Yan and Ksan
New member
התגעגעתם?
אגדות העולם הדיגיטלי! פרק 8- הסערה שאחרי הגשם פורסט פקח את עיניו ומצמץ. כל החבורה שכבה על שטיח בתוך אוהל. אבל זה לא מה שגרם לו למצמץ. מה שגרם לו למצמץ זו אישה גבוהה, עם עיינים צהובות וכנפי פרפר. שיערה היה בצבע פלטינה, והיא לבשה שמלה ארוכה. היא עמדה באוהל והביטה במבט ריק מסביבה, לרגע חשב שהיא עיוורת. ואז היא אמרה, "זה בסדר פורסט, אני חברה. אבל לא אשאר כאן זמן רב." "מי את?" שאל פורסט והתיישב. "איך את יודעת מה שמי?" האישה צעדה אליו, מבטה ריק ובוהה אבל היא עקפה מכשולים כאילו ראתה אותם. היא כרעה ברך מולו וחייכה. ואז המבט שלה לא היה ריק, לכמה שניות. "אני מצטערת," אמרה לו. "אני ריוקא ליה, המנהיגה של שבט הברק של הדיג'יקיאואה." "קא שו אמרה שנעלמת..." מלמל פורסט. "אתה דואג לה יפה," אמרה ריוקא ליה. "ואני יודעת שתסתדרו היטב. אני אגיע לחתונה." "מה?!" שאל פורסט בבלבול. "אני קיאואה, ואני מסוגלת לראות את העתיד. מתוקף מציאות זו או אחרת אני רואה אותו כמעט תמיד. האפשרות שתתחתנו מאוד גבוהה." "אז תגידי, נוכל לנצח את לוציפרמון?" שאל פורסט. ריוקא ליה הנידה בראשה. "הסיכויים לכך משתנים כל הזמן, פורסט, והאפשרויות משתנות. תן את זה לקא שו," היא נתנה לו חבילה קטנה ונעמדה. "להתראות," ואז נעלמה באוויר. פורסט מצמץ כמה פעמים. אחר כך הוא הניח את ידו על כתפה של קא שו. "מה יש?" שאלה קא שו בקול מנומנם ונירדמה מיד. פורסט נאנח ביאוש והניח את החבילה בידיה ואז נירדם לידה. ************************************************* אי שם, בטירה שחורה באזור אפל, בתוך מעמקי הצינוקים והמרתפים של אדון האפלה, ישבה קיאואה צהובת כנפיים. עיניה היו חצי פקוחות, מבטה מעורטל ומרוחק. לידה ישבה אישה אחרת, לבושה לבן, ומעין הילה כסופה קלושה הקיפה אותה. מבטה היה תלוי בסורגי הכלוב בו הן היו, תלויות כשלושה מטרים מעל רצפת הצינוק האפלולי. אור צהבהב סינוור לרגע את עיני האישה הלבנה, גורם לה לכסות את עיניה הלבנות, שהיו דהויות ועצובות. "הצלחת?" הקיאואה הנהנה, מבטה נשאר מרוחק ומעט מעורטל. "והיא...?" "היא בסדר. שתיהן." ענתה על השאלה שלא נשאלה. חיוך קטן, חלוש, נראה על פני האישה הלבנה. "את עוד תראי אותה, סלנה. את תמצאי אותה," אמרה הקיאואה בהביטה בה. "כמובן. אבל מתי?" נאנחה סלנה. "מתי...?" הקיאואה לא ענתה. היא חזרה לבהות בסורגי הכלוב, עיניה מעורפלות, מרוחקות. חוזות דברים נוראים, כמוסים. "מתי...?" ************************************* שמש קטנה זרחה מעל להרים ולגבעות, מנסה לייבש את טיפות גשם האתמול, למחוק את שרידי הקרב. עננים אפורים עוד ניראו בשמיים הכחולים, אמנם קטנים, אך כבדים, מחכים לרגע בו השמש תשקע, והקור ישתלט שוב על המחנה הקטן, החצי מפורק. "בוקר טוב!" קרא קול באוהל מסויים מאוד. "ממ..." מילמלה לילימון בישנוניות. "התעוררו ישנונים! כבר חצי בוקר עבר!" "עוד קצת, אמא..." מילמל פורסט. "אני לא אמא שלך!" צעקה סטארמון באוזנו