השקרים הלבנים

[יענקלה מגבעתיים]

השקרים הלבנים

שאלה של dark poteto והתגובות, מביאות אותי להגיד לכולכם שאני ממש מיומן בשקרים לבנים, אבל למרות זאת, אתמול ממש הרגשתי לא טוב משקר כזה, למרות שהיה מוצדק לגמרי. הסיפור בקצרה: בערב אלפי רעייתי רצתה לצאת לטייל כמו בכל ערב. אלא שהייתי חייב לעשות קניות שלא ניתן לדחות. הצעתי לה שתצא רק עם המטפלת והיא לא הסכימה. ובכן יצאנו שלושתינו ואחרי זמן קצר אמרתי שאני חייב להחליף נעליים,, שתמשיך לטייל עם המטפלת ואני אחזור. כל הזמן חשבתי עליה שהיא בעצם ציפתה ורצתה לטייל אתי ולא עם, או רק עם המטפלת. ידעתי מראש שהקניות יגזלו יותר זמן מהטיול של שתיהן. כשחזרתי הביתה הכל היה מאה אחוז. המטפלת הסבירה לאלפי סרט שצפו בו בטלויזיה ואשתי כמובן לא זכרה דבר. אבל כשהייתי רגע לבד עם המטפלת שאלתי אותה איך היה, ומסתבר שאשתי שאלה כל רגע איפוא אני. גם אחרי שחזרו הביתה היא שאלה, ואפילו זמן קצר לפני שחזרתי שאלה. זה צבט לי את הלב. יש סיטואציות שאי אפשר להתרגל אליהן אבל אפשר להבין שזה הכרחי, ושאם יהיה צורך אחזור על זה שוב. במחשבה נוספת נראה לי שזה אנושי. אם זה לא היה מכאיב לי הייתי מתקרנף!

 

[אסתרס]

../images/Emo68.gifאין מה לעשות, צריך לדעת

לא להישאב לתוך המחלה. ולהשתמש "בחסד השכחה" שיש לחולים. גם המצב הזה עובר, כמו אצל שלמי. היום אין שום תקשורת. או קיי בקר טוב. אני יוצאת לטיול. הקבוצה הסכימה לצאת בגללי ב-0730 במקום ב-0700, ואני מאד צעריכה זאת. אני לא רוצה להשוויץ, אבל אולי זה מבטא את הערכתם אלי ? ! אז שבת שלום. ביי מאסתר.

 

[יענקלה מגבעתיים]

תגידי אסתר, עדיין לא ברור לך שאת אישיות וגם..

חתיכה ואני לא שובניסט.

 

[ariela המקורי]

../images/Emo22.gifשבוע טוב יענקלה, אין מה לעשות

כשצריך לשקר משקרים למען שלום הבית,ממלא החולים לא זוכרים, ומה שעשיתה היה באמת הכרחי להחליף"נעלים". אצלי כשרציתי ללכת לטיול אמרתי לחתן שלי שיבוא לקחת את ישראל אליו ברכב שלו ואם ישראל ישאל למה אני לא מצטרפת נאמר לו שאני אבוא אחר כך באוטובוס.כשהגיע ישראל לבית של חתני הוא החל לשאול איפה אריאלה וכל פעם אמרו לו תיכף תבוא כך עבר כל היום , לקראת ערב אמר ישראל לבת שלנו את שקרנית והיא מאוד נעלבה ולא היה נעים לה שאבא אומר לה כך, כשהגיע ישראל הביתה שאל איפה היית השבתי לו אצל הרופא ולא הספקתי לבוא אליך כי הפסדתי את האוטובוס. זהו אחרי חודש , הייתי מוזמנת לבית מלון אבל עם ישראל אני לא אלך ביקשתי מהבן שיבוא יקח אותו לשבת וכך היה, ישראל לא שאל למה את לא מצטרפת אלי,נסע עם הבן וזהו,וכשחזר מהבן ישראל לא שאל איפה היית, המוח הולך ודועך.בשורות טובות

 

[יענקלה מגבעתיים]

יש דמיון במיוחד במקרה הראשון שלך, אבל...

