התגעגעתי
[אני חשה צורך לשים דיסקליימר על זה, כי זה יצא הרבה יותר חופר משתכננתי (פוסט פשוט של "מוזיקה מהתקופה האחרונה", נשבעת שזה מה שתכננתי!). קצת התחשק לי למחוק הכל, אבל אם סופסוף הצלחתי לכתוב, נראה לי שאני לא מוותרת על זה. אתם מוזמנים לקפוץ לשמות האלבומים המודגשים ולהתעלם מהשאר, וכמובן לשתף בעצמכם כי התכנית עודנה קיימת, סתם הסתרתי אותה קצת]
הרבה זמן לא הייתי פה. כלומר, הייתי, אבל רק קראתי. זה לא אישית נגד הפורום כמובן, עשרות פעמים ניסיתי לכתוב הודעות, שבועות שאותו עמוד של "הודעה חדשה" היה פתוח בדפדפן וניסיתי לגבש את הטקסט כמו שצריך, ופשוט לא הצלחתי, ובינתיים הצלילים התחלפו אז זרקתי הכל. המילים לא מתחברות לי בחודשים האחרונים, בכלל, לא רק פה ולא רק על מוזיקה. כנראה שלא הייתי, באופן כללי, קצת יותר מדי זמן. עכשיו אני מנסה לגבש דברים חזרה. הרבה התחלות שמורות לי בטיוטות של המייל, על קיץ ארוך-ארוך, על מעברי דירה, על בית, על שכונה, על עיר, על מדבר. הרבה מוזיקה משובצת שם, אני מנסה להסתכל אחורה ואני לא כלכך בטוחה איזו ממנה הצליחה לשרוד את הקיץ האינסופי הזה. רוב הצלילים כנראה נשטפו עם הרוחות הראשונות של הסתיו, או התחפרו באדמה הקשה עד שהם ירגישו בנוח לצאת שוב החוצה, בטח בתזמון הכי גרוע, או אולי כדי להכות שורשים בלי שאשים לב, עד שיום אחד אבין שאני מתגעגעת. אין לי מושג. אני בעיקר מרגישה שכל מה שהיה לי בידיים, זלג בין האצבעות, ונשארתי בלי כלום.
הגשם הגיע לכאן בהפתעה, כולם טענו את זה היום כשהסתובבנו במסדרונות הקפואים של הר הצופים וצפינו במסכים אפורים ודקיקים נפרשים תחתינו על הואדי. איכשהו אני לא הזדהיתי. ראיתי אותו מגיע, הרגשתי אותו באויר דרך השרב של השבוע הקודם. ג'וני מיטשל והכחול שלה חנכו את החדר החדש שלי, תוך כדי שבהיתי דרך החלון על העיר מתעוררת במוצאי שבת אחד, לפני חודש או חודשיים. הייתי צריכה לבדוק איך הצלילים נדבקים לאויר פה, איך הם נהדפים חזרה מהקירות. כמה שעות קודם, בשכונה הדוממת בצהרי יום שבת, הורדתי כמה ארגזים ריקים לפח הימחזור הקרוב ומישהו צעק לי: "ברוכה הבאה לנחלאות!". לכמה שניות זה היה נראה אפשרי. חייכתי אליו חיוך כן, אבל כשהתחלתי את הדרך חזרה לדירה שלי, הכל התמוסס. נכנסתי לחדר והתעלמתי מהבלאגן וחיברתי את המערכת והפטיפון בכל זאת, הייתי צריכה שג'וני תברך אותי לשלום גם כן. שתגרום לזה להיות בית. החלון לא עזר. השמש הבוהקת העירה אותי כל יום, והתגעגעתי לכוך שלי.
עכשיו אני מביטה מהחלון על הגשם שוטף את הרחוב, וקצת יותר טוב לי. ועדיין אני הולכת על קצות האצבעות. את הפטיפון החדש והמכוער שלי חנך Alligator של הנשיונל, שעד כה לא הסכים להתנגן בשום מכשיר. זה היה המבחן, והוא עבר בהצלחה, אז יש לי פטיפון עם מראה מודבקת על המכסה והלוגו של דארק סייד חרוט עליה, זה מכוער אבל הוא מנגן לי מוזיקה, אז הוא נשאר.
