DreamALittleDreaM
New member
השלב שאחרי המחלה
שלום לכולן, אני בחורה בת 23. בעבר בגילאי 14-18 הייתי חולה באנורקסיה. כלפי חוץ הדבר אולי לא כל כך בלט, מעולם לא הייתי מאושפזת, סיימתי את הבית הספר בציונים גבוהים, התגייסתי לצבא וכו'
עבורי אלו כמובן היו שנים מאוד עצובות וקשות, וזאת בנוסף לתחושה כבדה של סוד או של אשמה ובושה. מעטים האנשים שסיפרתי להם את הפרט הזה מעברי, וברובם הם היו בחורים שהיה לי קשר די סתמי איתם, וגם זה מתוך צורך לפלוט את זה כבר, להפטר מ"הסוד" הזה.
לאורך השנים עברתי הרבה טיפולים, מסוגים שונים. עד היום די יש לי רתיעה מטיפולים, למרות שאני חושבת שאני די זקוקה לאחד.
מהמחלה, אם כן, לא יצאתי דרך טיפול אלא בעיקר דרך נסיבות חיים שהשתנו ואיצלו אותי להתגבר ולהשתנות- דבירם כמו מערכת יחסים שהייתה לי, הגיוס לצהל וכו'. המחלה בצורה האקוטית שלה נעלמה, אבל עד היום אני מרגישה כמו 'נשאית' שלה. היא מתפרצת בעיקר, לפחות בצורות החריפות, בהתקפי אכילה. חלקם גדולים יותר, חלקם קטנים יותר. פעם הם לוו בתחושת אשמה וגועל, אבל היום לפעמים אפילו זה לא.
זה פשוט מין פרקטיקה שאני משתמשת בה כדי להתמודד עם דברים מסויימים, אני לפעמים אפילו לא יודעת מהם. לפעמים אני עצבנית/עצובה ממשהו אחר, ומחפשת מין אישור להרגיש רגשות שליליים ועושה את זה.
בכל מקרה, כבר שנים אני חיה במעגל כזה, שעקרונית אפשר לתפקד איתו, אבל לא בצורה הכי טובה. אני אפילו לא יודעת איך לגשת לזה. לפעמים זה נראה לי כל כך עצוב. כל כך הרבה שנים אחרי ואני עדיין עבד של איזו קומפולסיביות ארורה.
בנוסף, בצעירותי חשבתי שהבעיה שלי היא לא בהכרח הפרעת האכילה אלא הדיכאון, ואני חושבת שהיום הדיכאון הוא המחלה שנותנת את הטון בחיי.
אני אפילו קצת מפחדת מללכת לטיפול, מפחדת מהכוחות שזה יצטרך לגבות ממני. במידה מסויימת הרגשתי בזמנו שאני חייבת להפסיק לחטט בנפש. כרגע אני בנקודה שגם רוצה להמשיך בהדחקה הזו, אבל בה בעת יש מין מצב שהגולם קם על יצרו, וההדחקה הזו רק מחזירה אותי אחרוה.
אני לא ממש יודעת איך להתחיל, לאיזה מטפל פונים?
לפעמים זה נראה לי כמו שרידים של שפעת שאני פשוט לא מצליחה להפטר מהם והם לגמרי שולטים בי במצבים מסויימים ואני שונאת את זה. לפעמים אני חושבת שככה ייראו כל החיים ואולי נותר לי רק להשלים עם זה. בעצם מאז שאני מכירה את עצמי זה ככה- הדכאון והמחשבות בתפר האלים שבין גוף ואוכל שאפשר להכניס לתוכו או למנוע ממנו.
לפעמים אני חושבת שכלפי חוץ הדמות שלי מבלבלת- נדמה לאנשים שאני "מוצלחת", סיימתי את הלימודים בהצטיינות וכו', אבל בעצם זה די טיפוסי למופרעות אכילה? מאידך כל ההישגים האלה נראים לי כל כך קטנים לעומת חוסר היכולת הבסיסי שלי לתפקד. אני מרגישה לפעמים שאני לא יודעת איך אוכל לעבוד ולפרנס את עצמי באופן מלא. יש ימים כל כך נוראיים או סופי שבוע שאני פשוט כמו ילדה משותקת, חסרת שליטה, שולט בי משהו כל כך הרבה יותר גדול. משהו שאולי באמת רק עזרה פסיכיאטרית תוכל לסייע לי. אני גם די חוששת מלקחת כדורים, אני חוששת מלהכנס למעגל של תרופות לא מתאימות. לפעמים אני מתבאסת על זה, זה מרגיש פגום לא להיות מסוגל לעזור לעצמך, אני מפחדת שזה "ימחוק" לי את האופי, שאולי אח"כ לא תהיה דרך חזרה. אני לא יודעת מה לעשות. כאילו עברתי כל כך הרבה, אבל גם כל כך מעט, כאילו אני רק שריד של גיל ההתבגרות.
אשמח לשמוע עצה או אם יש מישהי שמכירה את המצב הזה שהוא כבר אחרי התקופה הקשה אבל בה בעת חסר תקווה באופן קיומי.
