מעיין הבירה: סיפורה של הלוויה פולני
פולנית, פולנית, הלוויה פולנית. לפני כך וכך שנים הסבתא הפולניה שלי מתה. הלכה לעולמה. קברנו אותה (די בשמחה, אני חייב לאמר), השארנו את אבא שלי עם אבא שלו (לבקשתו) והלכנו עם החברים של הורי לבית קפה (קפולסקי אני חושב שזה היה) לא רחוק מדניה, צופה אל המפרץ. ישבנו שם, הזמנו קפה ועוגה לכל החבר'ה, העלנו זכרונות וצחקנו. וכמו שצחקנו אז, לא צחקנו שנים. באמת. אפילו המלצרית שאלה מאיזו הצגה אנחנו באים. אמרנו "אנחנו באים מהלוויה!" "לא של מישהו קרוב, אני מבינה." היא אמרה, ואז אמרתי "קרוב? לא. ברוך השם רק סבתא שלי." שנתיים שלוש אחר כך סבא שלי נפטר. יומיים לפני מותו הוא עוד האשים את סבתא שלי במצבו ("היא הרגה אותי, שתדעו, רק היא! היא מתה, והשאירה אותי ככה למות לאט לאט לבד"). אחרי שקברנו אותו כמו שהוא רצה ("רחוק ממנה ככל האפשר, אני מתחנן") הלכנו למעיין הבירה. "אנחנו באים מהלוויה!" הכרזנו בכניסה, מקווים ליחס מנחם ואולי קצת "מפצה". "שנים שאנחנו רוצים לבוא לכאן והסבא לא נתן לנו!" המשכנו בלחש. טוב לא יצא מזה. האוכל היה איום ונורא - באמת - והאוירה ממש לא נעימה. לא נח, מאוד "פורמייקה" ושרות לא מי יודע מה. זכורה לי דווקא קוסטיצה שמנה באופן יוצא דופן ובעלת חלקים נרחבים שהיו בלתי אכילים, לצד, אני מודה, כרוב חמוץ של שימורי עסיס שממנו ביקשנו תוספת. אלכס, סבא שלי אולי היה פולני, אבל מסתבר שהוא ידע איפה הוא ימות קודם ולא ייתן למשפחה שלו לאכול.
נ.ב. ובאשר למרגרט תייר? כף רגלי לא תדרוך במאורה שלה, ובטח שלא אשלם את מחיריה המופקעים.