של פורסט. פורסט קפץ על הרגליים מיידית. "אאוץ'!" קראה קא שו כאשר פורסט נתקל בה ומעד. "מצטער..." מילמל. "ככה יותר טוב," אמרה סטארמון, מסיטה שיערה לבנה אחת שברחה מהצמה העבה שלה. "לא יכולת למצוא דרך טובה יותר להעיר אותנו, נכון?" אמרה ניקס, מפהקת. "אמ... לא. קדימה! מה אתם ישנים כשבחוץ יום כזה יפה!" אמרה סטארמון. "אני קמה, אני קמה," קראה דיאנמון בעייפות כשסטארמון החלה למשוך בידיה כדי להקים אותה. "כולם ערים? מצויין! ארוחת הבוקר תהיה מוכנה תוך חמש דקות במדשאה!" והיא עופפה החוצה מהאוהל הגדול. "הם נורא אנרגטיים, מה?" מילמלה דיאנמון לעצמה. "וחוצפנים..." הוסיף פורסט במילמול. "מה זה?" אמרה קא שו כאשר שמה לב לחבילה שבידה. "אה...אה..." מלמל פורסט. "איזו קיאואה בשם ריוקא-ליה הופיעה כאן ואמרה לי לתת לך את זה..." "ריוקא-ליה?" פערה קא שו את עיניה הגדולות. "כן...מוזרה קצת..." אמר פורסט. "אני לא מאמינה!" קראה קא שו ועשתה פליק פלאק לאחור. "מה בשם האופל את עושה?" צעק מיוטיסמון. "ריוקא ליה בחיים!" אמרה קא שו, ולאחר הבעת הפקפוק על פניו של הערפד הדיגיטלי אמרה, "היא המנהיגה של השבט שלי, ונעלמה לפני כמה שנים..." "הבנתי...מה קרה?" "היא הופיעה פתאום ונתנה לי את הדבר הזה ונעלמה..." מלמל פורסט בבלבול. "מה יש שם בכלל?" שאלה אייראמון שליקקה את גבה. קא שו פתחה את החבילה. בפנים היה צמיד מאבנים חומות-אדומות ואבנים ירוקות. "מה זה?" שאלה אייראמון בסקרנות. "אני חושבת שאני מזהה את זה... זה הצמיד שלה," ענתה קא שו. "אם ככה, היא בטח לא נתנה לך אותו סתם." קבעה ניקס. "ופורסט..." "מה יש ניקס?" שאל פורסט ביגיעה. "תשטוף פנים..." לאחר התארגנות קצרה, יצאו חברי החבורה מהאוהל אל המדשאה הירוקה, עדיין רטובה מהגשם של אתמול. "סוף סוף!" קראה סטארמון אחרי שהבחינה בהם. "רצינו כבר להתחיל בלעדיכם! קדימה!" לפניהם היו שלושה שולחנות עץ ארוכים, שאיימו להתפרק מרוב האוכל שהיה עליהם. כמעט כל המקומות היו תפוסים, מלבד קטע לא גדול באחד מהשולחנות. הם התיישבו בו, והחלו לאכול. "מה עושים עכשיו?" שאלה לילימון. "אוכלים?" אמר פורסט בפה מלא. "אני מתכוונת אחרי הארוחה." "אה..." "ממשיכים במסע," אמרה ניקס בהחלטיות. "נשארנו כאן יותר מדי. אסור לנו לבזבז זמן." "כמובן..." בינתיים, דיג'ימוני העיר ההרוסה החלו להתעורר בעזרת האוכל המוזר והצהבהב שהם אכלו. הצלחות התרוקנו ואחרות הגיעו במקומן, עמוסות בפלחי פרות ועוגיות קטנות. "הם ממש אוהבים לאכול, מה?" אמר פורסט, מביט בדיג'ימונים הפליטים מתנפלים על האוכל כאילו לא אכלו זה חודשים. "ניראה שמצאת את מקומך, פורסט," אמרה אייראמון. "היי!" קרא פורסט במחמאה. "אני לא אוכל כל כך הרבה. נכון?" חברי החבורה חייכו לעצמם, משועשעים. "נכון?" "בטח, פורסט," אמרה קא שו בחיוך. פורסט נאנח, וסיים את הדבר הצהבהב והשטוח שהיה על צלחתו. תיואמנרה נאנח ואמר, "אני בא אתכם." ************************ החבורה צעדה ביערות האורן של אזור הרוח. ניקס