טום וייטס לא עוזב את המכשיר כבר יומיים, אולי רק בשביל איירון אנד ויין. אם כבר החורף החליט להגיע לביקור קצר (ברור שקצר, אני יודעת שעוד כמה ימים הוא יילך וישאיר אותנו עם שמש שקרנית והתלבטויות אין קץ מול הארון בבוקר), אז אני אנצל את זה עד הסוף. את הבוקר התחלתי בללכת לאיבוד בין הסמטאות, עם Small Change ושמש וגשם. זה היה די מושלם. אבל באוטובוס החלפתי לפטריק ווטסון, והנה סופסוף אני מתחילה להצדיק את הפסקאות המייגעות האלה. מוזיקה חדשה (או חדשה-ישנה).
אני לא מכירה טוב את פטריק ווטסון, רק את האלבום האחרון שלו, Adventures in Your Own Backyard, שעשה לי ממש חשק לרוץ אחורה לדיסקוגרפיה, ובו-זמנית נטע אותי במקום. זה אלבום להשתהות עליו. הוא עמוס בצלילים ונגיעות קטנות של כלי נגינה ומוזיקה, מוזיקה יפהפיה. הקול שלו מנסה להתחבא בין כל אלה, אבל הוא מאוד נוכח. הפסנתר שלו משובץ בין כל הלחנים ששוטפים את השירים, כאילו הוא רק עוד חלק מהפרטיטורה, אבל הוא שזור בצורה כלכך מבנית בפנים שאתה לא יכול להתעלם מטביעות האצבע שהוא משאיר בין כל השירים, מאיך שהוא מהווה עמוד-שדרה. אני ממש נהנית מהאלבום הזה, ואני מרגישה שקשה לי ללמוד אותו, שזה לא קורה בבת אחת וזה לוקח זמן. וזה נחמד. הוא ליווה אותי הבוקר בעיר השמשית והרטובה, כאילו היא בעצמה עוד לא הצליחה להחליט אם היא מוכנה לחורף או עדיין רוצה לאחוז בקיץ בכוח, וזו היתה התפאורה המושלמת. ממש לא היה צריך את הקשת שהתנוססה, נס למאבק הזה, במשך שעות ארוכות מעל הבתים הערביים ומוסגרה באלומיניום האדום של הקפיטריה. המוזיקה עשתה את העבודה לבד, פשוט, רק באוזניים שלי. משכתי אותה איתי ממש עד הכניסה לאודיטוריום, וחזרתי אליה גם לפני כמה שעות. אני חושבת שבקרוב אמשיך הלאה (או אחורה), אבל בינתיים אמליץ עליו בחום.
בגזרת האלבומים שחזרו אליי, עוד מאז שהשמש היתה היחידה פה, הוא The Milk-Eyed Mender של ג'ואנה ניוסום. אני מכירה את האלבום הזה שנים, אפילו הייתי בהופעה שלה בארץ, אבל אינ חושבת שלא הצלחתי באמת להתחבר אליו, עד התקופה האחרונה. פתאום, באיזה בוקר שמשי לפני חודש או יותר, זה מה שרציתי לשמוע. אחרי שנים שלא הקשבתי לה, קמתי איתו בראש ולא יכולתי להניח אותו בצד. אז הקשבתי.לקחתי אותה אל השכונה הרדומה של שבת בצהריים, היא הרגישה כמו הדבר הנכון להליכה בין האבנים. לקחתי גם את המצלמות שלי, מתוך תקווה שאולי אם אני אגלה את הפרטים הקטנים על הקירות או אצליח לתפוס את השמש בזוית הנכונה, אני אצליח לאהוב את המקום הזה יותר. ובאמת יפה פה, בשבת בצהרים, השקט מנוקד בצחוק של ילדים מהחצרות הסגורות, בפטפוטים של סטודנטים מעל המרפסות, באנשים שחור-לבן ממהרים לבתי הכנסת. האבנים בולעות את האור ומחזירות אותו משובץ בהבזקים של שמש, בקבוקי יין ריקים על אדן החלון. הכל כלכך צפוף, המרפסות מדברות זו עם זו. אנשים חיים ככה. פתאום זו היתה תפאורה. הרגשתי כמו תיירת. אז זה לא עבד, אבל ג'ואנה נשארה איתי מאז. באוטובוס בחזרה מהעבודה הקשבתי בלי סוף ל-Sadie, שוב ושוב שהמילים שלה מתנגנות במקביל לנבל ושרות את כל מה שהרגשתי עם העיר מתרחקת ממני כשאני יושבת בכיוון המנוגד לנסיעה, ובכלל.
