אוריאל מעוז
New member
השמחה
ענן גדול מכסה את פני העולם – העצבות. משלח זרועותיו אל לב כל אדם. מסתיר כמעט באופן מוחלט את סם החיים מעיניהם של אין סוף בריות אנושיות פצועות. סם אחד יש בעולם, המרפא לכל התחלואים, מנחם לכל היגונות. אין בנמצא סגולה ומעלה שלא תימצאנה בו. הוא אינו נדיר, ובנקל ניתן להשיגו, אך העצבות מסתירה אותו מן העין, משכיחה את יופיו מן הלב, מרדימה את מוחו של האדם, עד שיאמין כי כלל איננו בנמצא. שמחה. החומר הפשוט ביותר והנצרך ביותר בעולם. אבל גם הנסתר והנעלם ביותר. מש ישיגה האדם – לא יהיה עוד כוח לשום ענן בעולם להעיב את שמיו, ועל כן, יומם ולילה וסובבוהו עננים בכחש, במרמה, בהסחת הדעת. על מנת להכיר את טיבה של העצבות לעומק ולשורש אחריה, אם כן, ראוי לנסות להתחקות על שורשיה. "עצבות באה על ידי כעס" כותב רבי נחמן מברסלב ב"ספר המידות" וכידוע שורש מידת הכעס הינה – הגאווה, שמחמת גאוותו לא מוכן האדם לקבל מציאות שאינה לרוחו, ומשום כך מתעורר בו הכעס. וכשם הגאווה הינה שורש לכל המידות הרעות, כך תולדתה – העצבות. למעשה, כשאדם "נופל" לעצבות הרי זה משום נטייתו לראות את עצמו במרכז העולם ומתוך שאיפתו שכל העולם יתנהל כפי הבנתו. כשהמציאות טופחת על פניו ואין הדברים מתרחשים כפי שציפה הרי הוא כועס וידיו רפות. משום שבקרב רוב בני האדם קיימת נטייה "להתחפר" בתוך המוכר והידוע להם ולדחות מעל פניהם כל השתנות רוחנית (לעיתים קרובות, למרבית הצער, מהווים שינוים גשמיים חיצוניים תחליף אומלל להשתנות אמיתית) והסיבה ל"התחפרות" הזו בתוך המוכר היא שהמציאות המוכרת מספקת תמיד אשליית ביטחון. והשינוי יוצר חוסר ביטחון, הוא דורש אומץ, השקעת כוחות נפש ורצון, נכונות למאבק ונכונות לספוג אפשרויות של כישלון. לכן, למרות ש"הזמן קצר" ואפשר להגיע לדברים לא ישוערו על ידי התחדשות, עדיין "הפועלים עצלים". בהעניקו לחברו מה שביכולתו, יתגלה לאדם שבתוכו פנימה גנוזים אוצרות מופלאים שדי בהם גם לאחר. אדרבא, אולי דווקא בשל המגע המפרה עם נשמה אחרת, יתגלו אך לו עצמו דברים חדשים. עצם הסחת הדעת מעיסוק וה"נבירה" המתמדת בבעיותיו (הסחת הדעת הנגרמת על ידי העיסוק עם אדם אחר) דומה שמביאה חירות כלשהי למוח, ועשויה לרענן את כוחות הנפש. אין הכוונה שאדם ייגש אל חברו מתוך עמדה של "משפיע", כי אז בדרך כלל, עשוי להיות עסוק יותר בהשמעת עצמו מאשר האזנה לזולתו. מהתעניינות בזולת ומהענקת תשומת לב אין האדם מפסיד לעולם. אדרבא, מלבד זכות הצדקה שבידו, מושך אף הוא חסד עליון על עצמו, בבחינת "כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמיים" ולרחמי שמיים בוודאי כל אחד מייחל ומצפה, מה קל באופן זה שימשכם על