השעון../images/Emo133.gif
פתאום אמא קראה לי " ענתי," אמרה, " יש פה שעון על השידה ( התכוונה לשעון שאבי ז"ל קיבל לרגל "צאתו לגימלאות מצה"ל, שהוענק לו אחרי מותו ) ואז היא אומרת לי " תקחי אותו ותלכי ל15 ושיכוונו אותו ככה שכל פעם שאני לא אדע איפה אני אני אראה את השעה שלו" אני עם דמעות שעולות עונה לה " טוב אמא בבוקר אני אקח אותו לתיקון, אבל בינתיים אם את לא יודעת משהו תשאלי ואני אגיד לך" היא חיבקה אותי ואמרה " לפעמים פעם כשישנו ואמרת שאני אסתכל על השעון כי כבר אחרי חצות. ואני לא תמיד יודעת אם זה בוקר או שזה לילה" אז עניתי לה שעכשיו מוצאי שבת ומה השעה והעברתי נושא לסידור התיק של מרכז היום.... אבל ליבי כבד עליי, היש מקום בתבל שאוכל לכוון שעון שיגיד לה, כשהיא לא תדע, מי היא? מי אני? שהיא בבית שלה בטוחה ומוגנת? ואם בוקר או לילה, ואולי חנות תיקון של שעוני אנטיאלצהיימר יש בכפר אז"ר? ואולי גם לא.... וזה נחת עלי אחרי סוף שבוע נעים למדי. בשישי, אחרי שהאחות חבשה את פצעי הלחץ ואמא אכלה ארוחת בוקר, אזרתי אומץ, ואחרי חודש לקחתי אותה למרכז המסחרי הקרוב. עשיתי סיבוב גדול מהחשש לעבור איתה במעבר חצייה בו נדרסנו. וזה הלחיץ אותה כי המדרכה פחות טובה שם. לפני שבוע עשיתי חזרה. עברתי לבדי במעבר. ולקראת הסוף נפלה לי השקית עם עוגת הגבינה. פעם לא הייתי מהססת להתכופף ולהרים. אבל התחלתי לרעוד בכל הגוף, השארתי את החבילה על הפס הלבן ורצתי בבהלה למדרכה. הנהג שהגיע, נעצר וסימן לי לא לחשוש ולחזור ולהרים את מה שנפל. אמא נהנתה בטיול הקטן שלנו, שמחה לראות את מוכר הפלאפל ושרה לו את שיר הפלאפל, בחרה איתי קומקום חשמלי, שמחה "לשמוע" על תינוק שנולד למכרה יקרה, אחרי שכבר פעמיים התרגשה מהידיעה הזו, ואפילו התנשקה עם אישה זרה שהתפעלה ממנה בחנות עלית וחיבקה בחום את אמא. בדרך חזרה, עמדתי חמש דקות ליד המעבר חצייה, כאילו אני אילן שרגליי נוטועות על מרצפות המדרכה עד שנהג אדיב עצר ואמר לי " בבקשה" הלב שלי הלם בי אבל עשינו זאת. חצינו שוב את מעבר החצייה.
פתאום אמא קראה לי " ענתי," אמרה, " יש פה שעון על השידה ( התכוונה לשעון שאבי ז"ל קיבל לרגל "צאתו לגימלאות מצה"ל, שהוענק לו אחרי מותו ) ואז היא אומרת לי " תקחי אותו ותלכי ל15 ושיכוונו אותו ככה שכל פעם שאני לא אדע איפה אני אני אראה את השעה שלו" אני עם דמעות שעולות עונה לה " טוב אמא בבוקר אני אקח אותו לתיקון, אבל בינתיים אם את לא יודעת משהו תשאלי ואני אגיד לך" היא חיבקה אותי ואמרה " לפעמים פעם כשישנו ואמרת שאני אסתכל על השעון כי כבר אחרי חצות. ואני לא תמיד יודעת אם זה בוקר או שזה לילה" אז עניתי לה שעכשיו מוצאי שבת ומה השעה והעברתי נושא לסידור התיק של מרכז היום.... אבל ליבי כבד עליי, היש מקום בתבל שאוכל לכוון שעון שיגיד לה, כשהיא לא תדע, מי היא? מי אני? שהיא בבית שלה בטוחה ומוגנת? ואם בוקר או לילה, ואולי חנות תיקון של שעוני אנטיאלצהיימר יש בכפר אז"ר? ואולי גם לא.... וזה נחת עלי אחרי סוף שבוע נעים למדי. בשישי, אחרי שהאחות חבשה את פצעי הלחץ ואמא אכלה ארוחת בוקר, אזרתי אומץ, ואחרי חודש לקחתי אותה למרכז המסחרי הקרוב. עשיתי סיבוב גדול מהחשש לעבור איתה במעבר חצייה בו נדרסנו. וזה הלחיץ אותה כי המדרכה פחות טובה שם. לפני שבוע עשיתי חזרה. עברתי לבדי במעבר. ולקראת הסוף נפלה לי השקית עם עוגת הגבינה. פעם לא הייתי מהססת להתכופף ולהרים. אבל התחלתי לרעוד בכל הגוף, השארתי את החבילה על הפס הלבן ורצתי בבהלה למדרכה. הנהג שהגיע, נעצר וסימן לי לא לחשוש ולחזור ולהרים את מה שנפל. אמא נהנתה בטיול הקטן שלנו, שמחה לראות את מוכר הפלאפל ושרה לו את שיר הפלאפל, בחרה איתי קומקום חשמלי, שמחה "לשמוע" על תינוק שנולד למכרה יקרה, אחרי שכבר פעמיים התרגשה מהידיעה הזו, ואפילו התנשקה עם אישה זרה שהתפעלה ממנה בחנות עלית וחיבקה בחום את אמא. בדרך חזרה, עמדתי חמש דקות ליד המעבר חצייה, כאילו אני אילן שרגליי נוטועות על מרצפות המדרכה עד שנהג אדיב עצר ואמר לי " בבקשה" הלב שלי הלם בי אבל עשינו זאת. חצינו שוב את מעבר החצייה.
