השלמה וקבלה
שמתי לב שהיו כאן כמה הודעות על הרגע הזה, שבו אנחנו קצת קולטים שאין דרך חזרה. שהם לא יחזרו, שזהו, שלא יעזור כמה נבכה ונצעק עד לב השמיים, שלא משנה כמה נדחיק, או כמה נרצה נורא חזק. יש רגע אחר, שפתאום הכל בהיר(?). הרגע שבו אנחנו "נותנים להם/ן ללכת". אני רוצה לשתף את הרגעים שלי. הראשון, בו קלטתי בעוצמה, שהיא לא חוזרת, קרה בערך שנה אחרי שהיא מתה. כבר קרו כמה פעמים במהלך השנה הראשונה, שהרמתי את אפרכסת הטלפון ורציתי להתקשר לספר לה משהו. או לילות שהתעוררתי בגלל שצעקתי את שמה. או רגעים שבכיתי נורא כי היא לא היתה. ורגעים שהתגעגעתי כל כך שרציתי למות בעצמי. והיו רגעים שניהלתי שיחות עם איזה כוח עליון, שאני מוכנה לתת X רק בשביל לדבר איתה עוד פעם ולהשלים דברים שלא הספקנו. והיה את הרגע הזה, אני חושבת שזה קרה אחרי פגישה עם הפסיכולוגית שלי. שלושה ימים לא יצאתי אחרי הפגישה מהמיטה. שלושה ימים של בכי ללא הרף, סוג של התחלת תהליך קבלה, שהיא לא חוזרת(אפילו עכשיו כשאני משחזרת, הידיים רועדות לי ואני מתקתקת ממש לאט). הבכי שנשמך כמעט שלושה ימים ניקה לי המון המון פסולת רגשית מהמערכות. ככה אני קוראת לזה. הכעסים והפחדים והקושי הזה מוטטו אותי כל יום קצת והבכי ההוא החזיר אותי לאיזון נפשי. השני, שבו נתתי לה ללכת, קרה במהלך קורס בודהיזם טיבטי, שהשתתפתי בו, קורס של עשרה ימים של הרצאות, יוגה ומדיטציות. ביום הראשון שאלתי המון שאלות על מוות ועל השלמה. שלושה ימים שהסתובבתי עם תחושות קשות, הרגשתי שתיכף משהו הולך לקרות, לא יכולתי להסביר מה. זה פשוט היה שם "באוויר". התנגדתי לתאוריות הבודהיסטיות, נאבקתי עם הרציונל שלי בכל דקה. לבודהיזם הטיבטי יש הרבה מה להגיד על מוות. ועוד יותר יש להגיד על החיים. אבל נושא המוות אצל הבודהיזם הטיבטי, זה משהו שמעולם לא הכרתי קודם. סוג אחר ושונה לחלוטין מהתפישות המערביות הרווחות. לא צריך להמיר דת בשביל לקחת קצת עצות וחוכמה מהבודהיזם הטיבטי, זה פשוט עוד משקפת ממנה אפשר להסתכל על החיים, מבחינתי. ביום השלישי של הקורס היה סשן של מדיטציה, אין לי מושג על מה היא היתה, אני יודעת שבמהלך כל המדיטציה זלגו לי דמעות מהעיניים ונורא התאפקתי לא לפרוץ בבכי על יד כל שאר האנשים. זו היתה מדיטציה מודרכת, שהתעסקה בכעסים ובמחשבות שליליות, והיינו צריכים לבחור מישהו שאנחנו כועסים עליו, ובאמצעות המדיטציה לנטרל את הכעס הזה. חשבתי על אחותי וכמה אני כועסת על כל העולם ואשתו שהיא מתה בגיל צעיר כל כך. המדיטציה פירקה לי כל כעס שהיה קיים בי. ופתאום כשלא היה כעס, היה שם אוקינוס של געגועים. פעם כתבתי בפורום שפעם הבכי שלי נבע מכעס. בחודשים האחרונים הבכי שלי נובע רק מגעגועים. מבחינתי, תהליך עיבוד מותה של אחותי מתחלק לשני חלקים. זה שלפני אותו קורס שעשיתי בצפון וזה שאחרי הקורס. כשהמדיטציה הסתיימה וכולנו קמנו והתחלנו לצאת מהחדר, הבכי התחיל לנזול החוצה בלי שיכולתי לעצור אותו. צרחת אימים יצאה לי מהפה, קול שבחיים לא תארתי לעצמי שאני מסוגלת להפיק. אנשים הביטו בי, נבהלו. אני רק נופפתי ידיים לצדדים בסגנון "תעזבו אותי", ורצתי החוצה, בבכי כמו שלא בכיתי ככה הרבה הרבה שנים, אם בכלל. שעה וחצי של בכי מטורף, מהסוג שבחיים לא ידעתי שהסדרעפת