אין לי מקור - קראתי על זה
בקיצוש"ע כתוב כך: קטן המאבד עצמו - חשוב כשלא לדעת. וכן גדול אם נראה שעשה הדבר מחמת רוח רעה או שיגעון וכדומה, הוי שלא לדעת. וכן אם עשה הדבר מחמת אונס, שהיה מתיירא מעינויים קשים, כמו שאול המלך שהיה מתיירא שמא יעשו בו הפלישתים כרצונם - הרי הוא כשאר מת, ואין מונעין ממנו שום דבר. אבל קראתי בספר "עלי מרורות", שהוא יומן זכרונותיו של הרב אהרונסון, פוסק הלכה במחנות המוות, שהיו דיונים הלכתיים ארוכים בנושא זה, כאשר האנשים במחנות נידונו להכאות ללא קצבה, שאין אדם יכול לעמוד בהם. והם הסתמכו על דברי רז"ל: "אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה וכו'..." (כתובות לג, ב). (היות שלא קראתי את המקור, אינני יכולה להעיד מה היתה המסקנה שם). בכל אופן, עלו שם בדיונים ההלכתיים כמה עניינים שאינני יודעת מה פירושם: כגון שלא כל החכמים הסכימו עם מעשהו של שאול המלך. וכן הרב אהרונסון עצמו העיד שאמנם לא ידע מה לומר לחבריו בדיון ההלכתי שבו הגיעו למסקנה שמותר להם להתאבד, משום שהנימוקים ההלכתיים שלהם היו נכונים וצודקים. אבל הרגשתו היתה שנקודת האמונה הפנימית אינה מתירה לאדם להתאבד, משום שיש תקווה מסוימת שיישאר בכל זאת בחיים, למרות הכל. ולכן פסק שאסור (אך כמובן טיפל בקבורתם של אלו שהתאבדו והביאם לקבר ישראל). והרב אהרונסון מתאר, שהוא מצא את חברו תלוי בחבל, אך הוריד אותו ברגע האחרון והוא נשאר בחיים. החבר כעס מאוד על הרב שלא הניחו למות, אבל בסופו של דבר החבר נשאר בחיים ושרד את השואה! כך שהדברים הם כעיקרון, אבל לא פשוט שזה הלכה למעשה! אף אחד לא יכול לעשות לעצמו פרשנות כזו.