אצלי הבעיה שאלפי אכן מתרגלת מיום ליום לג'ואן, אבל עדיין לא לגמרי. הבוקר למשל, כשהתקלחתי סגרתי את דלת חדר השינה שלנו (ממנה יש כניסה למקלחת) בכדי שג'ואן לא תראה אותי ערום. לפני שג'ואן הגיעה, לא סגרתי אף פעם. כשיצאתי ג'ואן אמרה לי שאלפי כל הזמן הסתובבה על יד הדלת בלי לנסות לפתוח אותה, ושאלה איפוא אני. אני מתמודד עם זה בהצלחה, אבל זה בכל זאת מכאיב. ברור שכשהמצב יחמיר, אלפי כבר לא תהיה ערנית לדברים כאלו ולא תווצר סיבה שתכאיב לי. אבל בינתיים זה כך, ואני כמובן לא רוצה שהמצב יחמיר (ממילא אין לנו שליטה על כך).

 

[ענתי44]

יענקלה יקר../images/Emo24.gif

עד שאמא שלי חלתה באלצהיימר הייתי שקרנית גרועה. ולמען האמת הייתי ילדה דון קישוט שנכנסת בטחנות רוח ומעדיפה לומר את האמת ולא לשקר. אפילו במחיר עונש. עד שאמא אובחנה דגלתי באמירת האמת, גם אם היא קשה לעיכול. אבל בשנים האחרונות הפכתי שקרנית מיומנת ( לא בתחומי חיים אחרים) למדתי לשקר לאמא בנונשלנטיות בלי שתראה את אפו של פינוקיו נכנס לספר השיאיים של ג'ינס. ככה זה באלצהיימר. זה לטובת אהובנו. אבל כל כך מבינה לליבך. ולמה שאתה חש. גם אני יענקלה יקר, מרגישה טעם רע בפה אחרי שקר ודפיקות בלב. למה זה דומה? לאותם כאבי בטן שהיו לי בשנותיי כעיתונאית. בכל פעם שנודע לי שנפל חייל או היתה תאונה קטלנית וידעתי שעליי לכתוב על כך ולהכנס לבית האבל כאב לי בכל הגוף. שנים של כתיבה לא הקהו את התחושה הרעה. המעורבת. מחד הזדהות עם המשפחה והתחושה של אוכלת נבלות שחודרת לפרטיות של אנשים בשעתם הקשה ומצד שני תחושת שליחות של ידיעה חשובה שצריכה להופיע בעיתון, ויותר מזה, מאחר שמדובר במקומון אז הכתבה גם היתה מעין הספד לנפטר. משהו שהמשפחה נצרה ושמרה. מתי זה עובר התחושה הקשה? מתי מתרגלים ונהיים אדישים? לעולם לא! גם כיום כמה שנים שאני לא כותבת, וכל ידיעה על חייל הרוג ביבנה או אשדוד ומעיי מתהפכים בקירבי. כנ"ל לגבי השקרים האלה לאמא. טוב, לא כל שקר. הכוונה למקרים מסויימים. ובכל זאת..... אין מוצא אחר

 

[יענקלה מגבעתיים]

עתונאית מזן אחר

בלי להכיר אותך, ברור מכל ההתייחסויות שלך, שהיית עתונאית מזן שהופך למיעוט. אני בטוח שבני משפחה שבה קורה אסון, במחינים בגישה של העתונאי, אם הוא סתם רודף סקופים או מתעניין באהדה, בצער ואפילו בסבל. אינני יודע מדוע הפסקת להיות עתונאית. זה חבל.

 

[אפס שתיים]

אתה אכן צודק

לפעמים אנו עושים דברים שברור לנו שאוי לנו מיצרנו ואוי לנו מיוצרנו. לא פשוט לנו החיים האלה. מצד שני - יש ברירה? ושאלוהים ישלח לנו ישועה בקרוב אמן.

 

[justme007]

אני כל הזמן משקרת

על כל דבר אני צריכה לשקר לה - אחרת היא לא נרגעת. אני משקרת לה אבל על דברים לטובתה, ואין מה לעשות במחלה הזו זה חובה אחרת החולה לא רגוע.

 

[יענקלה מגבעתיים]

../images/Emo51.gif כולנו באותה סירה.