השעה 14:45

[bobi2525]

השעה 14:45

ותאום הבנתי בהודעה שאני עונה לכלנית שלא חייכתי עדיין היום
אני מרגישה עצבות בלחיים שלי
ממש כבד לי בלחיים מראש שאני עצובה...

אתמול עברתי השפלה קשה
אני חולה כמעט שלוש וחצי שנים
אבל עכשיו אני בתקופה קשה עם הגמילה מכדורים.

אחותי הגדולה באה אלי אתמול הביתה עם תיגבור משפחתי נוסף
ושיכנעו אותי להתאשפז....
עד היום התחננתי כמה פעמים ותמיד קיבלתי רגליים קרות ואמרנו שנתאשפז בבית....יש חברים יש משפחה ויהיה בסדר.
העניין הוא שאני ממש מוצפת ריגשית
אני מפחדת שאני על חבל דק בין גמילה לטירוף....

משוגע....? יודע שהוא משוגע ?....
כי אני מרגישה צלולה ומאוד מודעת.
אבל הליישם בפועל לא קל לי.

Am I losing it.....?

 

[חיה קרן]

לא לגמרי הבנתי

-את מרגישה שהדיכאון יצא משליטה?
שאת צריכה עזרה בהתמודדות איתו?
הושפלת מעצם ה"התערבות של המשפחה"?

איפה פה נכנסת הפסקת התרופות? אלו היו נוגדי דיכאון שניתנו לך לטיפול גם בדיכאון וגם בפיברו?

אם את מרגישה צלולה ומודעת, את יודעת לומר מה מפריע למשפחה שלך בתפקוד שלך?

מה זה אישפוז בבית? מה זה רגליים קרות? את מדברת פה על הפסקת טיפול תרופתי רגיל בפיקוח רופא או שזה משהו מעבר?

איך שלא יהיה- עצם המודעות שלך לכל מה שאת חווה, עצם השיתןף שלך את הסביבה ואותנו כבר מראים שאת בשליטה, לא כל כך מהר "מאבדים את זה"...

 

[כלנית חיננית]

עכשיו, נגיד, שמתי לב..

 

[כלנית חיננית]

היה אמור להיות גם אייקון חייכני

 

[חיה קרן]

שפעת היא תרוץ מעולה לפוגיות יתר

 

[כלנית חיננית]

רגע, רגע, hold your horses!!

ממה בדיוק את צריכה להיגמל? ומה כל כך קשה שמחייב אשפוז? ולמה צריך תגבור משפחתי וכולם צריכים לשכנע אותך לעשות את זה?

 

[bobi2525]

אה חשבתי שאתם עוקבים אחרי

[אחרי העידכונים שלי]
אני שבועיים ללא כדורים
הייתי עים 90 מג סימבלטה
הורדתי במעקב פסיכיאטרי כמובן.

אישפוז-פסיכיאטרי
כי נראתי להם אתמול קוקו....

 

[חיה קרן]

עוקבים ועדיין...

לטיפול בדיכאון או לטיפול בפיברו יש מינונים שונים, וגם כשמטרה היא משותפת יש לזה השלכות והשפעות שונות, וזה גם מאוד תלוי בשיתוף פעולה בין רופאים.

לאישפוז פסיכיאטרי יש כמה סיבות, להראות קוקו לא תמיד מספיק

ושבועיים בלי כדורים זה שיא התקופה שבה מתחילים להרגיש את ההשפעה והעדרות התרופה, ויכול להיות שזה מה שאת מרגישה.
אבל זה שאת נראת "קוקו" לא אומר אישפוז.
זה אומר להרים טלפון לרופא, לשוחח איתו ולהתיעץ איתו, ולשמוע מה הוא אומר על התחושה שלך בימים האחרונים ולאן להמשיך.

לא רצים כל כך מהר לאישפוז, וגם לא מתקבלים כל כך מהר לאישפוז...
ההודעה הראשונית שלך היתה לא ממש ברורה, בעיקר בגלל שסיפרת לנו שעשית את הצעד הענק הזה, בפיקוח רפואי ובידיעת בני משפחתך.

בקיצור- יום אחד של שוני בתחושות ובתהנהגות לא אומר הרבה ולא שולח לאישפוז, אלא מצריך תמיכה וקשב של הסביבה, ושוב- שיחה עם הרופא.