And all that I know, is moving away from me.
הקול שלה, שלפעמים צובט לי מדי, היה בדיוק במידה המדויקת שבין רוך לכאב כשהכרחתי את עצמי לחפש דרכים חדשות ולא לתת לרגליים לקחת אותי במסלול הקבוע. זה מדהים איך מוזיקה נובטת, גם שנים אחרי, מוצאת אותך באמצע הדרך ועוצמת לך את העיניים ומובילה אותך בשבילים אחרים.
עוד אלבום שביקר אצלי אחרי שכבר חשבתי שחרצתי את דינו, הוא Shallow Bed, אלבום הבכורה של Dry The River. את ההרכב אני מכירה בזכות האי-פי שלהם, שיצא מתישהו לפני שנה בערך והושמע אצלי המון. את האלבום קניתי ממש כשהוא יצא, בלונדון, עם ציפיות גבוהות שכמובן שנדונו לאכזבה. הוא מופק מדי, הוא מאולץ מדי, הוא לא הבוסריות של האי-פי, ושאר טיעונים שצפים כשמשהו שונה מהמקור שכלכך אהבת. ועכשיו, כמה חודשים אחרי, הם דווקא מרגישים בדיוק במינון הנכון. ההפקה אולי מהודקת מדי לפעמים, או שיש תחושה של עיבודים מוגזמים, אבל הגרנדיוזיות דווקא הולמת, בצורה קצת משחקית או תמימה, ולפעמים כי זו פשוט המוזיקה. הם גם יודעים להיות עדינים או להתרפק על הצלילים, ומצאתי את עצמי מקשיבה הרבה לאלבום הזה. משהו בפולק שהופך למאוד עשיר ומגוון ומאולץ לצאת החוצה מהפשטות של הגיטרה וההרמוניות הקוליות, דווקא מבליט את השלד שמרכיב את השירים האלה. הקול של הסולן הוא בהחלט אטרקציה, ואני אוהבת את איך שלא שיחקו איתה יותר מדי ובחרו לתת למוזיקה עצמה לבלוט. הוא אמנם לא אלבום קונספט, אבל אחרי כלכך הרבה האזנות, הוא מרגיש לי בנוי קצת כמו סיפור. אולי בגלל זה קשה ליל צרף ממנו קטעים לפה. וכל התקופה הזאת, שהיא כולה פרגמנטים ושברים ופיסות נייר מפוזרות שטאטאתי החוצה רגע לפני שנעלתי את הדלת על הבית הקודם שלי, ומילים שנזרקות לצד השני של העולם, בתקווה שמישהו יאסוף אותן וירכיב אותן יחד ויבין את המסר כמו שרציתי לתת אותו, בתקווה שהוא יזרוק משהו חזרה, וכל הלילות הארוכים והבקרים שמתחילים מוקדם-מדי, והתבלינים שמסודרים אחרת על המדף, וכל האנשים שבאים והולכים וחוסר היכולת לעצור, הצורך הזה לא להתמהמה על שום מחשבה וכל הדברים שמסתחררים סביבי באויר, איכשהו כל הדברים האלה נמצאים שם, באלבום הזה, או בין כל האלבומים שמוצאים את דרכם אליי.
