אל המציאות כפי שהיא
קודם כל בוא נבין מהו ה"אני" שאת קיומו הבודהא שלל. בתורות הוודיות והאופנישדיות שקדמו לבודהא הופיע הרעיון של האטמן, "אני/עצמי" מהותי, נצחי ובלתי-תלוי (אבסולוטי, כדבריך) בשום מערכת סיבות, תנאים ותוצאות שיוצרת אותו, שהוא לב ליבה של היישות האנושית. הבודהא טען את ההיפך: שה"אני/עצמי" הוא תוצאה של מערכת סיבות, תנאים ותוצאות, וככזה הוא אינו יכול להיות מהותי, נצחי ועצמאי (אבסולוטי), שכן מערכת זו נמצאת בתהליך של שינוי מתמיד ותלויה הדדית באינספור תופעות אחרות (להן יש את מערכות הסיבות, תנאים ותוצאות שלהן). מצד שני הבודהא לא שלל בצורה מוחלטת את קיומה של תופעה (במקרה שלנו התודעה האנושית) שחיה, חושבת, חשה כאב וסבל וכן הלאה. ועכשיו: תורתו של הבודהא היא דרך האמצע, ולכן אין "אני/עצמי" אבסולוטי, אבל יש "אני/עצמי" שחי ומתפקד בעולם התופעות. ולעניין החמלה: המציאות עפ''י הבודהא היא מארג אינסופי של תופעות השזורות זו בזו, ולכן היא למעשה אחדות. אנחנו בבערותינו מתייחסים אל עצמינו כיישויות נפרדות אחת מהשניה, ולכן אנו מרשים לעצמינו מגוון רחב של התנהגויות עוינות אחד כלפי השני. החמלה היא קודם כל הבנה (לא שיכלית אלא כולית של הוויתנו) שאנו לא תופעות נפרדות, ולאחר מכן המחווה שאנו עושים כלפי האחר מתוך הכרה שהוא למעשה חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו. ובמילותיו של הבודהא: "כל אחד מאיתנו היה פעם אב, אם, אח, אחות, בן, בת (וכן הלאה) של כל אדם או יישות אחרת מזמן ללא התחלה ועד זמן ללא סוף" ולכן הוא (הבודהא) מלמד אותנו חמלה כלפי כל היישויות המרגישות ללא העדפה ומשוא פנים. כל דבר שאמר הבודהא יש להבין בהקשר ובתוך המכלול של תורתו. אחרי הכול, אם אין בכלל מישהו שסובל, אז מה היה לו לבודהא להצהיר את האמת האצילה הראשונה, ומיהו זה שיילך את דרך שמונת-הנתיבים אל החופש?
