לא רק שאפשר
גם אין בכך שום פגם. התופעה הראשונה שהזכרת מכונה
מטונימיה - החלפת עניין אחד בעניין אחר בגלל קרבתם במציאות. התבונן, למשל, במשפטים:
התקרה דולפת. מחר אין בית ספר. שולחן מס' 4 מבקש חשבון. אם מדקדקים, הרי שלא התקרה דולפת, אלא המים דולפים מן התקרה, בית הספר יישאר על מכונו גם מחר, אולם הלימודים לא יתקיימו, ולא השולחן מבקש את החשבון, אלא הסועדים שישבו אליו. אולם לשפות טבעיות יש נטייה לקצר, מתוך הנחה (מוצדקת!) שהמאזין כבר יבין למה הכוונה. ואמנם, רוב האנשים משתמשים במטונימיות ומפענחים אותן אפילו בלי לשים לב. אגב, מטונימיות יש גם במקרא: וַיָּשֻׁבוּ כָל-יִשְׂרָאֵל הָעַי וַיַּכּוּ אֹתָהּ לְפִי-חָרֶב (יהושע ח', כד) וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב (יואל ד', כ) עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם (איכה א', טז) ובכן, לא את העיר היכו ישראל, אלא את תושביה, לא יהודה תשב, אלא אנשים ישבו בה, לא העין יורדה, אלא המים יורדים ממנה. ואפשר להביא דוגמאות רבות נוספות. אשר לשאלתך השנייה - גם תופעה זו מוכרת וידועה. ישנה גישה בלשנית הקרויה
סמנטיקה גנרטיבית (השרויה במאבק עם גישת
הדקדוק הגנרטיבי - אבל זה כבר עניין לסיפור אחר). לפי גישה זו, כל מסמן בשפה (מילה או צורן) מורכב מאוסף של פרמטרים והערכים שלהם. לדוגמא, המילה 'רווק' מנותחת אצלם למשהו מעין: +אדם, +זכר, -נשוי וכו'. כאשר מצטרף תואר לשם, התואר לא בהכרח מתאר את המסומן כולו, אלא לעתים הוא מתאר רק את אחד הפרמטרים בו. למשל, אם המילה 'קצין' היא הרכב של +אדם, +זכר, +דרגת קצונה וכו', אזי הצירוף 'קצין גבוה' הוא דו-משמעי: אפשר שהתואר 'גבוה' מציין את ממדיו הפיסיים של האדם (האדם גבוה), או שהוא מאפיין את דרגת הקצונה (דרגת קצונה גבוהה). כך או כך, ההתאמה הדקדוקית היא לשם כצורתו (זכר יחיד), גם אם לפרמטר המתואר צורה דקדוקית משוערת שונה. דוגמאות נוספות לצירופים שגם בהם התואר מתאר רק רכיב מסויים בשם: אחות מעשית, פסיכולוג קליני, שחקן טוב, בלשן חישובי
