מודה ועוזבת
New member
השם שמור במערכת
ג' ואני מכירים כבר שנים. חברים, שאנשים נוטים לקרוא לנו אחים. מגע ביני לבינו זה כמו לעשות סקס עם אחי הביולוגי. ג' ואני חברים בלב ובנפש. הלב מעולם לא בגד בי בקשר אליו, אבל הנפש שלי דווקא כן. רק לגעת בו. להיות איתו,ולו לרגע אחד במצב אינטימי. ג' הוא בחור ששומר נגיעה. מעולם לא הייתה ביננו אפילו נשיקה על הלחי. תמיד כיבדתי את זה. אבל כנראה שהגיעו מיים עד נפש. יום שישי האחרון... השעה הייתה משהו כמו אחת בצהריים, לקחתי את עצמי לים,להירגע. החוף מפוצץ אנשים,הדרבוקות נכנסות לי לתוך האוזניים, ביד ימין בריזר קפוא למחצה,ביד השנייה סיגריה שלא ניכבת לעולם. הטלפון ממנו הגיע דיי במפתיע. הקול שנשמע היה הרוס למדיי. בזמן שנשאר להתנתקות חמישים ומשהו יום,לג' שלי נשארו בדיוק אותם ימים לחיות. "תבואי אליי השבת,בגדים עליי,קידוש עליי,אני צריך את העזרה שלך יותר מאי פעם" והנפש ... הנפש הוליכה אותי אליו. 20 דק' מחוף הים,והדלת שלו נפתחת. בית מבורדק,חתולה פרסית על סף רעב,וזקן שלא ראה מכונת גילוח אולי שבועיים. רציתי לחבק אותו.הרי הוא נראה כל כך אומלל,אבל זה בלתי אפשרי. כלום איתו בלתי אפשרי. אבל הנפש שלי בוגדת בי. אני בוגדת בעצמי. ישבנו אצלו בחדר,רחוקים אחד מהשנייה,אבל ברור לי שאני קרובה אליו יותר מאי פעם. הוא גולל את הסיפור העצוב שלו,והדמעות שטפו לו את הפנים. לראשונה בחיי ראיתי אותו בוכה. הציניות שלי כנראה עשתה את שלה,כי באיזשהו שלב,הוא העביר נושא, והעביר את עצמו קרוב יותר אליי. "אתמול,כשטילפנתי אלייך,אמרת שאת באמצע פגישה.מה זה היה???" לומר לו,לא לומר לו? איש בחיי הפרטיים לא מודע לזה שאני כותבת כאן. אז עוד לספר לו?לא יכולתי. לא שמתי לב,אבל המילים פשוט יצאו ממני. "אני כותבת באיזה פורום,ג',פורום פנטזיות מיניות,והייתה לי פגישה בקשר לניהול של המקום הזה" יכולתי לשמוע את הנשימה שלו נעצרת. הפה שלי התייבש,והנפש שלי,התביישה לרגע. השאלה שלו נחתה עליי כמו רעם ביום בהיר. "מה הפנטזייה שלך?" בלעתי את מעט הרוק שעוד נותר לי בפה,נשמתי עמוק,אולי יותר מדיי עמוק, כי עוד שנייה הייתי טובעת בתוך עצמי. "אתה הפנטזייה הכי גדולה שלי,ג',אבל אתה פנטזייה שלא ניתנת למימוש" שקט. אלוהים אדירים איזה שקט. שקט רועש. לקחתי את עצמי למטבח הקטן להכין לי לשתות, אולי באותה הזדמנות ללמד את עצמי לשתוק. חוסר טקט...נולדים עם זה,ומתים עם זה. לקבור את עצמי רציתי. הלוואי ויכולתי. השתייה הייתה קרה מדי,חמה מדי. רע לי מדי. החלטתי לומר שלום וללכת. זה לא המקום שלי שם עכשיו. לא יודעת איפה אני צריכה בכלל להיות עכשיו. נכנסתי לחדר במטרה להתנצל,אבל אז... אצלי הכל התחיל להתבלבל. ג' שכב לו ערום. רציתי לעצום את העיניים,לברוח! לצרוח! זה אסור! אסור לך,אסור לי. אסור לשנינו. אבל התקרבתי. נגעתי. לראשונה בחיי בו נגעתי. השפתיים התקרבו אליו באיטיות מחשמלת,עוד שנייה, והנפש שלי,מיתמוטתת. העיניים שלנו ניתקלו,הידיים