מייקי ההיא
New member
השקפת עולם מעיקה
היי אני שירה, בת 18 מהמרכז לפני בעל שנה התחלתי לעבוד בדוכן של מיצים טבעיים, פעם ראשונה שאני עובדת במשהו. עבודה בכלל לא קלה סניף שמאוייש באדם אחד, משמרות ארוכות של שמונה שעות בקירוב- ללא כיסא וללא הפסקות הייתי צריכה לעשות הכל לבד- להכין את המוצרים למשל בלילות לקרפים או בלילות לאייס קפה. להיות על הקופה, לשרת את הלקוחות ולסגור את הסניף בעצמי [מה שאומר גם לנקות מכונות די מטונפות- ואני עד אז הייתי ילדה מפונקת שלא עושה אבק גם אם הבית מקבל לוק של מערת הקמח] ולמרות הכל- תמיד הייתי עם חיוך, תמיד התעניינתי איך יצא- אם לא אהבו את הפרישייק לדוגמא- תמיד החלפתי אותו. הייתי חרוצה, נחמדה ומקצועית [והנה מגיע החלק שכולנו חיכינו לו-] אבל! לא משנה מה עשיתי תמיד המון מהלקוחות היו חצופים, היו מתנשאים ובכללי- הרגשתי שאנשים חושבים שהם קונים אותי בשקל עשרים מהר מאוד החיוך הזה הפך לצבוע הקש ששבר את גב הגמל היה כשאיזה בחור נפנף מולי עם שטר של חמישים שקל ואמר שהוא ישים לי את זה בטיפים אם אני אתן לו את הטלפון שלי הרגשתי מבוזה. בסופו של דבר הפסקתי לעבוד במקום ההוא ועברתי למשהו קצת פחות "סואן"
סקרים טלפוניים אבל גם שם הסיפור חזר על עצמו- אנשים לא נחמדים, צועקים ומזלזלים תמיד ניסיתי לנחם את עצמי ולהזכיר לעצמי למשל שיש לי דוד שאני מאוד אוהבת-והוא לא אוהב לענות על סקרים, זה מעצבן אותו. והנה הוא בכ"ז בן אדם טוב אבל איכשהו מאז שהתחלתי לעבוד הולכת ומתקבעת לי בראש המחשבה שכ-ל האנשים לא נחמדים. כולם חסרי סבלנות, טיפשים [!!!], אנשים קטנים ורעים המחשבה הזו שלא מרפה ממני מפחידה אותנו נורא.. רציתי לדעת אם אני היחידה שהעבודה מחלחלת לה בצורה כזו לחיים ואיך לעזאזל אני גורמת לזה להעלם?..
היי אני שירה, בת 18 מהמרכז לפני בעל שנה התחלתי לעבוד בדוכן של מיצים טבעיים, פעם ראשונה שאני עובדת במשהו. עבודה בכלל לא קלה סניף שמאוייש באדם אחד, משמרות ארוכות של שמונה שעות בקירוב- ללא כיסא וללא הפסקות הייתי צריכה לעשות הכל לבד- להכין את המוצרים למשל בלילות לקרפים או בלילות לאייס קפה. להיות על הקופה, לשרת את הלקוחות ולסגור את הסניף בעצמי [מה שאומר גם לנקות מכונות די מטונפות- ואני עד אז הייתי ילדה מפונקת שלא עושה אבק גם אם הבית מקבל לוק של מערת הקמח] ולמרות הכל- תמיד הייתי עם חיוך, תמיד התעניינתי איך יצא- אם לא אהבו את הפרישייק לדוגמא- תמיד החלפתי אותו. הייתי חרוצה, נחמדה ומקצועית [והנה מגיע החלק שכולנו חיכינו לו-] אבל! לא משנה מה עשיתי תמיד המון מהלקוחות היו חצופים, היו מתנשאים ובכללי- הרגשתי שאנשים חושבים שהם קונים אותי בשקל עשרים מהר מאוד החיוך הזה הפך לצבוע הקש ששבר את גב הגמל היה כשאיזה בחור נפנף מולי עם שטר של חמישים שקל ואמר שהוא ישים לי את זה בטיפים אם אני אתן לו את הטלפון שלי הרגשתי מבוזה. בסופו של דבר הפסקתי לעבוד במקום ההוא ועברתי למשהו קצת פחות "סואן"
סקרים טלפוניים אבל גם שם הסיפור חזר על עצמו- אנשים לא נחמדים, צועקים ומזלזלים תמיד ניסיתי לנחם את עצמי ולהזכיר לעצמי למשל שיש לי דוד שאני מאוד אוהבת-והוא לא אוהב לענות על סקרים, זה מעצבן אותו. והנה הוא בכ"ז בן אדם טוב אבל איכשהו מאז שהתחלתי לעבוד הולכת ומתקבעת לי בראש המחשבה שכ-ל האנשים לא נחמדים. כולם חסרי סבלנות, טיפשים [!!!], אנשים קטנים ורעים המחשבה הזו שלא מרפה ממני מפחידה אותנו נורא.. רציתי לדעת אם אני היחידה שהעבודה מחלחלת לה בצורה כזו לחיים ואיך לעזאזל אני גורמת לזה להעלם?..