השיתוק בקהילה - חלק א'
על האדישות בקהילת הגייז ועוד.. לשבת בבית קפה אפוף-עשן עם סיגריה ביד, לדבר על כמה שרע, וכמה שצריך את הקטע הבא, לשרוץ במועדון זול, שטוף זיעה, עם ניחוח זימה והפקרות מינית, אלכוהול זורם בשפע וגם להשיג מנת סם קלה, סתם כדי לתפוס ראש ל"ע - זו לא בעיה, ואת הסיגריה כבר הזכרנו. נשמע לכם מוכר? אני כלל וכלל לא מתפלא. בעוד שבישראל ההומופוביה גואה, אי שוויון הזכויות למיעוט ההומו-לסבי-בי-טרנס, ולמיעוטים בכלל, הוא בגדר קונצנזוס (לדבריהם:"הרי הסוטים הללו זקוקים לטיפול פסיכיאטרי"), המעמד החברתי-כלכלי שלנו לא הכי מזהיר ומשגשג בלשון המעטה, ונוסף לסימני פאשיזם וכפייה דתית המהדהדים מכל פינה בחדר, נראה שעדיין המכנה המשותף הנמוך ביותר שיש לכל שותף לצרה, הוא הליין שהיה בו אתמול או בסוף השבוע שעבר (וכמה פיצוצי זה היה), עד כמה שהסטוץ הקודם היה נהדר, עד כמה שרע לו בחיים, אבל כדי לשנות זאת הוא לא עושה דבר. נראה ששכחנו היכן אנו חיים, נראה שיצרנו לנו סביבה דמיונית אחרת, נראה שהזיית הסם השפיעה גם על החיים שמעבר למועדון. או במילים אחרות: לאף אחד לא אכפת. לאף אחד לא אכפת שמפרים את זכויותינו הבסיסיות ביותר, פוגעים בגופנו, בנפשנו, והחשוב מכל – בכבודנו. אך עלינו לזכור שקהילה שאינה מכבדת את עצמה – אין שיכבדו אותה. קהילה, שלא קוראת להכיר בזכויותיה – אין להכיר בה. קהילה שלא מתנהלת כקהילה של ממש – אין היא בעצם קהילה. בכל זאת, מדוע כל זה מתרחש? מדוע ישנה אדישות לדרך שבה מתנהלים חיינו? מדוע לאף אחד אין עניין מעבר למשקה החריף בבאר ולפעילות בחדר החושך הסמוך? מאמר זה יביא את הסיבות האפשריות וידון במפת המצב של הקהילה הגאה וזו התל-אביבית בפרט, ויעיז וישאל את השאלה: "איך אפשר להוציא את ההומואים האלה מהמועדון, שיסתכלו סביבם ויעשו משהו למען עצמם?" גורם אחד לאדישות הקהילה עשוי להימצא דווקא בטבעו של האדם: אנוכיותו, דאגתו לטובתו האישית בלבד, חוסר חמלתו לזולת, וחוסר רצון לפעילות קהילתית הכרוכה בשיתוף פעולה. לא אחת נאמר כי בני האדם הם יצורים אגוצנטריים, אינטרסנטיים, וכל עניינם הוא הם עצמם וסיפוקם המיידי. נראה שלהיות הומוסקסואל לא נופל מההיכללות תחת הקטגוריה בן-אנוש, וככל בן אנוש גם לנו תכונות טובות יותר, וטובות פחות. כך שגם הרעיון לעזור לעצמנו כקהילה לפעמים מתנגש עם עקרונות מסוימים, המושרשים בנו קצת יותר עמוק, ועם הצרכים המיידים שלנו ("מה אכפת לי מהאחר, כל עוד אני בסדר"). גורם נוסף להיווצרותה של הבועה נחבא דווקא בצורך לסיפוק מיני. נכון הוא שנטייתנו המינית מבוססת על משיכתנו לבני אותו המין. נכון הוא שבני האדם כולם הם יצורים מיניים בעלי יצרים וצרכים. נכון הוא גם שבקרב הקהילה ההומואית החילונית הפעילות המינית היא גבוהה במיוחד, ועובדה מצערת נוספת היא – ישנם אנשים שכל מטרתם בחיים היא, סלחו על הביטוי - לזיין, וכמה ושיותר, עם כמה שיותר אנשים בבת אחת – כך יותר טוב. מכאן בעצם הסטיגמה שהומואים רוצים רק סקס, שהם סוטים ומלוכלכים, ואולי בעצם זה נכון. אולי כל מה שהם רוצים זה לשבת עד שארית חייהם בחדרי-חושך ל"ע. המשך מגיע...