ואייראמון מלפנים משוחחות בינהן על מסלולים אפשריים להליכה. לילימון עופפה מלמעלה, שקועה באופן נדיר במחשבות. קא שו ופורסט הלכו אחריהן, מצחקקים. תיואמנרה, מיוטיסמון ודיאנמון הלכו במאסף, מדברים על גורלות ועל מוות. "עברו כבר 4 ימים מאז עזבנו את ממלכת הקרח," מלמל מיוטיסמון. "מאיפה שיצאנו?" שאלה דיאנמון. "כן," מלמל מיוטיסמון. "הייתם בממלכת הקרח?" שאל תיואמנרה. "שמעת עליה?" שלה דיאנמון. "ניראה לי," נאנח תיואמנרה. "יש עוד ממלכה, ממלכת האור, אני חושב." "שם נמצאת גאטומון. שם המוות עשוי למצוא אותי," אמר מיוטיסמון בלחש. "אולי אני אמצא סוף סוף מנוחה. עוד שלושה ימים." "למה? הגאטומון הזו, היא תהרוג אותך?" שאלה דיאנמון. "אני מקווה כך. זה מגיע לי." ענה לה מיוטיסמון בלי להניד עפעף. "אני לא חושב שהיא תעשה זאת," אמר תיואמנרה. "אני עשיתי לה המון דברים רעים. הרסתי חלק ניכר מחייה," ענה מיוטיסמון. "אבל אמרת שהתאבדות אינה פיתר..." החלה דיאנמון. "מישהו דיבר על התאבדות?" קטע אותה מיוטיסמון. "אני מדבר על סליחה." והשלישיה השתתקה ושקעה במחשבות. "יש לנו מסלול גדול מאוד לעבור," אמרה אייראמון. "האזור הכי קרוב שיוביל אותנו ליעד שלנו הוא אזור הים." "אזור הים?!" קראה ניקס מזועזעת ושתיהן נעצרו. "מה יש בו בכלל?" "ים..." ענתה אייראמון. "יקח לנו זמן רב מאוד לחצות אותו." "נהדר!" מלמלה ניקס. "למה נעצרנו?" שאלה קא שו. "האזור הבא שנצטרך לחצות הוא אזור הים. ואנחנו בקושי חצינו את אזור הרוח!" אמרה אייראמון.
אגדות העולם הדיגיטלי! פרק 8- הסערה שאחרי הגשם פורסט פקח את עיניו ומצמץ. כל החבורה שכבה על שטיח בתוך אוהל. אבל זה לא מה שגרם לו למצמץ. מה שגרם לו למצמץ זו אישה גבוהה, עם עיינים צהובות וכנפי פרפר. שיערה היה בצבע פלטינה, והיא לבשה שמלה ארוכה. היא עמדה באוהל והביטה במבט ריק מסביבה, לרגע חשב שהיא עיוורת. ואז היא אמרה, "זה בסדר פורסט, אני חברה. אבל לא אשאר כאן זמן רב." "מי את?" שאל פורסט והתיישב. "איך את יודעת מה שמי?" האישה צעדה אליו, מבטה ריק ובוהה אבל היא עקפה מכשולים כאילו ראתה אותם. היא כרעה ברך מולו וחייכה. ואז המבט שלה לא היה ריק, לכמה שניות. "אני מצטערת," אמרה לו. "אני ריוקא ליה, המנהיגה של שבט הברק של הדיג'יקיאואה." "קא שו אמרה שנעלמת..." מלמל פורסט. "אתה דואג לה יפה," אמרה ריוקא ליה. "ואני יודעת שתסתדרו היטב. אני אגיע לחתונה." "מה?!" שאל פורסט בבלבול. "אני קיאואה, ואני מסוגלת לראות את העתיד. מתוקף מציאות זו או אחרת אני רואה אותו כמעט תמיד. האפשרות שתתחתנו מאוד גבוהה." "אז תגידי, נוכל לנצח את לוציפרמון?" שאל פורסט. ריוקא ליה הנידה בראשה. "הסיכויים לכך משתנים כל הזמן, פורסט, והאפשרויות משתנות. תן את זה לקא שו," היא נתנה לו חבילה קטנה ונעמדה. "להתראות," ואז נעלמה באוויר. פורסט מצמץ כמה פעמים. אחר כך הוא הניח את ידו על כתפה של קא שו. "מה יש?" שאלה קא שו בקול מנומנם ונירדמה מיד. פורסט נאנח ביאוש והניח את החבילה בידיה ואז