תודה.
שלום לכולן, אני בחורה בת 23. בעבר בגילאי 14-18 הייתי חולה באנורקסיה. כלפי חוץ הדבר אולי לא כל כך בלט, מעולם לא הייתי מאושפזת, סיימתי את הבית הספר בציונים גבוהים, התגייסתי לצבא וכו'
עבורי אלו כמובן היו שנים מאוד עצובות וקשות, וזאת בנוסף לתחושה כבדה של סוד או של אשמה ובושה. מעטים האנשים שסיפרתי להם את הפרט הזה מעברי, וברובם הם היו בחורים שהיה לי קשר די סתמי איתם, וגם זה מתוך צורך לפלוט את זה כבר, להפטר מ"הסוד" הזה.
לאורך השנים עברתי הרבה טיפולים, מסוגים שונים. עד היום די יש לי רתיעה מטיפולים, למרות שאני חושבת שאני די זקוקה לאחד.
מהמחלה, אם כן, לא יצאתי דרך טיפול אלא בעיקר דרך נסיבות חיים שהשתנו ואיצלו אותי להתגבר ולהשתנות- דבירם כמו מערכת יחסים שהייתה לי, הגיוס לצהל וכו'. המחלה בצורה האקוטית שלה נעלמה, אבל עד היום אני מרגישה כמו 'נשאית' שלה. היא מתפרצת בעיקר, לפחות בצורות החריפות, בהתקפי אכילה. חלקם גדולים יותר, חלקם קטנים יותר. פעם הם לוו בתחושת אשמה וגועל, אבל היום לפעמים אפילו זה לא.
זה פשוט מין פרקטיקה שאני משתמשת בה כדי להתמודד עם דברים מסויימים, אני לפעמים אפילו לא יודעת מהם. לפעמים אני עצבנית/עצובה ממשהו אחר, ומחפשת מין אישור להרגיש רגשות שליליים ועושה את זה.
בכל מקרה, כבר שנים אני חיה במעגל כזה, שעקרונית אפשר לתפקד איתו, אבל לא בצורה הכי טובה. אני אפילו לא יודעת איך לגשת לזה. לפעמים זה נראה לי כל כך עצוב. כל כך הרבה שנים אחרי ואני עדיין עבד של איזו קומפולסיביות ארורה.
בנוסף, בצעירותי חשבתי שהבעיה שלי היא לא בהכרח הפרעת האכילה אלא הדיכאון, ואני חושבת שהיום הדיכאון הוא המחלה שנותנת את הטון בחיי.
אני אפילו קצת מפחדת מללכת לטיפול, מפחדת מהכוחות שזה יצטרך לגבות ממני. במידה מסויימת הרגשתי בזמנו שאני חייבת להפסיק לחטט בנפש. כרגע אני בנקודה שגם רוצה להמשיך בהדחקה הזו, אבל בה בעת יש מין מצב שהגולם קם על יצרו, וההדחקה הזו רק מחזירה אותי אחרוה.
אני לא ממש יודעת איך להתחיל, לאיזה מטפל פונים?
לפעמים זה נראה לי כמו שרידים של שפעת שאני פשוט לא מצליחה להפטר מהם והם לגמרי שולטים בי במצבים מסויימים ואני שונאת את זה. לפעמים אני חושבת שככה ייראו כל החיים ואולי נותר לי רק להשלים עם זה. בעצם מאז שאני מכירה את עצמי זה ככה- הדכאון והמחשבות בתפר האלים שבין גוף ואוכל שאפשר להכניס לתוכו או למנוע ממנו.
לפעמים אני חושבת שכלפי חוץ הדמות שלי מבלבלת- נדמה לאנשים שאני "מוצלחת", סיימתי את הלימודים בהצטיינות וכו', אבל בעצם זה די טיפוסי למופרעות אכילה? מאידך כל ההישגים האלה נראים לי כל כך קטנים לעומת חוסר היכולת הבסיסי שלי לתפקד. אני מרגישה לפעמים שאני לא יודעת איך אוכל לעבוד ולפרנס את עצמי באופן מלא. יש ימים כל כך נוראיים או סופי שבוע שאני פשוט כמו ילדה משותקת, חסרת שליטה, שולט בי משהו כל כך הרבה יותר גדול. משהו שאולי באמת רק עזרה פסיכיאטרית תוכל לסייע לי. אני גם די חוששת מלקחת כדורים, אני חוששת מלהכנס למעגל של תרופות לא מתאימות. לפעמים אני מתבאסת על זה, זה מרגיש פגום לא להיות מסוגל לעזור לעצמך, אני מפחדת שזה "ימחוק" לי את האופי, שאולי אח"כ לא תהיה דרך חזרה. אני לא יודעת מה לעשות. כאילו עברתי כל כך הרבה, אבל גם כל כך מעט, כאילו אני רק שריד של גיל ההתבגרות.
אשמח לשמוע עצה או אם יש מישהי שמכירה את המצב הזה שהוא כבר אחרי התקופה הקשה אבל בה בעת חסר תקווה באופן קיומי.
תודה.