אז הלימודים התחילו ואני כותבת במקום לשרטט, כנראה שבכל זאת יש דברים שנשארים יציבים
[אני חשה צורך לשים דיסקליימר על זה, כי זה יצא הרבה יותר חופר משתכננתי (פוסט פשוט של "מוזיקה מהתקופה האחרונה", נשבעת שזה מה שתכננתי!). קצת התחשק לי למחוק הכל, אבל אם סופסוף הצלחתי לכתוב, נראה לי שאני לא מוותרת על זה. אתם מוזמנים לקפוץ לשמות האלבומים המודגשים ולהתעלם מהשאר, וכמובן לשתף בעצמכם כי התכנית עודנה קיימת, סתם הסתרתי אותה קצת]
הרבה זמן לא הייתי פה. כלומר, הייתי, אבל רק קראתי. זה לא אישית נגד הפורום כמובן, עשרות פעמים ניסיתי לכתוב הודעות, שבועות שאותו עמוד של "הודעה חדשה" היה פתוח בדפדפן וניסיתי לגבש את הטקסט כמו שצריך, ופשוט לא הצלחתי, ובינתיים הצלילים התחלפו אז זרקתי הכל. המילים לא מתחברות לי בחודשים האחרונים, בכלל, לא רק פה ולא רק על מוזיקה. כנראה שלא הייתי, באופן כללי, קצת יותר מדי זמן. עכשיו אני מנסה לגבש דברים חזרה. הרבה התחלות שמורות לי בטיוטות של המייל, על קיץ ארוך-ארוך, על מעברי דירה, על בית, על שכונה, על עיר, על מדבר. הרבה מוזיקה משובצת שם, אני מנסה להסתכל אחורה ואני לא כלכך בטוחה איזו ממנה הצליחה לשרוד את הקיץ האינסופי הזה. רוב הצלילים כנראה נשטפו עם הרוחות הראשונות של הסתיו, או התחפרו באדמה הקשה עד שהם ירגישו בנוח לצאת שוב החוצה, בטח בתזמון הכי גרוע, או אולי כדי להכות שורשים בלי שאשים לב, עד שיום אחד אבין שאני מתגעגעת. אין לי מושג. אני בעיקר מרגישה שכל מה שהיה לי בידיים, זלג בין האצבעות, ונשארתי בלי כלום.
הגשם הגיע לכאן בהפתעה, כולם טענו את זה היום כשהסתובבנו במסדרונות הקפואים של הר הצופים וצפינו במסכים אפורים ודקיקים נפרשים תחתינו על הואדי. איכשהו אני לא הזדהיתי. ראיתי אותו מגיע, הרגשתי אותו באויר דרך השרב של השבוע הקודם. ג'וני מיטשל והכחול שלה חנכו את החדר החדש שלי, תוך כדי שבהיתי דרך החלון על העיר מתעוררת במוצאי שבת אחד, לפני חודש או חודשיים. הייתי צריכה לבדוק איך הצלילים נדבקים לאויר פה, איך הם נהדפים חזרה מהקירות. כמה שעות קודם, בשכונה הדוממת בצהרי יום שבת, הורדתי כמה ארגזים ריקים לפח הימחזור הקרוב ומישהו צעק לי: "ברוכה הבאה לנחלאות!". לכמה שניות זה היה נראה אפשרי. חייכתי אליו חיוך כן, אבל כשהתחלתי את הדרך חזרה לדירה שלי, הכל התמוסס. נכנסתי לחדר והתעלמתי מהבלאגן וחיברתי את המערכת והפטיפון בכל זאת, הייתי צריכה שג'וני תברך אותי לשלום גם כן. שתגרום לזה להיות בית. החלון לא עזר. השמש הבוהקת העירה אותי כל יום, והתגעגעתי לכוך שלי.
עכשיו אני מביטה מהחלון על הגשם שוטף את הרחוב, וקצת יותר טוב לי. ועדיין אני הולכת על קצות האצבעות. את הפטיפון החדש והמכוער שלי חנך Alligator של הנשיונל, שעד כה לא הסכים להתנגן בשום מכשיר. זה היה המבחן, והוא עבר בהצלחה, אז יש לי פטיפון עם מראה מודבקת על המכסה והלוגו של דארק סייד חרוט עליה, זה מכוער אבל הוא מנגן לי מוזיקה, אז הוא נשאר.