 

[11161]

זה עדיין בקטגוריית ה"נורמלי"

אשפוז פסיכיאטרי זה לא דבר מושלם, ואת צודקת שאם לא צריך - אז לא צריך.

לי זה נשמע שמישהו קצת נלחץ מהר מדיי -
אשפוז פסיכאטרי אמור להיות או כדי למנוע נזק שקשה להחזיר (חלוקת רכוש באופן לא סביר/פעולות מזיקות במצב של מניה/פגיעה עצמית במצב של דיכאון)
או כדי לנסות כיוון חדש כשמדובר במבוי סתום שנמשך הרבה זמן.

לא נשמע לי שזה המצב. וכן, משוגע יודע שהוא משוגע, או שהוא לא חושב ככה אבל מפרש את העולם באופן לא מקובל (ומעז לומר את זה במפורש).
עד כמה שאפשר להבין מקריאה - לא נראה שזה המצב.
כן נראה (מקריאה רק) שיש כמה שינויים בשבועות האחרונים - הפסקת כדורים, קצת אחרת,
המחשבה שלי שכשקורים שינויים צריך להסתכל עליהם בסקרנות, ולבחון לאט לאט מה קורה, בלי להגיע למסקנות בלחץ (ביחוד לא כאלו שנראות לא מצודקות)

בקיצור, נראה שמי שהגיעה אליך לבית קצת נלחצה, וגייסה לנושא הזה עוד אחד, ואולי עכשיו כדאי להסתכל רגע מהצד, ולתת לזמן לעשות את שלו.

בהצלחה

 

[כלנית חיננית]

עוקבים אחרי כולם |אייקון אח גדול|

אבל כמו שכתבו לך כאן, לא היה נשמע שאת לוקחת כדורים פסיכיאטרים ומהם את יורדת, אלא תרופות נגד כאבים של פיברו.
ואמנם הם דומים (לפעמים אפילו אותם כדורים ממש) אבל הסיבה שאנחנו לוקחים אותן היא אחרת לגמרי ולכן הפעולה שלהן על הגוף שונה.
מה שכן דומה - זה משפיע על ההתנהגות ולכן הפסקה של הכדורים משפיעה לזמן מה גם היא על ההתנהגות.

אבל - מכאן ועד לשלוח אליך הביתה משלחת כבודה שתשכנע אותך לארוז את מטלטלייך ולעבור אחר כבוד לגור ליד האנשים עם החלוקים הלבנים יש דרך ממש, אבל ממש ארוכה.

קודם כל, את לא חולה במחלה פסיכיאטרית. את חולת פיברומיאלגיה שהיא מחלה של כאבים.
שנית, שינויים בהתנהגות בעקבות הפסקה של כל תרופה, אבל בעיקר תרופה שמשמשת גם לצרכים פסיכיאטריים, הם דבר צפוי, נורמלי ומתבקש.
ושלישית, וזה אולי הכי חשוב מבחינתי: כן, יכול להיות שאת גם סובלת מדיכאון, או אפילו מבעיות של סטרס חמור. את יודעת כמה אנשים באוכלוסיה סובלים מבעיות כאלה? יותר ממה שכל בתי החולים בעולם יוכלו אי פעם להכיל. אשפוז מבחינתי הוא דבר שעושים רק כשהבנאדם כבר לא לגמרי מתפקד. אם למשל היית מפסיקה לאכול. או אם היית בוכה ומסתגרת בחדר השינה מתחת לשמיכות כל היום. או כל סממן אחר, רציני ואמיתי של חוסר תפקוד.
להיות בדיכאון זה לא חוסר תפקוד ומעל לכל, זה גם לא להיות חולה, אא"כ מדובר בדיכאון שמאובחן כקליני, וגם אז יש רמות של תפקוד ומעטים ממש מגיעים לאשפוז. אפילו לאשפוז יום.

ככה שתחזרי לאחותך ולכל האנשים המודאגים שם בסביבתך ותודי להם על תשומת הלב ועל האהבה ועל הדאגה. תודי להם מכל הלב, כי מגיע להם.
אבל אז תסבירי להם שאת בסדר. את שפויה. והכל בסדר. ואת בפיקוח של הפסיכיאטר שלך (בהנחה שזה נכון) ושמותר להפסיק לקחת תרופות, ושדווקא אשפוז יחזיר אותך אל התרופות מה שלא ממש יועיל לך.

וזהו.
רפואה שלמה!