ההודעה שלך לא מבולבלת בכלל, היא מאוד ברורה
לדעתי. אני מניחה שאומרים שמרגישים טוב יותר כי באיזשהו מובן שמים לב שעברה שנה, ו-וואלה, את עדיין פה, את עדיין חיה, אוכלת, לומדת, הולכת לעבודה, ממשיכה בשגרת היומיום... החיים עדיין נמשכים, הכדור ממשיך להסתובב - גם בלעדיה. אני מדמה את זה לסוג של אנחת רווחה שנובעת מה"אישור" והידיעה הכה חשובים הללו שהצלחת לשרוד את השנה הראשונה, כי היא באמת מאוד קשה. יש חוסר פתאומי אדיר ולכי תחפשי דרכים למלא אותו עכשיו. או כל מיני עניינים לא סגורים שהשארתן ביניכן, וסליחות וכעסים וגעגועים וחיים שלמים של ביחד שנפסקים בפתאומיות. תחשבי, זה לא קל בכלל - איך לעאזל מתמודדים עם זה? איך מצליחים לקום בבוקר בידיעה שזה לא הולך להשתנות? אז זהו, שבינתיים זה כן משתנה וכנראה שבגלל השינוי הזה, הידיעה לאחר השנה כל כך חשובה. בלי לשים לב את מספיקה קצת "להתרגל" לחיים החדשים האלה. את לומדת לשחות בבריכה החדשה והלא מוכרת שזרקו אותך אליה. בודקת איפה המצופים, איפה אפשר להיאחז, לאן את לא מוכנה להתקרב בינתיים כי עמוק מדי ואת עוד לא חזקה מספיק כדי להחזיק את עצמך מלשקוע, ואיפה רדוד ואת יכולה לעמוד ברגיעה. ככה לאט לאט מתקדמים, שוחים את כל הבריכה, בעמוקים, ברדודים, לפעמים אפילו קופצים ראש.
טוענים שבשנת האבל הראשונה עוברים את התהליכים הרבים ביותר של האבל, כל ההתמודדות עם ההלם, העיבוד וההתמודדות הראשוניים. אני ממליצה לך לעיין במאמרי הפורום, יש שם פירוט של שלבי האבל ועוד כמה מאמרים לא רעים בכלל שאולי תמצאי בהם עניין. קבלי חיבוק ענק. לקחו לך חצי לב, אבל החצי שנשאר עדיין ממשיך לפעום. זה האבל שלך ומותר לך להרגיש הכל. תעשי מה שתרגישי שנכון לך, שמכאיב פחות, שעוזר יותר. את הרי כל כך צודקת - בכל יום שעובר היא איתך, מה זו כבר וד אזכרה? כמו שאמרת, זה טקס. ויש כאלה שהרשמיות שבטקסים הללו גורמת לאזכור של האהובים להיות בעל משמעות רבה יותר. כל אחד והדרך שלו לזכור ולשמר את הזכרון. אף אחד לא יכול ולא מחייב אותך לעשות משהו שהוא נגד רצונך. מה שלא תחליטו לעשות, אני מקווה שתרגישי שלמה עם עצמך. את לא צריכה אנשים אחרים, גם אם הם בכל זאת מעורבים באזכרה. זה רגע בינך לבינה, בסופו של דבר. ושתיכן יודעות שזה הרבה מעבר למצבה ולבורקסים והספדים. דברים שחקוקים בלב אי אפשר למחוק.
תודה תודה לך ולילה טוב שיהיה שבוע מקסים לכולנו