על האדישות בקהילת הגייז ועוד.. לשבת בבית קפה אפוף-עשן עם סיגריה ביד, לדבר על כמה שרע, וכמה שצריך את הקטע הבא, לשרוץ במועדון זול, שטוף זיעה, עם ניחוח זימה והפקרות מינית, אלכוהול זורם בשפע וגם להשיג מנת סם קלה, סתם כדי לתפוס ראש ל"ע - זו לא בעיה, ואת הסיגריה כבר הזכרנו. נשמע לכם מוכר? אני כלל וכלל לא מתפלא. בעוד שבישראל ההומופוביה גואה, אי שוויון הזכויות למיעוט ההומו-לסבי-בי-טרנס, ולמיעוטים בכלל, הוא בגדר קונצנזוס (לדבריהם:"הרי הסוטים הללו זקוקים לטיפול פסיכיאטרי"), המעמד החברתי-כלכלי שלנו לא הכי מזהיר ומשגשג בלשון המעטה, ונוסף לסימני פאשיזם וכפייה דתית המהדהדים מכל פינה בחדר, נראה שעדיין המכנה המשותף הנמוך ביותר שיש לכל שותף לצרה, הוא הליין שהיה בו אתמול או בסוף השבוע שעבר (וכמה פיצוצי זה היה), עד כמה שהסטוץ הקודם היה נהדר, עד כמה שרע לו בחיים, אבל כדי לשנות זאת הוא לא עושה דבר. נראה ששכחנו היכן אנו חיים, נראה שיצרנו לנו סביבה דמיונית אחרת, נראה שהזיית הסם השפיעה גם על החיים שמעבר למועדון. או במילים אחרות: לאף אחד לא אכפת. לאף אחד לא אכפת שמפרים את זכויותינו הבסיסיות ביותר, פוגעים בגופנו, בנפשנו, והחשוב מכל – בכבודנו. אך עלינו לזכור שקהילה שאינה מכבדת את עצמה – אין שיכבדו אותה. קהילה, שלא קוראת להכיר בזכויותיה – אין להכיר בה. קהילה שלא מתנהלת כקהילה של ממש – אין היא בעצם קהילה. בכל זאת, מדוע כל זה מתרחש? מדוע ישנה אדישות לדרך שבה מתנהלים חיינו? מדוע לאף אחד אין עניין מעבר למשקה החריף בבאר ולפעילות בחדר החושך הסמוך? מאמר זה יביא את הסיבות האפשריות וידון במפת המצב של הקהילה הגאה וזו התל-אביבית בפרט, ויעיז וישאל את השאלה: "איך אפשר להוציא את ההומואים האלה מהמועדון, שיסתכלו סביבם ויעשו משהו למען עצמם?" גורם אחד לאדישות הקהילה עשוי להימצא דווקא בטבעו של האדם: אנוכיותו, דאגתו לטובתו האישית בלבד, חוסר חמלתו לזולת, וחוסר רצון לפעילות קהילתית הכרוכה בשיתוף פעולה. לא אחת נאמר כי בני האדם הם יצורים אגוצנטריים, אינטרסנטיים, וכל עניינם הוא הם עצמם וסיפוקם המיידי. נראה שלהיות הומוסקסואל לא נופל מההיכללות תחת הקטגוריה בן-אנוש, וככל בן אנוש גם לנו תכונות טובות יותר, וטובות פחות. כך שגם הרעיון לעזור לעצמנו כקהילה לפעמים מתנגש עם עקרונות מסוימים, המושרשים בנו קצת יותר עמוק, ועם הצרכים המיידים שלנו ("מה אכפת לי מהאחר, כל עוד אני בסדר"). גורם נוסף להיווצרותה של הבועה נחבא דווקא בצורך לסיפוק מיני. נכון הוא שנטייתנו המינית מבוססת על משיכתנו לבני אותו המין. נכון הוא שבני האדם כולם הם יצורים מיניים בעלי יצרים וצרכים. נכון הוא גם שבקרב הקהילה ההומואית החילונית הפעילות המינית היא גבוהה במיוחד, ועובדה מצערת נוספת היא – ישנם אנשים שכל מטרתם בחיים היא, סלחו על הביטוי - לזיין, וכמה ושיותר, עם כמה שיותר אנשים בבת אחת – כך יותר טוב. מכאן בעצם הסטיגמה שהומואים רוצים רק סקס, שהם סוטים ומלוכלכים, ואולי בעצם זה נכון. אולי כל מה שהם רוצים זה לשבת עד שארית חייהם בחדרי-חושך ל"ע. המשך מגיע...