עצמו. כשאדם "נותן מעצמו" אין הוא מאבד דבר, אדרבא, ישנה שמחה עצומה בידיעה שהענקת דבר מה, שהחיית אדם. לעיתים, אומנם, נדמה לאדם שאין לו מה לתת לחבר, אך לו רק היה מנסה לחפש, ודאי מיד היה מוצא לא מעט אנשים שיש ויש לו מה להעניק להם מכשרונותיו, ממידותיו הטובות, מידיעותיו, ועל כל פנים מזמנו, מאוזנו הקשבת, שזה בוודאי ביכולתו ובאפשרותו של כל אדם. דרך אחרת ומיוחדת לבוא לידי שמחה היא הצחוק. מעלת הצחוק, כידוע, היא עצומה, משום שיש בכוחו לשחרר את האדם, ולו לרגע אחד, מכבדות נטל המאורעות וההתבוננות הרצינית מדי בהם. אתנחתא כזו, ויציאה לרגע ממשא היום יום תוך ההסתכלות המבודחת, השונה, על תכונה ומידה ממידותיו הם כחומר בידו, לשנות ולעבד את היצירה המופלאה והחד – פעמית שהינו. השמחה, אף שאינה נמנית כמצווה מתרי"ג מצוות, הרי היא תנאי, העובר כחוט השני בכל המצוות והנצרך לקיום כולן ("העושה מצווה אחת בזריזות ובשמחה" כותב הרמב"ם "כאילו קיים את כל תרי"ג מצוות") ועל כן אין השמחה "סתם" מצווה, אלא, כלשון רבי נחמן מברסלב "מצווה גדולה", כי שורש נקודת כל המצוות היא השמחה. נמצא, שכל עבודה זו של שמחה זוהי עבודה עדינה בדקות המחשבה של האדם, שתפקידה לברור טוב מרע, לחפש ולגלות את הטוב, להתבונן בו כראוי ושוב להפריד את הרע שהתגלה בו ולמצוא טוב פנימי יותר. עבודה זו, של ברורים במחשבה, כוחה לתקן את כל מה שקלקל האדם ולהפריד את הרע ממנו באופן ממשי, שעל ידי התבוננות בטוב שבאדם הוא הופך באמת ומיד לזכאי, מנגוע בחטא לטהור ונקי, "כולא במחשבה אתברירו" (הכל מתברר במחשבה) ודבר זה מובן היטב גם במובן הפשוט, מאחר ותחום הדיבור והמעשה בחיי האדם נובעים מתחום המחשבה, אזי כשם שתוקנו המחשבות – הדיבורים והמעשים הנובעים מכך ממילא ימצאו מתוקנים. מה שמטעה את בני האדם וגורם להם לחשוד זה בזה, לחשוב מחשבות רעות זה על זה ולהימנע מאהבת הזולת היא ה"שפה" השונה בה מדבר כל אחד. שהרי לכל אדם יש צורת הבנה שונה של המציאות וצורת ביטוי שונה משל חברו לפי המקום בו התחנך וגילו, לפי אופיו ונטיות נפשו. לעיתים קרובות נמצא שמתוך חוסר הבנה פשוט את כוונת חברו נדמה לאדם שיש בלבו עליו או שכוונתו רעה, ואין הדבר כך כלל ועיקר. אמר רבי יוחנן: "טוב המלבין שיניים לחברו מן המשקה אותו חלב" כלומר, טוב ומועיל, לעיתים, חיוכו של אדם יותר מאשר חלב. טובה אוזן קשבת לצרת הלב (אפילו מבלי יכולת לתת עצה) טובה הרגישות והאכפתיות שאדם מפגין כלפי צער חברו יותר ממתת גשמי, ממון או חלב, שהינו כלום לעומת צער הנפש המשתוקקת לשפוך את עצמה לפני חבר. כמאמר קהלת "דאגה בלב איש – ישיחנה" (משלי י"ב כ"ה) ופירש רש"י ישיחנה לאחרים וירווח לו, וכאמור "להחיות