טום וייטס לא עוזב את המכשיר כבר יומיים, אולי רק בשביל איירון אנד ויין. אם כבר החורף החליט להגיע לביקור קצר (ברור שקצר, אני יודעת שעוד כמה ימים הוא יילך וישאיר אותנו עם שמש שקרנית והתלבטויות אין קץ מול הארון בבוקר), אז אני אנצל את זה עד הסוף. את הבוקר התחלתי בללכת לאיבוד בין הסמטאות, עם Small Change ושמש וגשם. זה היה די מושלם. אבל באוטובוס החלפתי לפטריק ווטסון, והנה סופסוף אני מתחילה להצדיק את הפסקאות המייגעות האלה. מוזיקה חדשה (או חדשה-ישנה).
אני לא מכירה טוב את פטריק ווטסון, רק את האלבום האחרון שלו, Adventures in Your Own Backyard, שעשה לי ממש חשק לרוץ אחורה לדיסקוגרפיה, ובו-זמנית נטע אותי במקום. זה אלבום להשתהות עליו. הוא עמוס בצלילים ונגיעות קטנות של כלי נגינה ומוזיקה, מוזיקה יפהפיה. הקול שלו מנסה להתחבא בין כל אלה, אבל הוא מאוד נוכח. הפסנתר שלו משובץ בין כל הלחנים ששוטפים את השירים, כאילו הוא רק עוד חלק מהפרטיטורה, אבל הוא שזור בצורה כלכך מבנית בפנים שאתה לא יכול להתעלם מטביעות האצבע שהוא משאיר בין כל השירים, מאיך שהוא מהווה עמוד-שדרה. אני ממש נהנית מהאלבום הזה, ואני מרגישה שקשה לי ללמוד אותו, שזה לא קורה בבת אחת וזה לוקח זמן. וזה נחמד. הוא ליווה אותי הבוקר בעיר השמשית והרטובה, כאילו היא בעצמה עוד לא הצליחה להחליט אם היא מוכנה לחורף או עדיין רוצה לאחוז בקיץ בכוח, וזו היתה התפאורה המושלמת. ממש לא היה צריך את הקשת שהתנוססה, נס למאבק הזה, במשך שעות ארוכות מעל הבתים הערביים ומוסגרה באלומיניום האדום של הקפיטריה. המוזיקה עשתה את העבודה לבד, פשוט, רק באוזניים שלי. משכתי אותה איתי ממש עד הכניסה לאודיטוריום, וחזרתי אליה גם לפני כמה שעות. אני חושבת שבקרוב אמשיך הלאה (או אחורה), אבל בינתיים אמליץ עליו בחום.
בגזרת האלבומים שחזרו אליי, עוד מאז שהשמש היתה היחידה פה, הוא The Milk-Eyed Mender של ג'ואנה ניוסום. אני מכירה את האלבום הזה שנים, אפילו הייתי בהופעה שלה בארץ, אבל אינ חושבת שלא הצלחתי באמת להתחבר אליו, עד התקופה האחרונה. פתאום, באיזה בוקר שמשי לפני חודש או יותר, זה מה שרציתי לשמוע. אחרי שנים שלא הקשבתי לה, קמתי איתו בראש ולא יכולתי להניח אותו בצד. אז הקשבתי.לקחתי אותה אל השכונה הרדומה של שבת בצהריים, היא הרגישה כמו הדבר הנכון להליכה בין האבנים. לקחתי גם את המצלמות שלי, מתוך תקווה שאולי אם אני אגלה את הפרטים הקטנים על הקירות או אצליח לתפוס את השמש בזוית הנכונה, אני אצליח לאהוב את המקום הזה יותר. ובאמת יפה פה, בשבת בצהרים, השקט מנוקד בצחוק של ילדים מהחצרות הסגורות, בפטפוטים של סטודנטים מעל המרפסות, באנשים שחור-לבן ממהרים לבתי הכנסת. האבנים בולעות את האור ומחזירות אותו משובץ בהבזקים של שמש, בקבוקי יין ריקים על אדן החלון. הכל כלכך צפוף, המרפסות מדברות זו עם זו. אנשים חיים ככה. פתאום זו היתה תפאורה. הרגשתי כמו תיירת. אז זה לא עבד, אבל ג'ואנה נשארה איתי מאז. באוטובוס בחזרה מהעבודה הקשבתי בלי סוף ל-Sadie, שוב ושוב שהמילים שלה מתנגנות במקביל לנבל ושרות את כל מה שהרגשתי עם העיר מתרחקת ממני כשאני יושבת בכיוון המנוגד לנסיעה, ובכלל.