נירדם לידה. ************************************************* אי שם, בטירה שחורה באזור אפל, בתוך מעמקי הצינוקים והמרתפים של אדון האפלה, ישבה קיאואה צהובת כנפיים. עיניה היו חצי פקוחות, מבטה מעורטל ומרוחק. לידה ישבה אישה אחרת, לבושה לבן, ומעין הילה כסופה קלושה הקיפה אותה. מבטה היה תלוי בסורגי הכלוב בו הן היו, תלויות כשלושה מטרים מעל רצפת הצינוק האפלולי. אור צהבהב סינוור לרגע את עיני האישה הלבנה, גורם לה לכסות את עיניה הלבנות, שהיו דהויות ועצובות. "הצלחת?" הקיאואה הנהנה, מבטה נשאר מרוחק ומעט מעורטל. "והיא...?" "היא בסדר. שתיהן." ענתה על השאלה שלא נשאלה. חיוך קטן, חלוש, נראה על פני האישה הלבנה. "את עוד תראי אותה, סלנה. את תמצאי אותה," אמרה הקיאואה בהביטה בה. "כמובן. אבל מתי?" נאנחה סלנה. "מתי...?" הקיאואה לא ענתה. היא חזרה לבהות בסורגי הכלוב, עיניה מעורפלות, מרוחקות. חוזות דברים נוראים, כמוסים. "מתי...?" ************************************* שמש קטנה זרחה מעל להרים ולגבעות, מנסה לייבש את טיפות גשם האתמול, למחוק את שרידי הקרב. עננים אפורים עוד ניראו בשמיים הכחולים, אמנם קטנים, אך כבדים, מחכים לרגע בו השמש תשקע, והקור ישתלט שוב על המחנה הקטן, החצי מפורק. "בוקר טוב!" קרא קול באוהל מסויים מאוד. "ממ..." מילמלה לילימון בישנוניות. "התעוררו ישנונים! כבר חצי בוקר עבר!" "עוד קצת, אמא..." מילמל פורסט. "אני לא אמא שלך!" צעקה סטארמון באוזנו של פורסט. פורסט קפץ על הרגליים מיידית. "אאוץ'!" קראה קא שו כאשר פורסט נתקל בה ומעד. "מצטער..." מילמל. "ככה יותר טוב," אמרה סטארמון, מסיטה שיערה לבנה אחת שברחה מהצמה העבה שלה. "לא יכולת למצוא דרך טובה יותר להעיר אותנו, נכון?" אמרה ניקס, מפהקת. "אמ... לא. קדימה! מה אתם ישנים כשבחוץ יום כזה יפה!" אמרה סטארמון. "אני קמה, אני קמה," קראה דיאנמון בעייפות כשסטארמון החלה למשוך בידיה כדי להקים אותה. "כולם ערים? מצויין! ארוחת הבוקר תהיה מוכנה תוך חמש דקות במדשאה!" והיא עופפה החוצה מהאוהל הגדול. "הם נורא אנרגטיים, מה?" מילמלה דיאנמון לעצמה. "וחוצפנים..." הוסיף פורסט במילמול. "מה זה?" אמרה קא שו כאשר שמה לב לחבילה שבידה. "אה...אה..." מלמל פורסט. "איזו קיאואה בשם ריוקא-ליה הופיעה כאן ואמרה לי לתת לך את זה..." "ריוקא-ליה?" פערה קא שו את עיניה הגדולות. "כן...מוזרה קצת..." אמר פורסט. "אני לא מאמינה!" קראה קא שו ועשתה פליק פלאק לאחור. "מה בשם האופל את עושה?" צעק מיוטיסמון. "ריוקא ליה בחיים!" אמרה קא שו, ולאחר הבעת הפקפוק על פניו של הערפד הדיגיטלי אמרה, "היא המנהיגה של השבט שלי, ונעלמה לפני כמה שנים..." "הבנתי...