אדם" כדברי רבי נחמן "אין הדבר ריק" וכבר זכו על ידי זה אותם בדחנים לחיי עולם הבא. כלומר, השלב הראשון למעשה בעבודת בירור עדינה זו הוא, כמו שאמרנו, להבחין ברע שבנפש האדם ובמידותיו. השלב הבא הוא חיפוש הטוב הקיים בו והשלב שלאחריו הוא חיפוש הנגיעות והפניות שהם "הפסולת" שבתוך עצמו. אז, רק אז, צריכה מחשבת האדם לחדור לעומק נקודת הטוב שבתוך "קליפת" הפנימיות, ובטוב המאיר הזה – לשמוח. עתה נתבונן בממד נוסף של דרך ההתבוננות בטוב. לכל אדם שבעולם ישנן סיבות רבות להיות בשמחה, שכן תמיד ימצאו דברים, הן בגשמיות, הן ברוחניות הגורמים לו שמחה ואושר. לכל אדם בעולם ישנן, כמו כן, סיבות להיות שרוי בעצבות, שכן תמיד ימצא דבר מה שאינו לרוחו, קושי, צער או כל סיבה לדאגה. ולמרות שלכל אחד סיבות גם לשמחה וגם לעצב, קיימים בני אדם "פסימיים" הנוטים לראות שחורות, ולעומתם קיימים "אופטימיים" בעלי נטייה לראות טוב בכל מצב. והרי כאמור, גם לפסימיים סיבות לשמחה, וגם לאופטימיים סיבות לעצב, כלומר – מצב רוחם גם של אלה וגם של אלה אינו תלוי, בעצם, במציאות השלילית או החיובית אלא נטייתם אל עבר הטוב או אל עבר הרע. זכרו: הנך נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. ודא כי מחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות. (רבי נחמן מברסלב) אור וטוב אוריאל מעוז
ענן גדול מכסה את פני העולם – העצבות. משלח זרועותיו אל לב כל אדם. מסתיר כמעט באופן מוחלט את סם החיים מעיניהם של אין סוף בריות אנושיות פצועות. סם אחד יש בעולם, המרפא לכל התחלואים, מנחם לכל היגונות. אין בנמצא סגולה ומעלה שלא תימצאנה בו. הוא אינו נדיר, ובנקל ניתן להשיגו, אך העצבות מסתירה אותו מן העין, משכיחה את יופיו מן הלב, מרדימה את מוחו של האדם, עד שיאמין כי כלל איננו בנמצא. שמחה. החומר הפשוט ביותר והנצרך ביותר בעולם. אבל גם הנסתר והנעלם ביותר. מש ישיגה האדם – לא יהיה עוד כוח לשום ענן בעולם להעיב את שמיו, ועל כן, יומם ולילה וסובבוהו עננים בכחש, במרמה, בהסחת הדעת. על מנת להכיר את טיבה של העצבות לעומק ולשורש אחריה, אם כן, ראוי לנסות להתחקות על שורשיה. "עצבות באה על ידי כעס" כותב רבי נחמן מברסלב ב"ספר המידות" וכידוע שורש מידת הכעס הינה – הגאווה, שמחמת גאוותו לא מוכן האדם לקבל מציאות שאינה לרוחו, ומשום כך מתעורר בו הכעס. וכשם הגאווה הינה שורש לכל המידות הרעות, כך תולדתה – העצבות. למעשה, כשאדם "נופל" לעצבות הרי זה משום נטייתו לראות את עצמו במרכז העולם ומתוך שאיפתו שכל העולם יתנהל כפי הבנתו. כשהמציאות טופחת על פניו ואין הדברים מתרחשים כפי שציפה הרי הוא כועס וידיו רפות. משום שבקרב רוב בני האדם קיימת נטייה "להתחפר" בתוך המוכר והידוע להם ולדחות מעל פניהם כל השתנות רוחנית (לעיתים קרובות, למרבית הצער, מהווים שינוים גשמיים חיצוניים תחליף אומלל להשתנות אמיתית) והסיבה ל"התחפרות" הזו בתוך המוכר היא שהמציאות המוכרת מספקת תמיד אשליית ביטחון. והשינוי יוצר חוסר ביטחון, הוא דורש אומץ, השקעת כוחות נפש ורצון, נכונות למאבק ונכונות לספוג אפשרויות של כישלון. לכן, למרות ש"הזמן קצר" ואפשר להגיע לדברים לא ישוערו על ידי התחדשות, עדיין "הפועלים עצלים". בהעניקו לחברו מה שביכולתו, יתגלה לאדם שבתוכו פנימה גנוזים אוצרות מופלאים שדי בהם גם לאחר. אדרבא, אולי דווקא בשל המגע המפרה עם נשמה אחרת, יתגלו אך לו עצמו דברים חדשים. עצם הסחת הדעת מעיסוק וה"נבירה" המתמדת בבעיותיו (הסחת הדעת הנגרמת על ידי העיסוק עם אדם אחר) דומה שמביאה חירות כלשהי למוח, ועשויה לרענן את כוחות הנפש. אין הכוונה שאדם ייגש אל חברו מתוך עמדה של "משפיע", כי אז בדרך כלל, עשוי להיות עסוק יותר בהשמעת עצמו מאשר האזנה לזולתו. מהתעניינות בזולת ומהענקת תשומת לב אין האדם מפסיד לעולם. אדרבא, מלבד זכות הצדקה שבידו, מושך אף הוא חסד עליון על עצמו, בבחינת "כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמיים" ולרחמי שמיים בוודאי כל אחד מייחל ומצפה, מה קל באופן זה שימשכם על עצמו. כשאדם "נותן מעצמו" אין הוא מאבד דבר, אדרבא, ישנה שמחה עצומה בידיעה שהענקת דבר מה, שהחיית אדם. לעיתים, אומנם, נדמה לאדם שאין לו מה לתת לחבר, אך לו רק היה מנסה לחפש, ודאי מיד היה מוצא לא מעט אנשים שיש ויש לו מה להעניק להם מכשרונותיו, ממידותיו הטובות, מידיעותיו, ועל כל פנים מזמנו, מאוזנו הקשבת, שזה בוודאי ביכולתו ובאפשרותו של כל אדם. דרך אחרת ומיוחדת לבוא לידי שמחה היא הצחוק. מעלת הצחוק, כידוע, היא עצומה, משום שיש בכוחו לשחרר את האדם, ולו לרגע אחד, מכבדות נטל המאורעות וההתבוננות הרצינית מדי בהם. אתנחתא כזו, ויציאה לרגע ממשא היום יום תוך ההסתכלות המבודחת, השונה, על תכונה ומידה ממידותיו הם כחומר בידו, לשנות ולעבד את היצירה המופלאה והחד – פעמית שהינו. השמחה, אף שאינה נמנית כמצווה מתרי"ג מצוות, הרי היא תנאי, העובר כחוט השני בכל המצוות והנצרך לקיום כולן ("העושה מצווה אחת בזריזות ובשמחה" כותב הרמב"ם "כאילו קיים את כל תרי"ג מצוות") ועל כן אין השמחה "סתם" מצווה, אלא, כלשון רבי נחמן מברסלב "מצווה גדולה", כי שורש נקודת כל המצוות היא השמחה. נמצא, שכל עבודה זו של שמחה זוהי עבודה עדינה בדקות המחשבה של האדם, שתפקידה לברור טוב מרע, לחפש ולגלות את הטוב, להתבונן בו כראוי ושוב להפריד את הרע שהתגלה בו ולמצוא טוב פנימי יותר. עבודה זו, של ברורים