שלי מסוגלת לעמוד בו. עם קולות, וצעקות, ובכי נוראי, והאף כבר אדום... אנשים הסתכלו ודאגו ואני, מתוך הבכי, מחייכת. זה בכי טוב, אני אומרת להם. זה הבכי הכי טוב שקרה לי בשנתיים האחרונות. מישהי עמדה מאחורי כל הזמן שבכיתי. ליטפה לי את הגב במעגלים. רק למחרת גיליתי מי זו היתה. אני בכלל לא הייתי שם, אני רק זוכרת שבכיתי המון ומישהי ליטפה לי את הגב וניסתה לנחם אותי. מישהו אחר הביא לי כוס מים. והבכי, אוי, איזה בכי. הכל יצא החוצה. נתתי לה ללכת. נתתי לה ללכת. עד אותה מדיטציה, היתה לי איזו בעלות על הכעס, החזקתי אותו כל כך חזק. שמרתי עליו מכל משמר. לא נתתי לאנשים להתקרב ולהתערב לי בכעס הזה, שהיא מתה. שמרתי את המוות שלה לעצמי, בתוכי, עד כמה שזה נשמע מוזר. היה לי מונופול מעוות ביני לבין עצמי על זה שאני אחות שאיבדה אחות. ואז הבכי נפסק. התחלתי להרגע. חזרתי לחדר שלי, התקלחתי, לבשתי פיג'מה והלכתי לישון. ומאז, אני כבר לא כועסת שהיא מתה. אני לא מתעסקת בסיבות שהיא מתה. אני לא שופטת אותה. אני לא כועסת עליה. אני לא מרחמת על עצמי. אני לא כועסת על עצמי שאני כועסת עליה. אני לא כועסת על העולם הזה ועל דרכיו הנסתרות. אני לא כועסת על רוחות עליונים, אני לא כועסת על הרפואה, אני לא כועסת שקיבלתי אותה רק ל 21 שנים. אני לא כועסת כשאני יושבת עכשיו וחושבת איך החיים שלי התהפכו מאז שהיא מתה. אני פשוט לא כועסת. ואני לא יכולה שלא לחבר, היום, בדיעבד, בין הכעס שלי לחוסר הרצון לתת לה ללכת. זה בא ביחד, אני חושבת. כשנפסיק לכעוס על המוות, נאפשר להם ללכת ונאפשר לעצמנו לנשום טוב יותר. שלכם/ן, רויטל.
שמתי לב שהיו כאן כמה הודעות על הרגע הזה, שבו אנחנו קצת קולטים שאין דרך חזרה. שהם לא יחזרו, שזהו, שלא יעזור כמה נבכה ונצעק עד לב השמיים, שלא משנה כמה נדחיק, או כמה נרצה נורא חזק. יש רגע אחר, שפתאום הכל בהיר(?). הרגע שבו אנחנו "נותנים להם/ן ללכת". אני רוצה לשתף את הרגעים שלי. הראשון, בו קלטתי בעוצמה, שהיא לא חוזרת, קרה בערך שנה אחרי שהיא מתה. כבר קרו כמה פעמים במהלך השנה הראשונה, שהרמתי את אפרכסת הטלפון ורציתי להתקשר לספר לה משהו. או לילות שהתעוררתי בגלל שצעקתי את שמה. או רגעים שבכיתי נורא כי היא לא היתה. ורגעים שהתגעגעתי כל כך שרציתי למות בעצמי. והיו רגעים שניהלתי שיחות עם איזה כוח עליון, שאני מוכנה לתת X רק בשביל לדבר איתה עוד פעם ולהשלים דברים שלא הספקנו. והיה את הרגע הזה, אני חושבת שזה קרה אחרי פגישה עם הפסיכולוגית שלי. שלושה ימים לא יצאתי אחרי הפגישה מהמיטה. שלושה ימים של בכי ללא הרף, סוג של התחלת תהליך קבלה, שהיא לא חוזרת(אפילו עכשיו כשאני משחזרת, הידיים רועדות לי ואני מתקתקת ממש לאט). הבכי שנשמך כמעט שלושה ימים ניקה לי המון המון פסולת רגשית מהמערכות. ככה אני קוראת לזה. הכעסים והפחדים והקושי הזה מוטטו אותי כל יום קצת והבכי ההוא החזיר אותי לאיזון נפשי. השני, שבו נתתי לה ללכת, קרה במהלך קורס בודהיזם טיבטי, שהשתתפתי בו, קורס של עשרה ימים של הרצאות, יוגה ומדיטציות. ביום הראשון שאלתי המון שאלות על מוות ועל השלמה. שלושה ימים שהסתובבתי עם תחושות קשות, הרגשתי שתיכף משהו הולך לקרות, לא יכולתי להסביר מה. זה פשוט היה שם "באוויר". התנגדתי לתאוריות