השכנה המערטלת- חלק א'
"בוקר טוב בוניטו"
בכל בוקר הייתי קם מוקדם, רק כדי לראות אותה תולה כביסה בתחתונים וחזייה, כדי לראות
את החיוך שלה וכדי לשמוע אותה אומרת את המשפט הזה. הייתי בן 16 והייתי מפנטז על
השכנה הזאת כל כך הרבה שזה הפך למשו אובססיבי בצורות מפחידות.
בריו הבתים נבנו צפוף מאוד ובגבהים שונים, לכן היה מאוד נוח לעמוד במרפסת שלנו, להחזיק
כוס לימונדה קרה ביד, להפעיל את הקסטה החדשה שקניתי ולהנות מהשדיים המדהימים האלה!
אלו היו השדיים הכי יפים שראיתי מימיי. דונה הייתה אשה מבוגרת, היא הייתה אלמנה שהחליטה
כי לא תתחתן יותר לעולם, וכי אובדן בעל אהוב זה הדבר הכי קרוב בעולם למוות. למרות זאת
היא עדיין הייתה מדהימה. שיער חום מתולתל שבבוקר היה ניראה כמו שיח נפוח, פנים עדינות,
חיוך רחב, שיניים לבנות מבריקות, גומות חן שגורמות להורמוני השמחה בגוף להשתולל, גוף
בריא, לא רזה מידי, כמו שאצלנו אומרים "סוקולנטו!" שזה עסיסית. התחתונים שלה היו תמיד
בצבע חלק, בלי שטויות, האשה הזאת רצינית אני אומר לכם. לא רק שהתחתונים האלה היו בצבע
חלק תמיד, הם גם תמיד גרמו לי להתהפנט מאיך שהם צמודים לתחת העגול והמרשים הזה.
אני הייתי קם, נשכב על הערסל שקשור בין עמודי התווך של הבית, מחייך אליה, מסיט את המבט
לעבר ההר הירוק משמאלי, ולעבר אלפי הבתים הצבעוניים שנבנו אחד על השני מצד ימין שלי, אבל תמיד
המבט היה חוזר אליה. היא תמיד חייכה וזימזמה לה מלודיה קבועה. באותם ימים הייתי מתקשה
להבין, מה כל כך משמח בלתלות כביסה? ועוד להנות מזה בכל בוקר מחדש, היום אני כבר
מבין שהיא לא באמת הייתה מאושרת.
היא הייתה כועסת עלי לפעמים וצועקת "ילד, תלך לביצפר או שתהפוך להיות כמו החברים שלך
שמוכרים סמים כל היום"… היה בזה משו כייפי, היא לא באמת כעסה כי ישר אחרי הצעקה הגיע
גם החיוך, אבל הרגשתי שאני חשוב לה, בכל זאת, הייתי המעריץ הקבוע שלה, בכל בוקר לקום
ולהעריץ את המזמזמת הזאת, אוחח הייתי נותן 10 שנים מהחיים שלי רק כדי שאוכל להתחלף
עם התחתונים שלה לדקה אחת בלבד!
בוקר אחד קרה משהו שונה, באותו הבוקר היא סיימה לתלות את הכביסה אבל הפעם היא לא
נפרדה ממני לשלום, היא התקרבה לגדר שלה ואמרה "תגיד יפיוף, אולי תבוא לדונה לשתות
איתה משו מתישהו? אני כל בוקר רואה אותך ואנחנו לא מדברים כלל וכלל. תבוא אלי בארבע
אחר הצהריים כשאחזור מהעבודה ונשב קצת ביחד כן?"
(בראשי עלו אוטומטית התשובות- "לא… אני, חברים שלי, אני צריך, אולי ביום אחר, מה?, למה?
איך?") אבל מה שיצא בעצם היה- חיוך מטומטם ו- "כן".
אלוהים מתי הדופק הזה כבר יירגע, כבר שתיים בצהריים ומהבוקר אני משתגע במחשבות שלי. מה
זאת ההזמנה הזאת עכשיו, אני בקושי יכול להתמודד איתה שאני פה גבוה מעליה בערסל שלי
אז לשבת מולה, דיוס!
במורד הרחוב
היא הופיעה עם שקיות ביד. החלטתי לרוץ ולעזור לה לסחוב, זה יקל עלי מלבוא ולדפוק לה על
הדלת. "שלום מתוק שלי, באת לעזור לי נכון"
"כן גבירתי"
היא חייכה כרגיל ואמרה "אל תקרא לי גבירתי, זה גורם לי להרגיש זקנה, רק דונה זה בסדר".
עוברים את השער השבור שלה, שביל בטון באמצע חצר חולית, חול אדמדם. בחצר שתי
תרנגולים מקיימים קרב על ליבה של תרנגולת ולי עוד שנייה מהלחץ יוצאת ביצה מהתחת!
"תשים את זה פה".