And all that I know, is moving away from me.
הקול שלה, שלפעמים צובט לי מדי, היה בדיוק במידה המדויקת שבין רוך לכאב כשהכרחתי את עצמי לחפש דרכים חדשות ולא לתת לרגליים לקחת אותי במסלול הקבוע. זה מדהים איך מוזיקה נובטת, גם שנים אחרי, מוצאת אותך באמצע הדרך ועוצמת לך את העיניים ומובילה אותך בשבילים אחרים.
עוד אלבום שביקר אצלי אחרי שכבר חשבתי שחרצתי את דינו, הוא Shallow Bed, אלבום הבכורה של Dry The River. את ההרכב אני מכירה בזכות האי-פי שלהם, שיצא מתישהו לפני שנה בערך והושמע אצלי המון. את האלבום קניתי ממש כשהוא יצא, בלונדון, עם ציפיות גבוהות שכמובן שנדונו לאכזבה. הוא מופק מדי, הוא מאולץ מדי, הוא לא הבוסריות של האי-פי, ושאר טיעונים שצפים כשמשהו שונה מהמקור שכלכך אהבת. ועכשיו, כמה חודשים אחרי, הם דווקא מרגישים בדיוק במינון הנכון. ההפקה אולי מהודקת מדי לפעמים, או שיש תחושה של עיבודים מוגזמים, אבל הגרנדיוזיות דווקא הולמת, בצורה קצת משחקית או תמימה, ולפעמים כי זו פשוט המוזיקה. הם גם יודעים להיות עדינים או להתרפק על הצלילים, ומצאתי את עצמי מקשיבה הרבה לאלבום הזה. משהו בפולק שהופך למאוד עשיר ומגוון ומאולץ לצאת החוצה מהפשטות של הגיטרה וההרמוניות הקוליות, דווקא מבליט את השלד שמרכיב את השירים האלה. הקול של הסולן הוא בהחלט אטרקציה, ואני אוהבת את איך שלא שיחקו איתה יותר מדי ובחרו לתת למוזיקה עצמה לבלוט. הוא אמנם לא אלבום קונספט, אבל אחרי כלכך הרבה האזנות, הוא מרגיש לי בנוי קצת כמו סיפור. אולי בגלל זה קשה ליל צרף ממנו קטעים לפה. וכל התקופה הזאת, שהיא כולה פרגמנטים ושברים ופיסות נייר מפוזרות שטאטאתי החוצה רגע לפני שנעלתי את הדלת על הבית הקודם שלי, ומילים שנזרקות לצד השני של העולם, בתקווה שמישהו יאסוף אותן וירכיב אותן יחד ויבין את המסר כמו שרציתי לתת אותו, בתקווה שהוא יזרוק משהו חזרה, וכל הלילות הארוכים והבקרים שמתחילים מוקדם-מדי, והתבלינים שמסודרים אחרת על המדף, וכל האנשים שבאים והולכים וחוסר היכולת לעצור, הצורך הזה לא להתמהמה על שום מחשבה וכל הדברים שמסתחררים סביבי באויר, איכשהו כל הדברים האלה נמצאים שם, באלבום הזה, או בין כל האלבומים שמוצאים את דרכם אליי.
אז הלימודים התחילו ואני כותבת במקום לשרטט, כנראה שבכל זאת יש דברים שנשארים יציבים