הבודהיסטיות, נאבקתי עם הרציונל שלי בכל דקה. לבודהיזם הטיבטי יש הרבה מה להגיד על מוות. ועוד יותר יש להגיד על החיים. אבל נושא המוות אצל הבודהיזם הטיבטי, זה משהו שמעולם לא הכרתי קודם. סוג אחר ושונה לחלוטין מהתפישות המערביות הרווחות. לא צריך להמיר דת בשביל לקחת קצת עצות וחוכמה מהבודהיזם הטיבטי, זה פשוט עוד משקפת ממנה אפשר להסתכל על החיים, מבחינתי. ביום השלישי של הקורס היה סשן של מדיטציה, אין לי מושג על מה היא היתה, אני יודעת שבמהלך כל המדיטציה זלגו לי דמעות מהעיניים ונורא התאפקתי לא לפרוץ בבכי על יד כל שאר האנשים. זו היתה מדיטציה מודרכת, שהתעסקה בכעסים ובמחשבות שליליות, והיינו צריכים לבחור מישהו שאנחנו כועסים עליו, ובאמצעות המדיטציה לנטרל את הכעס הזה. חשבתי על אחותי וכמה אני כועסת על כל העולם ואשתו שהיא מתה בגיל צעיר כל כך. המדיטציה פירקה לי כל כעס שהיה קיים בי. ופתאום כשלא היה כעס, היה שם אוקינוס של געגועים. פעם כתבתי בפורום שפעם הבכי שלי נבע מכעס. בחודשים האחרונים הבכי שלי נובע רק מגעגועים. מבחינתי, תהליך עיבוד מותה של אחותי מתחלק לשני חלקים. זה שלפני אותו קורס שעשיתי בצפון וזה שאחרי הקורס. כשהמדיטציה הסתיימה וכולנו קמנו והתחלנו לצאת מהחדר, הבכי התחיל לנזול החוצה בלי שיכולתי לעצור אותו. צרחת אימים יצאה לי מהפה, קול שבחיים לא תארתי לעצמי שאני מסוגלת להפיק. אנשים הביטו בי, נבהלו. אני רק נופפתי ידיים לצדדים בסגנון "תעזבו אותי", ורצתי החוצה, בבכי כמו שלא בכיתי ככה הרבה הרבה שנים, אם בכלל. שעה וחצי של בכי מטורף, מהסוג שבחיים לא ידעתי שהסדרעפת שלי מסוגלת לעמוד בו. עם קולות, וצעקות, ובכי נוראי, והאף כבר אדום... אנשים הסתכלו ודאגו ואני, מתוך הבכי, מחייכת. זה בכי טוב, אני אומרת להם. זה הבכי הכי טוב שקרה לי בשנתיים האחרונות. מישהי עמדה מאחורי כל הזמן שבכיתי. ליטפה לי את הגב במעגלים. רק למחרת גיליתי מי זו היתה. אני בכלל לא הייתי שם, אני רק זוכרת שבכיתי המון ומישהי ליטפה לי את הגב וניסתה לנחם אותי. מישהו אחר הביא לי כוס מים. והבכי, אוי, איזה בכי. הכל יצא החוצה. נתתי לה ללכת. נתתי לה ללכת. עד אותה מדיטציה, היתה לי איזו בעלות על הכעס, החזקתי אותו כל כך חזק. שמרתי עליו מכל משמר. לא נתתי לאנשים להתקרב ולהתערב לי בכעס הזה, שהיא מתה. שמרתי את המוות שלה לעצמי, בתוכי, עד כמה שזה נשמע מוזר. היה לי מונופול מעוות ביני לבין עצמי על זה שאני אחות שאיבדה אחות. ואז הבכי נפסק. התחלתי להרגע. חזרתי לחדר שלי, התקלחתי, לבשתי פיג'מה והלכתי לישון. ומאז, אני כבר לא כועסת שהיא מתה. אני לא מתעסקת בסיבות שהיא מתה. אני לא שופטת אותה. אני לא כועסת עליה. אני לא מרחמת על עצמי. אני לא כועסת על עצמי שאני כועסת עליה. אני לא כועסת על העולם הזה ועל דרכיו הנסתרות. אני לא כועסת על רוחות עליונים, אני לא כועסת על הרפואה, אני לא כועסת שקיבלתי אותה רק ל 21 שנים. אני לא כועסת כשאני יושבת עכשיו וחושבת איך החיים שלי התהפכו מאז שהיא מתה. אני פשוט לא כועסת. ואני לא יכולה שלא לחבר, היום, בדיעבד, בין הכעס שלי לחוסר הרצון לתת לה ללכת. זה בא ביחד, אני חושבת. כשנפסיק לכעוס על המוות, נאפשר להם ללכת ונאפשר לעצמנו לנשום טוב יותר. שלכם/ן, רויטל.
