אריק.....
יום שבת בבוקר...... השעה 10:00, 1996, קיץ חם. סטונדיות שנה ג´, עוד מעט ומסיימות את הלימודים... זהו נקבל את התעודה. חברות שלי שגרות איתי 3 שנים כל הלימודים, מיקה וליאור. הטלפון מצלצל..... הבכי שנשמע שם..... "קשת........ קשת........" מיקה מנסה להוציא מילים מהפה...... "זה אריק"...... "מה קרה?" אני שואלת. "מיקה דברי אליי! תאונה? קרה משהו עם הרכב? ספרי לי...." אריק זה אח של מיקה. רק לפני שבוע היינו יחד שלושתינו, מיקה, ליאור ואני יחד עם אריק בחוף הפרטי של המושבה. כל המשפחה של מיקה הגיעה, לכבוד יום הנישואים של האח הגדול. אריק היה איתנו, איזה גבר, איזה יצירת אומנות... "אריק בבית חולים" היא מצליחה להוציא מהפה. "מה קרה"? "לא יודעים, אריק מאבד את ההכרה" היא עונה לי..... הנשימה שלי, לאן היא נעלמת כשצריך אותה..... או הנה היא חזרה אבל למה בכזה קצב??? מנסה לסדר אותה, את הנשימה שלי.... "מיקה´לה..... יהיה בסדר. רוצה שנבוא? ליאור ואני? אתקשר אליה, היא ואני נבוא ניסע אליכם להיות איתכם?" "לא, כולם פה"... "או קי נהיה בקשר". זהו הלכה השבת.... אין ים, אין טיולים, אין לגמור להכין עבודות, אין כלום. כל הזמן בטלפון להתעדכן. "אמא כואב לי, הרגל כואבת לי, לא יכול להזיז אותה". אריק מנסה להרדם למרות הכאב שיש לו ברגל. הוא לא מצליח להרדם. החום עולה. כואב לו. ביום שישי אריק לא מצליח לזוז מרב כאבים. הלך לרופא שפטר אותו בתחבושת אלסטית וקרח על השריר המתוח. רק לפני כמה שעות שיחק כדורגל עם החברים שלו במגרש ליד הבית. השבת כבר נכנסה. אין שיפור במצב הרגל של אריק. הכאבים הולכים ומחמירים. השעה 2:00 לפנות בוקר של יום שבת, אבא של מיקה נהג אמבולנס מתנדב לוקח את הילד שלו, אריק, לבית חולים הקרוב.. מושיבים אותו על כיסא גלגלים, הילד לא יכול ללכת על הרגליים.... "אבל לפני זה היה רופא שאמר שכנראה זו מתיחה של השריר וצריך לשים קרח", ממרר האב בבכי. מנסים להתניע...... אין סטרטר... האמבולנס לא זז, קדימה להוריד מהאמבולנס מעבירים את האלונקה לאמבולנס אחר. נוסעים..... אין סירנה... מקולקל.....לרמב"ם. כל הדרך מנהריה רמזורים אדומים. הדרך מלאה רמזורים. "אבא, מיים" אריק אומר....... אבא מחפש מיים באמבולנס, אין....."הבן שלי צמא, הבן שלי לוחש אבא מיים, ואני, אבא שלו לא יכול לתת לו מיים", סיפר אח"כ. מגעים לרמב"ם. אריק כבר כולו מנופח.. הרופאים עומדים מול אריק ששוכב במיטה, חסר אונים. כבר כמעט לא בהכרה.. רק לפני חודש רקד בחתונה של אח שלו שבא מארה"ב להתחתן בארץ. מיקה כבר לא יכולה לשמור בסוד ומתקשרת. השבת עוברת בעצלתיים, כאילו הזמן, דווקא לא עובר. עומד. הרופאים נראים חסרי אונים אל נוכח המצב רפואי הזה. בשעה 18:00 מגיע רופא מבוגר..... איש קשיש... ממלמל משהו מתחת לאף ואז אומר...... "אני מכיר את זה... החיידק הטורף". אריק כבר היה מנופח כולו. כל הגוף. "כמו חבית הוא נראה" סיפרה מיקה. בשעה 22:00 הטלפון צלצל "די קשת, הוא כבר לא כאן....." הבכי שנשמע מעברו השני של הקו...... עוד לא שמעתי בכי כזה......
