../images/Emo58.gifHurricane
*החל מהיום, אני באמת אשתדל להזהיר לטובת הצופים החדשים, למרות שאולי עדיף שלא יקראו את ההודעה שלי כי אני לא מאמין שאני אכתוב משהו על דוסון קריק ללא התייחסות רחבה משאר העונות. "הוריקן" הוא אולי הפרק הכי חלש בעונה הראשונה. כמובן שהכל מבחינה יחסית, אבל אין ספק שלא מדובר בפרק ברמה של הפרקים הקודמים. אולי זה ההתמקדות בעלילות המשנה במשך כל הפרק, אולי זה ניתוקו הטוטאלי של פייסי משאר החבורה, ואולי זה היחס הישיר שיש בין איכותו של פרק לבין כמות הזמן שג'ואי מופיעה בו, אבל משהו לא דופק בפרק הזה. יחד עם זאת, מדובר בפרק מהעונה הראשונה אז לא צריך להגזים, אם נשפוט אותו ביחס לעונות המאוחרות מדובר ביצירת מופת, ואם נשפוט אותו סתם באופן אובייקטיבי מדובר בפרק לא רע בכלל. הפרק נפתח כרגיל בערב סרטים עם דוסון וג'ואי, והפעם סרטי אסונות. מודעות עצמית כבר אמרנו? בוא נפטר מזה כבר עכשיו ונעיר על האירוניה שהאסון בפרק הוא לא אסון טבע, וההוריקן הוא לאו דווקא זה שמשתולל מחוץ לבית אלא זה שבתוכו. אחרי שהוצאנו את זה מהמערכת, בוא נמשיך. דוסון וג'ואי ממשיכים בשיחה די סתמית ודי מאכזבת לאור השיחות האחרונות. (עם הערה חצי אירונית על חוסר המושג של אביו, אבל זה באמת בקטנה). בצנה הבאה אנחנו כבר רואים את גייל חסרת המושג בפעם האחרונה, כשדוסון כבר מתחיל לטפטף לה שהוא יודע. משם אנחנו עוברים לעלילת המשנה של פייסי ודאג. פייסי מעולם לא נראה יותר מנותק מהעונה כשהוא משוטט בחוסר רצון עם אחיו השוטר דאג, בניסיון לעזור לקראת הסופה. מצד שני, הסיטואציה מולידה רגעים קומיים לא מעטים, בעיקר על רקע העקיצות ההומוסקסואליות של פייסי. מפה עוברים דווקא לבית פוטר ולויכוח שנראה עוד פחות קשור מפייסי. זו באמת סוג של עלילה שנראה כי רק נועדה למלא זמן שידור, אה כן, ולדחוף גם את בסי ובודי לבית לירי, כי קונפליקטים זה שם המשחק בפרק היום. אבל מסתבר שלא כולם מבלים היום בבית לירי, דאג ופייסי נשארים עם תמרה בביתה, במעין משולש ביזארי ליום אחד. זה נראה מבטיח. בינתיים, ג'ן וגראמס מגיעות לבית לירי, ורגע לפני שנחשוש שמא נטשו את גראמפס החביב בחדרו כדי שיעוף עם ההוריקן ויקדים את מותו הצפוי בחודש או שניים, אנחנו שומעים שהוא בבי"ח בבדיקות. איזו הקלה. אבל הסימפטיה של דוסון נעצרת עם גראמפס והיחס שלו לג'ן נשאר זהה לזה של ג'ואי. קריר ומלא טינה. בערך אותו היחס שיש בין גראמס לבין בודי ובסי, אבל בערך ציפינו לקונפליקט הזה מהפרק הראשון. מכאן עוברים, לשיחות הטלפון המלוכלכות של גייל ואם עדיין לא הבינה שהסוד נחשף, דוסון מודיע לה חד וחלק, קצת בדרמטיות, אבל לא היינו מצפים מדוסון שיעשה זאת בשום דרך אחרת. דוסון כמו דוסון, פולט שטויות בסערת רגשות. ככה זה שהתגובות הרגשיות שלו מפגרות עשרות שנים אחרי האינטלגנציה שלו. הפעם הוא שופך את ליבו לגבי ג'ן. לא נורא, כשיגדל הוא יפתח קצת טקט. ג'ן עוזבת בסערה (אה, סערה-סופה-הוריקן, הכל מתחבר, או שלא...), ואנחנו מגלים שדאג הוא לא ה"closet case" היחיד בפרק. ג'ואי שוב יוצאת מהארון, למרות שהפעם זה על גבול החוצפה, ומנסה לעודד את דוסון בקצת נאיביות, ואחרי זה בקצת היגיון וכשהיא רואה שזה גם לא הולך, היא משיטה יד לכיס האחורי ושולפת את קלף האמא המתה מבלי למצמץ. אוקיי, הבנו, עד כמה שהחיים של דוסון מחורבנים אתה תמיד תנצחי בתחרות "מי מסכן יותר?", הפרס