("מהההה אני עושה אני לא מצליח לנשום, דיוס מי איודה, פורפאפור!!)
"טוב אני אכין לנו שתי כוסות לימונדה קרה ונצא לשבת באויר הנעים טוב?"- מוסיפה חיוך.
"טוב גבירתי"
"דוני?, מה אמרתי לך?"
"כן גבירתי, אני מצטער" -ומחייך כמו דביל.
היא צוחקת וממשיכה להוביל אותי החוצה עם שתי כוסות ביד.
"קח".
"תודה".
(שלוק… ועיוות רציני בפרצוף).
אה?!
"שמתי לנו משו מעניין בכוס, אתה יודע אחרי יום עבודה ארוך צריך להירגע קצת".
אני אומנם בן שש-עשרה אבל בואו נגיד שאלכוהול אני שותה כבר מהביצפר היסודי.
אף פעם לא נרתעתי מהדבר הזה אבל הכוס שהיא הכינה הייתה פשוט חריפה!
"אז דוני, מה אתה עושה שם בכל בוקר למעלה שאתה מסתכל עלי ככה?"
"אני… יוצא כדי לשבת על הערסל ו.. לכתוב, אני כותב את החלומות שחלמתי
בלילה ביומן מיוחד".
"אויי זה נישמע מעניין, למה אתה עושה את זה?".
"זה.. אני לומד ככה על עצמי הרבה, אני נותן את החלומות לפרשן והוא אומר לי
מה מפריע לי, ואיך אני יהיה בעתיד…"
"ואתה כבר יודע מה מפריע לך?" היא שואלה ולוקחת שלוק שכמעט מסיים את
כל המשקה בכוס.
"עדיין לא".
היא קמה, מתקרבת אלי, מסתכלת לי בעיניים, מחייכת, המחשוף מהפנט אותי, העיניים שלי
קופצות כל שנייה לעבר השדיים המדהימים שלה, היא מתישבת לידי, מלטפת לי את הראש,
ואומרת "דוני, אתה לא צריך להתבייש, אני לא טיפשה, אני רואה שאתה מסתכל עלי
כל בוקר כשאני לבושה רק בתחתונים וחזייה". היא לוקחת לי את הכוס מהיד, אני חוטף לה
אותה ומסיים את כולה בשלוק אחד.
היא מתחילה לצחוק, נעמדת, מושיטה יד לעברי, ומפצירה "בוא".
אני קם… והולך אחריה לתוך הבית.
(המשך בפרק ב').
"בוקר טוב בוניטו"
בכל בוקר הייתי קם מוקדם, רק כדי לראות אותה תולה כביסה בתחתונים וחזייה, כדי לראות
את החיוך שלה וכדי לשמוע אותה אומרת את המשפט הזה. הייתי בן 16 והייתי מפנטז על
השכנה הזאת כל כך הרבה שזה הפך למשו אובססיבי בצורות מפחידות.
בריו הבתים נבנו צפוף מאוד ובגבהים שונים, לכן היה מאוד נוח לעמוד במרפסת שלנו, להחזיק
כוס לימונדה קרה ביד, להפעיל את הקסטה החדשה שקניתי ולהנות מהשדיים המדהימים האלה!
אלו היו השדיים הכי יפים שראיתי מימיי. דונה הייתה אשה מבוגרת, היא הייתה אלמנה שהחליטה
כי לא תתחתן יותר לעולם, וכי אובדן בעל אהוב זה הדבר הכי קרוב בעולם למוות. למרות זאת
היא עדיין הייתה מדהימה. שיער חום מתולתל שבבוקר היה ניראה כמו שיח נפוח, פנים עדינות,
חיוך רחב, שיניים לבנות מבריקות, גומות חן שגורמות להורמוני השמחה בגוף להשתולל, גוף
בריא, לא רזה מידי, כמו שאצלנו אומרים "סוקולנטו!" שזה עסיסית. התחתונים שלה היו תמיד
בצבע חלק, בלי שטויות, האשה הזאת רצינית אני אומר לכם. לא רק שהתחתונים האלה היו בצבע
חלק תמיד, הם גם תמיד גרמו לי להתהפנט מאיך שהם צמודים לתחת העגול והמרשים הזה.
אני הייתי קם, נשכב על הערסל שקשור בין עמודי התווך של הבית, מחייך אליה, מסיט את המבט
לעבר ההר הירוק משמאלי, ולעבר אלפי הבתים הצבעוניים שנבנו אחד על השני מצד ימין שלי, אבל תמיד
המבט היה חוזר אליה. היא תמיד חייכה וזימזמה לה מלודיה קבועה. באותם ימים הייתי מתקשה
להבין, מה כל כך משמח בלתלות כביסה? ועוד להנות מזה בכל בוקר מחדש, היום אני כבר
מבין שהיא לא באמת הייתה מאושרת.