רעדו. הגופייה שלי ירדה באיטיות מטריפה. הלשון שלו משרטטת מפה מנקודת חן לשנייה, נשיכה קלה שמקפיצה, הנשימה שלו,אני שומעת אותה עליי,מאיימת עליי. מאיימת לפרוץ את כל המחסומים,את כל הימים הקשים. הוא מושך לי חזק בשיער,לא נותן לי לברוח. ואני, אני רק רוצה חזק כ"כ לצרוח. הפיטמות מגיעות לשפתיים הצמאות, שפתיים,שעד לפני מספר שניות היו ללא כל ספק בתוליות, משום מה הוא יודע את המשימה, נשיכה קלה,צביטה רכה,מציצה מתישה. הידיים נשלחות אל המכנס, הוא יודע בדיוק לאן הוא נכנס. הכל יורד באיטיות מפרכת. אני מתענגת. מתמכרת. למגע הידיים העדינות, למילים החדשות שבאוזניי נלחשות, מתה לו בין הידיים,כל כך חיה בגללו. ואני נוטפת. רועדת. הראש שלי נכנס לחיבור של הצוואר והכתף, להתענג על הריח,לברוח שנייה אחת עם עצמי ולהבין שזו אמת ולא חלום. והוא, מטייל על גופי. לראשונה רואה אישה חשופה ככה, רוצה אותו ככה. רואה אותי ככה. לומד כל מיתר עליי,מנגן עליי. מדבר אליי,ואני לא שומעת. משום מה אני מרגישה שאני דומעת. החיבור הוא אלוהי. אמיתי. מסתכל לי בעיניי לקבל רשות,אני לוחשת לו שזו שטות. אני שלו ממזמן. רק שזה לקח יותר מדי זמן. מחבק אותי חזק,לרגע נאנק. פותחת את עצמי אליו,משחררת את הכל. הזרועות שלו כרוכות עדיין עליי,מסרב להרפות, והפנטזייה מתממשת. בתוכי הוא עכשיו נמצא. אין. אין דרך חזרה. נעים האחד בשנייה,בו אני רק עכשיו תלויה. ג' ואני איש אחד. ג' ואני כבר לא לבד. "האישה הראשונה של חיי,האחרונה של חיי"
ג' ואני מכירים כבר שנים. חברים, שאנשים נוטים לקרוא לנו אחים. מגע ביני לבינו זה כמו לעשות סקס עם אחי הביולוגי. ג' ואני חברים בלב ובנפש. הלב מעולם לא בגד בי בקשר אליו, אבל הנפש שלי דווקא כן. רק לגעת בו. להיות איתו,ולו לרגע אחד במצב אינטימי. ג' הוא בחור ששומר נגיעה. מעולם לא הייתה ביננו אפילו נשיקה על הלחי. תמיד כיבדתי את זה. אבל כנראה שהגיעו מיים עד נפש. יום שישי האחרון... השעה הייתה משהו כמו אחת בצהריים, לקחתי את עצמי לים,להירגע. החוף מפוצץ אנשים,הדרבוקות נכנסות לי לתוך האוזניים, ביד ימין בריזר קפוא למחצה,ביד השנייה סיגריה שלא ניכבת לעולם. הטלפון ממנו הגיע דיי במפתיע. הקול שנשמע היה הרוס למדיי. בזמן שנשאר להתנתקות חמישים ומשהו יום,לג' שלי נשארו בדיוק אותם ימים לחיות. "תבואי אליי השבת,בגדים עליי,קידוש עליי,אני צריך את העזרה שלך יותר מאי פעם" והנפש ... הנפש הוליכה אותי אליו. 20 דק' מחוף הים,והדלת שלו נפתחת. בית מבורדק,חתולה פרסית על סף רעב,וזקן שלא ראה מכונת גילוח אולי שבועיים. רציתי לחבק אותו.הרי הוא נראה כל כך אומלל,אבל זה בלתי אפשרי. כלום איתו בלתי אפשרי. אבל הנפש שלי בוגדת בי. אני בוגדת בעצמי. ישבנו אצלו בחדר,רחוקים אחד מהשנייה,אבל ברור לי שאני קרובה אליו יותר מאי פעם. הוא גולל את הסיפור העצוב שלו,והדמעות שטפו לו את הפנים. לראשונה בחיי ראיתי אותו בוכה. הציניות שלי כנראה עשתה את שלה,כי באיזשהו שלב,הוא העביר נושא, והעביר את עצמו קרוב יותר אליי. "אתמול,כשטילפנתי אלייך,אמרת שאת באמצע פגישה.