלה הערופה" גם כאן דומה שיש להעמיד את הלכות אלו אל מול שורש טעמם וסיבתם המוסרית הנאצלת, כאשר בפרשה זו נחשפים ומתגלים במלוא הודם אושיות המוסר החברתי, בערכי יסוד כדוגמת "שותפות גורל" "אחריות קולקטיבית", ויתרה מכך "מנהיגות חברתית ראויה מהי"..ובכך אין ספק שהדבר אמור לשמש בבחינת "אבן דרך" של ממש גם בימנו אנו,ומן הראוי לכל חברה מתוקנת ואידיאלית לשומרו ולקדשו כבבת עיניה. ולעצם צורת ואופי ה"פולחן" נראה כי לא ניתן אכן שלא לזהות מאפיינים "פרימטיבים" ואולי אף "פאגניים" באופי ובצביון פולחן מן סוג זה, ונראה כי גם הרמב"ם חש בכך (מורה נבוכים ח"ג פ"מ.) וניסה לחדד ולהיתלות דווקא באלמנט ה"חברתי" שמאפיין פולחן מן סוגו של "עגלה ערופה", לטעמו של הרמב"ם עצם הפומביות וההד החברתי ציבורי,שניתן לפולחן מן סוגו של "עגלה ערופה" משמש כדרך להתחקות אחר ה"רוצח" ולהעמידו לדין, ועצם עובדה זו היא היא ה"כפרה" שבני העיר הקרובה זקוקים לה, לעשות ככל שביכולתם בדרכים להביא את הרוצח הנעלם לדין, ולגבי כך פולחן "עגלה הערופה" משמש ככלי נאות וראוי. לעניין "מחיית העמלק"שנזכר, דומה שכבר נשתברו קולמסין ומקלדות רבות בעניין מהותי זה. אך אכתוב בקצרה מה שעכ"פ עולה ומשתקף מן מצווה זו. דומה הלא כי במקרה כגון דא תהיה זאת העמדת פנים של התחסדות, אם נזהה את אמות המידה של אושיות המוסר האנושיים של עידן ה121 לעומת תקופת התנ"ך, בכל הנוגע לערך מוסרי יסודי ועמוק זה של "רציחה" וא"צ להאריך ביחס התורה אל רציחה ומשמעותה. ובהחלט ניתן לומר שהכתוב "שופך דם האדם באדם דמו ישפך,כי בצלם אלוהים עשה את האדם"(בראשית ט' ו') נאמר בקונטקסט האנושי ביותר ללא הבדלי דת גזע או מין, וע"כ מצווה זו בהכרח טומנת בחובה אמירה תרבותית ערכית ואולי אף "קוסמית" עמוקה ופנימית,אמירה ששורה נעוץ בתפיסות מיתולוגיות "גנוסיסטיקניות" אודות מעמדו ומקומו של ממד ה"רוע" וה"חושך" אל מול ממד ה"טוב" ו"אור", אין כאן המקום להלאות בדברים, אך מה שלא יהיה יחסינו ה"פילוסופי" אל תורות אלו ואחרות, קשה בימנו אנו הדור שלאחר תופעת ה"שואה" האיומה, הדור אשר חזה בעיני בשר "תמצית רוע" מהי, שלא להרהר בכובד ראש אודות המחשבה כי ממד ה"רוע הנו קיים נוכח והווה ולעיתים אף מרים ראש ובועט, מכלה, ומשמיד, וכי עלולים אנו להיווכח כי "עמלק" המדובר אינו מציאות "מטפיזית" "סימבולית" וכו', אלא מציאות בעלת צורה ודמות ומאפיינים תהומיים של רשע מוחלט, וד"ל, לעניין ד' הדברים הנותרים אדרש להם בהמשך..
