השלמה?
אומרים שבדרך כלל, הדרך להתמודדות עם אובדן (מכל סוג שהוא) היא מעבר דרך הכחשה, כעס עצב ולבסוף השלמה. הייתי עכשיו במפגש במרכז ליוגה שבו אני לומדת. לאותו מפגש הגיעה אישה עם ביתה בת ה-3. כשראיתי את הבת מתרפקת בזרועות אימה כשזו מחבקת אותה באהבה, חייכתי בהתרגשות. ממש שמחתי בשביל הילדה שיש לה אמא אוהבת באמת. אמא שלא תתלונן אחר כך על כמה שקשה לה עם הילדה וכמה שהילדה היא מטרד בשבילה. ולא קינאתי בה. להיפך, כאילו יכולתי להרגיש את החיבוק בעצמי, דרך החיבוק של האמא את הילדה, בת ה-3. האם אני כבר בשלב ההשלמה? אולי אני כבר מתחילה פשוט להשלים עם העובדה שאני יתומה. שאין לי אמא. (זאת ההרגשה למרות שמי שהביאה אותי לעולם, עדיין בחיים, אבל לא בחיים שלי). האמת, זה כבר לא כל כך כואב ו/או מכעיס כמו פעם. אני נזהרת מלהגיד את זה כי עוד לפעמים אני מרגישה את הבדידות והיתמות, של מחסור באהבת אם. אבל עדיין יש תקווה שגם אם לא לחלוטין השלמתי עם זה, אני די קרובה להשלמה ולקבלה של המצב. שבת שלום.
אומרים שבדרך כלל, הדרך להתמודדות עם אובדן (מכל סוג שהוא) היא מעבר דרך הכחשה, כעס עצב ולבסוף השלמה. הייתי עכשיו במפגש במרכז ליוגה שבו אני לומדת. לאותו מפגש הגיעה אישה עם ביתה בת ה-3. כשראיתי את הבת מתרפקת בזרועות אימה כשזו מחבקת אותה באהבה, חייכתי בהתרגשות. ממש שמחתי בשביל הילדה שיש לה אמא אוהבת באמת. אמא שלא תתלונן אחר כך על כמה שקשה לה עם הילדה וכמה שהילדה היא מטרד בשבילה. ולא קינאתי בה. להיפך, כאילו יכולתי להרגיש את החיבוק בעצמי, דרך החיבוק של האמא את הילדה, בת ה-3. האם אני כבר בשלב ההשלמה? אולי אני כבר מתחילה פשוט להשלים עם העובדה שאני יתומה. שאין לי אמא. (זאת ההרגשה למרות שמי שהביאה אותי לעולם, עדיין בחיים, אבל לא בחיים שלי). האמת, זה כבר לא כל כך כואב ו/או מכעיס כמו פעם. אני נזהרת מלהגיד את זה כי עוד לפעמים אני מרגישה את הבדידות והיתמות, של מחסור באהבת אם. אבל עדיין יש תקווה שגם אם לא לחלוטין השלמתי עם זה, אני די קרובה להשלמה ולקבלה של המצב. שבת שלום.