מה זה היה???" לומר לו,לא לומר לו? איש בחיי הפרטיים לא מודע לזה שאני כותבת כאן. אז עוד לספר לו?לא יכולתי. לא שמתי לב,אבל המילים פשוט יצאו ממני. "אני כותבת באיזה פורום,ג',פורום פנטזיות מיניות,והייתה לי פגישה בקשר לניהול של המקום הזה" יכולתי לשמוע את הנשימה שלו נעצרת. הפה שלי התייבש,והנפש שלי,התביישה לרגע. השאלה שלו נחתה עליי כמו רעם ביום בהיר. "מה הפנטזייה שלך?" בלעתי את מעט הרוק שעוד נותר לי בפה,נשמתי עמוק,אולי יותר מדיי עמוק, כי עוד שנייה הייתי טובעת בתוך עצמי. "אתה הפנטזייה הכי גדולה שלי,ג',אבל אתה פנטזייה שלא ניתנת למימוש" שקט. אלוהים אדירים איזה שקט. שקט רועש. לקחתי את עצמי למטבח הקטן להכין לי לשתות, אולי באותה הזדמנות ללמד את עצמי לשתוק. חוסר טקט...נולדים עם זה,ומתים עם זה. לקבור את עצמי רציתי. הלוואי ויכולתי. השתייה הייתה קרה מדי,חמה מדי. רע לי מדי. החלטתי לומר שלום וללכת. זה לא המקום שלי שם עכשיו. לא יודעת איפה אני צריכה בכלל להיות עכשיו. נכנסתי לחדר במטרה להתנצל,אבל אז... אצלי הכל התחיל להתבלבל. ג' שכב לו ערום. רציתי לעצום את העיניים,לברוח! לצרוח! זה אסור! אסור לך,אסור לי. אסור לשנינו. אבל התקרבתי. נגעתי. לראשונה בחיי בו נגעתי. השפתיים התקרבו אליו באיטיות מחשמלת,עוד שנייה, והנפש שלי,מיתמוטתת. העיניים שלנו ניתקלו,הידיים רעדו. הגופייה שלי ירדה באיטיות מטריפה. הלשון שלו משרטטת מפה מנקודת חן לשנייה, נשיכה קלה שמקפיצה, הנשימה שלו,אני שומעת אותה עליי,מאיימת עליי. מאיימת לפרוץ את כל המחסומים,את כל הימים הקשים. הוא מושך לי חזק בשיער,לא נותן לי לברוח. ואני, אני רק רוצה חזק כ"כ לצרוח. הפיטמות מגיעות לשפתיים הצמאות, שפתיים,שעד לפני מספר שניות היו ללא כל ספק בתוליות, משום מה הוא יודע את המשימה, נשיכה קלה,צביטה רכה,מציצה מתישה. הידיים נשלחות אל המכנס, הוא יודע בדיוק לאן הוא נכנס. הכל יורד באיטיות מפרכת. אני מתענגת. מתמכרת. למגע הידיים העדינות, למילים החדשות שבאוזניי נלחשות, מתה לו בין הידיים,כל כך חיה בגללו. ואני נוטפת. רועדת. הראש שלי נכנס לחיבור של הצוואר והכתף, להתענג על הריח,לברוח שנייה אחת עם עצמי ולהבין שזו אמת ולא חלום. והוא, מטייל על גופי. לראשונה רואה אישה חשופה ככה, רוצה אותו ככה. רואה אותי ככה. לומד כל מיתר עליי,מנגן עליי. מדבר אליי,ואני לא שומעת. משום מה אני מרגישה שאני דומעת. החיבור הוא אלוהי. אמיתי. מסתכל לי בעיניי לקבל רשות,אני לוחשת לו שזו שטות. אני שלו ממזמן. רק שזה לקח יותר מדי זמן. מחבק אותי חזק,לרגע נאנק. פותחת את עצמי אליו,משחררת את הכל. הזרועות שלו כרוכות עדיין עליי,מסרב להרפות, והפנטזייה מתממשת. בתוכי הוא עכשיו נמצא. אין. אין דרך חזרה. נעים האחד בשנייה,בו אני רק עכשיו תלויה. ג' ואני איש אחד. ג' ואני כבר לא לבד. "האישה הראשונה של חיי,האחרונה של חיי"