במחשבה, כוחה לתקן את כל מה שקלקל האדם ולהפריד את הרע ממנו באופן ממשי, שעל ידי התבוננות בטוב שבאדם הוא הופך באמת ומיד לזכאי, מנגוע בחטא לטהור ונקי, "כולא במחשבה אתברירו" (הכל מתברר במחשבה) ודבר זה מובן היטב גם במובן הפשוט, מאחר ותחום הדיבור והמעשה בחיי האדם נובעים מתחום המחשבה, אזי כשם שתוקנו המחשבות – הדיבורים והמעשים הנובעים מכך ממילא ימצאו מתוקנים. מה שמטעה את בני האדם וגורם להם לחשוד זה בזה, לחשוב מחשבות רעות זה על זה ולהימנע מאהבת הזולת היא ה"שפה" השונה בה מדבר כל אחד. שהרי לכל אדם יש צורת הבנה שונה של המציאות וצורת ביטוי שונה משל חברו לפי המקום בו התחנך וגילו, לפי אופיו ונטיות נפשו. לעיתים קרובות נמצא שמתוך חוסר הבנה פשוט את כוונת חברו נדמה לאדם שיש בלבו עליו או שכוונתו רעה, ואין הדבר כך כלל ועיקר. אמר רבי יוחנן: "טוב המלבין שיניים לחברו מן המשקה אותו חלב" כלומר, טוב ומועיל, לעיתים, חיוכו של אדם יותר מאשר חלב. טובה אוזן קשבת לצרת הלב (אפילו מבלי יכולת לתת עצה) טובה הרגישות והאכפתיות שאדם מפגין כלפי צער חברו יותר ממתת גשמי, ממון או חלב, שהינו כלום לעומת צער הנפש המשתוקקת לשפוך את עצמה לפני חבר. כמאמר קהלת "דאגה בלב איש – ישיחנה" (משלי י"ב כ"ה) ופירש רש"י ישיחנה לאחרים וירווח לו, וכאמור "להחיות אדם" כדברי רבי נחמן "אין הדבר ריק" וכבר זכו על ידי זה אותם בדחנים לחיי עולם הבא. כלומר, השלב הראשון למעשה בעבודת בירור עדינה זו הוא, כמו שאמרנו, להבחין ברע שבנפש האדם ובמידותיו. השלב הבא הוא חיפוש הטוב הקיים בו והשלב שלאחריו הוא חיפוש הנגיעות והפניות שהם "הפסולת" שבתוך עצמו. אז, רק אז, צריכה מחשבת האדם לחדור לעומק נקודת הטוב שבתוך "קליפת" הפנימיות, ובטוב המאיר הזה – לשמוח. עתה נתבונן בממד נוסף של דרך ההתבוננות בטוב. לכל אדם שבעולם ישנן סיבות רבות להיות בשמחה, שכן תמיד ימצאו דברים, הן בגשמיות, הן ברוחניות הגורמים לו שמחה ואושר. לכל אדם בעולם ישנן, כמו כן, סיבות להיות שרוי בעצבות, שכן תמיד ימצא דבר מה שאינו לרוחו, קושי, צער או כל סיבה לדאגה. ולמרות שלכל אחד סיבות גם לשמחה וגם לעצב, קיימים בני אדם "פסימיים" הנוטים לראות שחורות, ולעומתם קיימים "אופטימיים" בעלי נטייה לראות טוב בכל מצב. והרי כאמור, גם לפסימיים סיבות לשמחה, וגם לאופטימיים סיבות לעצב, כלומר – מצב רוחם גם של אלה וגם של אלה אינו תלוי, בעצם, במציאות השלילית או החיובית אלא נטייתם אל עבר הטוב או אל עבר הרע. זכרו: הנך נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. ודא כי מחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות. (רבי נחמן מברסלב) אור וטוב אוריאל מעוז