היא הייתה כועסת עלי לפעמים וצועקת "ילד, תלך לביצפר או שתהפוך להיות כמו החברים שלך
שמוכרים סמים כל היום"… היה בזה משו כייפי, היא לא באמת כעסה כי ישר אחרי הצעקה הגיע
גם החיוך, אבל הרגשתי שאני חשוב לה, בכל זאת, הייתי המעריץ הקבוע שלה, בכל בוקר לקום
ולהעריץ את המזמזמת הזאת, אוחח הייתי נותן 10 שנים מהחיים שלי רק כדי שאוכל להתחלף
עם התחתונים שלה לדקה אחת בלבד!
בוקר אחד קרה משהו שונה, באותו הבוקר היא סיימה לתלות את הכביסה אבל הפעם היא לא
נפרדה ממני לשלום, היא התקרבה לגדר שלה ואמרה "תגיד יפיוף, אולי תבוא לדונה לשתות
איתה משו מתישהו? אני כל בוקר רואה אותך ואנחנו לא מדברים כלל וכלל. תבוא אלי בארבע
אחר הצהריים כשאחזור מהעבודה ונשב קצת ביחד כן?"
(בראשי עלו אוטומטית התשובות- "לא… אני, חברים שלי, אני צריך, אולי ביום אחר, מה?, למה?
איך?") אבל מה שיצא בעצם היה- חיוך מטומטם ו- "כן".
אלוהים מתי הדופק הזה כבר יירגע, כבר שתיים בצהריים ומהבוקר אני משתגע במחשבות שלי. מה
זאת ההזמנה הזאת עכשיו, אני בקושי יכול להתמודד איתה שאני פה גבוה מעליה בערסל שלי
אז לשבת מולה, דיוס!
במורד הרחוב
היא הופיעה עם שקיות ביד. החלטתי לרוץ ולעזור לה לסחוב, זה יקל עלי מלבוא ולדפוק לה על
הדלת. "שלום מתוק שלי, באת לעזור לי נכון"
"כן גבירתי"
היא חייכה כרגיל ואמרה "אל תקרא לי גבירתי, זה גורם לי להרגיש זקנה, רק דונה זה בסדר".
עוברים את השער השבור שלה, שביל בטון באמצע חצר חולית, חול אדמדם. בחצר שתי
תרנגולים מקיימים קרב על ליבה של תרנגולת ולי עוד שנייה מהלחץ יוצאת ביצה מהתחת!
"תשים את זה פה".
("מהההה אני עושה אני לא מצליח לנשום, דיוס מי איודה, פורפאפור!!)
"טוב אני אכין לנו שתי כוסות לימונדה קרה ונצא לשבת באויר הנעים טוב?"- מוסיפה חיוך.
"טוב גבירתי"
"דוני?, מה אמרתי לך?"
"כן גבירתי, אני מצטער" -ומחייך כמו דביל.
היא צוחקת וממשיכה להוביל אותי החוצה עם שתי כוסות ביד.
"קח".
"תודה".
(שלוק… ועיוות רציני בפרצוף).
אה?!
"שמתי לנו משו מעניין בכוס, אתה יודע אחרי יום עבודה ארוך צריך להירגע קצת".
אני אומנם בן שש-עשרה אבל בואו נגיד שאלכוהול אני שותה כבר מהביצפר היסודי.
אף פעם לא נרתעתי מהדבר הזה אבל הכוס שהיא הכינה הייתה פשוט חריפה!
"אז דוני, מה אתה עושה שם בכל בוקר למעלה שאתה מסתכל עלי ככה?"
"אני… יוצא כדי לשבת על הערסל ו.. לכתוב, אני כותב את החלומות שחלמתי
בלילה ביומן מיוחד".
"אויי זה נישמע מעניין, למה אתה עושה את זה?".
"זה.. אני לומד ככה על עצמי הרבה, אני נותן את החלומות לפרשן והוא אומר לי
מה מפריע לי, ואיך אני יהיה בעתיד…"
"ואתה כבר יודע מה מפריע לך?" היא שואלה ולוקחת שלוק שכמעט מסיים את
כל המשקה בכוס.
"עדיין לא".
היא קמה, מתקרבת אלי, מסתכלת לי בעיניים, מחייכת, המחשוף מהפנט אותי, העיניים שלי
קופצות כל שנייה לעבר השדיים המדהימים שלה, היא מתישבת לידי, מלטפת לי את הראש,
ואומרת "דוני, אתה לא צריך להתבייש, אני לא טיפשה, אני רואה שאתה מסתכל עלי
כל בוקר כשאני לבושה רק בתחתונים וחזייה". היא לוקחת לי את הכוס מהיד, אני חוטף לה
אותה ומסיים את כולה בשלוק אחד.
היא מתחילה לצחוק, נעמדת, מושיטה יד לעברי, ומפצירה "בוא".
אני קם… והולך אחריה לתוך הבית.
(המשך בפרק ב').