מה קרה?" "היא הופיעה פתאום ונתנה לי את הדבר הזה ונעלמה..." מלמל פורסט בבלבול. "מה יש שם בכלל?" שאלה אייראמון שליקקה את גבה. קא שו פתחה את החבילה. בפנים היה צמיד מאבנים חומות-אדומות ואבנים ירוקות. "מה זה?" שאלה אייראמון בסקרנות. "אני חושבת שאני מזהה את זה... זה הצמיד שלה," ענתה קא שו. "אם ככה, היא בטח לא נתנה לך אותו סתם." קבעה ניקס. "ופורסט..." "מה יש ניקס?" שאל פורסט ביגיעה. "תשטוף פנים..." לאחר התארגנות קצרה, יצאו חברי החבורה מהאוהל אל המדשאה הירוקה, עדיין רטובה מהגשם של אתמול. "סוף סוף!" קראה סטארמון אחרי שהבחינה בהם. "רצינו כבר להתחיל בלעדיכם! קדימה!" לפניהם היו שלושה שולחנות עץ ארוכים, שאיימו להתפרק מרוב האוכל שהיה עליהם. כמעט כל המקומות היו תפוסים, מלבד קטע לא גדול באחד מהשולחנות. הם התיישבו בו, והחלו לאכול. "מה עושים עכשיו?" שאלה לילימון. "אוכלים?" אמר פורסט בפה מלא. "אני מתכוונת אחרי הארוחה." "אה..." "ממשיכים במסע," אמרה ניקס בהחלטיות. "נשארנו כאן יותר מדי. אסור לנו לבזבז זמן." "כמובן..." בינתיים, דיג'ימוני העיר ההרוסה החלו להתעורר בעזרת האוכל המוזר והצהבהב שהם אכלו. הצלחות התרוקנו ואחרות הגיעו במקומן, עמוסות בפלחי פרות ועוגיות קטנות. "הם ממש אוהבים לאכול, מה?" אמר פורסט, מביט בדיג'ימונים הפליטים מתנפלים על האוכל כאילו לא אכלו זה חודשים. "ניראה שמצאת את מקומך, פורסט," אמרה אייראמון. "היי!" קרא פורסט במחמאה. "אני לא אוכל כל כך הרבה. נכון?" חברי החבורה חייכו לעצמם, משועשעים. "נכון?" "בטח, פורסט," אמרה קא שו בחיוך. פורסט נאנח, וסיים את הדבר הצהבהב והשטוח שהיה על צלחתו. תיואמנרה נאנח ואמר, "אני בא אתכם." ************************ החבורה צעדה ביערות האורן של אזור הרוח. ניקס ואייראמון מלפנים משוחחות בינהן על מסלולים אפשריים להליכה. לילימון עופפה מלמעלה, שקועה באופן נדיר במחשבות. קא שו ופורסט הלכו אחריהן, מצחקקים. תיואמנרה, מיוטיסמון ודיאנמון הלכו במאסף, מדברים על גורלות ועל מוות. "עברו כבר 4 ימים מאז עזבנו את ממלכת הקרח," מלמל מיוטיסמון. "מאיפה שיצאנו?" שאלה דיאנמון. "כן," מלמל מיוטיסמון. "הייתם בממלכת הקרח?" שאל תיואמנרה. "שמעת עליה?" שלה דיאנמון. "ניראה לי," נאנח תיואמנרה. "יש עוד ממלכה, ממלכת האור, אני חושב." "שם נמצאת גאטומון. שם המוות עשוי למצוא אותי," אמר מיוטיסמון בלחש. "אולי אני אמצא סוף סוף מנוחה. עוד שלושה ימים." "למה? הגאטומון הזו, היא תהרוג אותך?" שאלה דיאנמון. "אני מקווה כך. זה מגיע לי." ענה לה מיוטיסמון בלי להניד עפעף. "אני לא חושב שהיא תעשה זאת," אמר תיואמנרה. "אני עשיתי לה המון דברים רעים. הרסתי חלק ניכר מחייה," ענה מיוטיסמון. "אבל אמרת שהתאבדות אינה פיתר..." החלה דיאנמון. "מישהו דיבר על התאבדות?" קטע אותה מיוטיסמון. "אני מדבר על סליחה." והשלישיה השתתקה ושקעה במחשבות. "יש לנו מסלול גדול מאוד לעבור," אמרה אייראמון. "האזור הכי קרוב שיוביל אותנו ליעד שלנו הוא אזור הים." "אזור הים?!" קראה ניקס מזועזעת ושתיהן נעצרו. "מה יש בו בכלל?" "ים..." ענתה אייראמון. "יקח לנו זמן רב מאוד לחצות אותו." "נהדר!" מלמלה ניקס. "למה נעצרנו?" שאלה קא שו. "האזור הבא שנצטרך לחצות הוא אזור הים. ואנחנו בקושי חצינו את אזור הרוח!" אמרה אייראמון.