בדואר, אבל זה לא בדיוק עידוד חברי. ג'ואי וגייל בשיחה ששוב מראה את היפוכי התפקידים בדוסון קריק, וחזרה למשולש הביזארי רק כדי לראות את פייסי ותמרה חיים בצל הסכנה, או יותר נכון, החשיפה. בסצנה הבאה כבר מגיעה החשיפה, אבל זו של תמרה ופייסי אלא זו שתערער נישואים שלמים. גייל מגלה למיץ' את מעלליה בסצנה שלא היתה יכולה להיות דרמטית יותר אם דוסון היה כותב אותה בעצמו. אצל תמרה בינתיים, הכלנחמד ואפילו משתעשעים עם משחקים חסרי תכלית. אבל הסדרה צריכה להתעסק בנושאים שברומו של עולם, כמו ברית מילה - בעד או נגד?, והשלכות של נישואים בין גזעיים. שני משפטים פה ושם והנשוא נסגר ונשאלת השאלה, למה אנחנו היינו צריכים את הטעימה הקטנה הזו? אנחנו חוזרים לראות את ג'ואי וג'ן ואחרי שאנחנו שואלים "ג'ואי! איפה היית? לעולם אל תעזבי אותנו לכ"כ הרבה זמן שוב" אנחנו מגלים שיחה שלא מחדשת הרבה, מלבד העובדה שג'ואי חשבה על איבר מינו של דוסון. רגע, בעצם ידענו על זה כבר בפרק הראשון, אז היא לא מחדשת כלום. ועם ג'ן וג'ואי משוחחות אז הגיע הזמן לעבור לרגע היסטורי אמיתי. שיחה בין גראמס לדוסון. כן, גראמס ודוסון, זה לא קורה הרבה. אבל מצד שני איך הוא יסלח לג'ן? הוריו לא בדיוק כשירים לשיחה מלב אל לב כרגע, ג'ואי בטח לא תעשה את העבודה בלב שלם, אז הכל נופל על כתפי גראמס. כמובן שגם האירוניה הקלה שגראמס עוזרת לדוסון לסלוח ולקבל את עברה הבעייתי של ג'ן, לא מזיקה. בחזרה למשולש הביזארי, שהצלע המיותרת בו מתחילה להיות הומופובית במיוחד. אין כמו אקדח באמצע הוריקן כדי להגביר אקשן, אך לצערנו זו לא סצנת אקשן, אלא סתם אי שפיות זמנית של דאג. ממשיכים לגייל ומיץ' בשיחה הראשונה אחרי. כצפוי השיחה מסתיימת, ב"אני שונא אותך", בכי וגשם. הרבה גשם. המשולש מגיע לקיצו, ומגיעים לדוסון וג'ן - ההשלמה, אך לא לפני שג'ן נותנת מונולוג מרגש ואיכותי, אחת מנקודות האור בפרק. חיבוק קצר ומתחילים מחדש. טייק 2, בשפתו של דוסון. בינתיים אחרי שהמשולש נפטר מהצלע המיותרת, פייסי ותמרה מוכיחים שאפשר לומר הרבה דברים על הרומן שלהם, אבל משעמם הוא לא. סצנה חמודה לכל הדעות. טייק 2 יש גם לשיחה בין גייל למיץ', והפעם העסק באמת יותר מוצלח. ואם יש קטע שראוי להתייחסות טיפה מעמיקה זה הקטע הזה. בסצנה מסבירה גייל את בגידתה, בכך שקיבלה את מה שרצתה, וזה היה קשה מנשוא. כאן עולה דווקא הקבלה לבגידתה של ג'ואי בעונה השנייה. אמנם המקרים לא זהים. זה לא נישואים, זה לא רומן ממושך, אבל בגידה זו בגידה. והמניעים גם די דומים. לנוכח כך, קשה להתעלם מההבדלים הבולטים שבהתייחסות לשני הבגידות. בעוד שמיץ' מגיב בזעם, לא סולח, ואף שונא בהתחלה. ג'ואי כמעט מוצגת כקורבן, מסיטה את הנושא מהבגידה, אף לא מבקשת סליחה למרות שדוסון מעניק אותה כמעט מיידית, וזורקת את דוסון למרבה האירוניה. והגענו לסוף הפרק, שיחה של דוסון וג'ואי, לפחות זה מגיע לנו בפרק. זה מדהים האמת, איך לא משנה מה, הם תמיד מצליחים לפגוע בול בסיום בעונה הראשונה, וגם בפרק חלש כמו היום, עדיין ישנו סיום נהדר. ג'ואי ודוסון מבקשים סליחה זה מזה, ולרגע אחד שמים בהשהייה, לא רק את חייהם, אלא גם את התבגרותם, כשהם שבים לילדות ברגע מרגש. מבט אחרון לעולם הולך ונעלם. לא משנה מה קורה בפרק, ואפילו אם הנושא לא קשור לדוסון וג'ואי, הכל מתנקז אליהם בסוף. זה היופי של העונה הראשונה. גם בפרקים הפחות טובים.
