התאונה, חלק א`

[אלמנה כחולה]

התאונה, חלק א`

כשאני לבד יש לי מחשבות על מוות. המוות שלו. המוות שלי. זה לא קל להיות מת. זה לא קל לחיות. לפני שלוש וחצי שנים נסעתי בצומת אחת, בירוק. משאית עמוסת חול עברה את הצומת באדום. כנראה שהסתובבתי באותו הרגע, בו עלו גלגלי המשאית על הרכב ומחצו אותו, הסתובבתי והגנתי בגופי על שני הילדים הקטנים שלי, שישבו מאחור. מכות ושטפי דם בראש. צלעות שבורות, ריאה מנופצת. טחול התפוצץ, כבד נקרע. ירך שרופה, שוק מרוסקת, כף רגל שנתלשה. מוות. הזעיקו אותו, תאונה אמרו לו. והוא ``פיספס`` את השוטרים ה``חכמים`` שבאו להודיע לו על מותי. חלקת קבר הוכנה. שמועה שרצה במושב כמו אש. הגיע לביה``ח. ``מה עם אישתי?`` ``טפל בילדים``, אמרו לו, ``הם בהלם``, (לא קרה להם כלום מלבד מכות יבשות והלם), ``קרא למשפחה שלה``, ``רוצה כוס מים?`` הוא צרח, צעק, השתולל, ``מה עם אשתי?!`` פרץ לחדר טראומה, ראה אותי מונחת על השולחן, עשרה רופאים סביב, קו ישר במוניטור. טווווווווווווווווווווווו לא, לא, לא, חייב לחיות בשביל הילדים. חייב. ננסה להציל אותה, אמרו לו. יצא. איך יאמר לאבא שלי, אדם שאיבד כבר בן ושתי נשים, וחתן, איך יאמר לו שאיבד עוד בת? שעות של ניתוחים. צפו שאם אצא מזה, אצא צמח. אין הרבה סיכוי. והרגל, מה עם הרגל. לא ידוע. והוא רק שאל: ``היא תחיה?`` למחרת, אחר הצהריים, פתחתי עיניים, מבוהלות. כולם בכו. ראו את הבהלה בעיניי וידעו, לא צמח, לא פגועה, יודעת להבהל. מרוסקת, כואבת, אבל בחיים. ואני, פותחת את עיניי, לא זוכרת כלום ממה שארע (עד היום), הכאב כל כך עצום שאי אפשר לתאר במילים, כ ו א ב!! והפחד, והנה אחותי, שאמורה להיות בחו``ל, ומגיעה לארץ במפתיע רק.... רק להפרד כי מישהו אהוב עומד למות. אני. בהלה. אני עומדת למות, והנה כולם עומדים מעלי, בוכים, נפרדים. אבל היא מבינה, ואומרת לי, לא!, את בדרך חזרה, לא בדרך לשם, כבר היית שם! ומספרת לי הכל, ואני רק מצביעה על עיניי כאומרת: רוצה לראות את הילדים, לראות שהם בחיים. שבוע בטיפול נמרץ. סופרת את הדקות על השעון, שעל הקיר ברגעים בהם הייתי בהכרה, ניתוח אחרי ניתוח. שיגמר כבר הכאב.

 

[softy]

מכיר כל כך מקרוב..

מה שרשמת כאן זה אפילו לא חלק א` זוהי רק הקדמה לסיפור ארוך ארוך שנמדד על פני כל דקה וכל שעה, ואחר כך על פניכל יום, יום יום. והוא נמשך אחר כך שבועות ארוכים ומתפרש על פני חודשים, ולא נגמר גם לאחר שנים. מאחל לך את כל הטוב שבעולם, הכי חשוב זה לא להשבר, להמשיך להלחם, ולעולם לא לאבד את התקווה, למרות שאולי האמונה כבר הלכה לאיבוד. מקדיש לך שיר שכתבתי בעיקבות אירוע דומה: להתחיל מחדש. ************** חצות בצהרים - וחושך, חושך ושקט דממה כלום לא נשמע כלום לא זע ולאט לאט מתוך העלטה - יד מושטת אוחזת בך ואחריה באות, עוד ידיים רבות ופתאום מתחילים גם לשמוע קולות קולות המולה - כמעט מלחמה אחרים נלחמים על חייך שלך מסביבך אנשים מנסים להנשים ושומעים מרחוק יללות צופרים ועדיין חושך ושקיעה נעימה... מתחיל לרחף כמו בתוך מנהרה ומולך אור גדול, פורץ עלטה נשמתך על הדרך אל העולם הבא עוברת סמוך, מביטה אל תוכו עוד אין החלטה - אם היא שם או היא פה וכך מתגלגלת בין חושך לאור בין מוות מוחלט... בין תקווה למזור יום רודף יום... ועוד אין מסקנה אם המוות סופי או שיש עוד דחיה ויום נוקף ועוד יום שעובר ואתה מחליט שאינך מוותר מחליט לחיות למרות הכאב להלחם במוות, להופכו לאויב והמוות מרפה ולוקח מרחק מחכה הוא בצד, לחזור למשחק ונותרת אתה וגופך הבוגד אוזרים כוחות, מתחילים להתמודד מסמנים מטרה, בלי מורא בלי חשש מול שחר עולה – מתחילים מחדש. רפי.