האחים וויזלי
New member
השיחה הכי מוזרה שלי
ילד, לא ילד באמת, כבר גדול, אבל מחופש- מחפש כבר מעכשיו תחפושות יושב. יושב ומנסה, למרות התחפושת המגוכחת שלו, לדבר עם אמא שלו על נושא רציני. שוב ענין החתולים, הוא רוצה חתולה, מתנהג כמו התחפושת שלו ולא נותן לאמא שלו לצאת מהחדר עד שהיא תסכים שתהיה לו חתולה. מתחיל להריץ טיעונים, שוטח את כל הדברים האפשריים, כל מה שצריך לעשות בשביל החתולה, מה היא תעשה, איפה היא תהיה, מה נקנה בשבילה, למה, מה- הכל מדי פעם מגניב איזה מיאו, מנסה לדבר לחלק הרגשי שבה, שהיא צריכה חתולה, זה חלק ממסע ההסברה שלו לאמא שלו, שתפסיק להיות זקנה כזאת, שיושבת כל היום על כסא נדנדה, הוא מנסה לעורר אותה למחשבות, לשאולת ולא לבכי שהבית לא מסודר ושזה לא טוב ושההוא לא מספיק לה, מלמד אותה להנות קצת, אולי זה יבוא מהחתולה. היא לא מסכימה, אין סיבה מיוחדת, כל הבעיות נפתרו מפי הילד הקטן שלה, שמסוגל לדאוג לחתולה קטנה שתשרוץ בחדר שלו. כמו משחק טניס משובח- היא מגישה טרוניות אין סוף והוא חובט אותן הרחק הרחק, ובכל זאת היא לא מתייאשת ולפעמים אפילו משחקת על ריק, העיקר שלא תהיה חתולה, העיקר שהיא לא תפסיד. הלואי וזה היה תלוי באיזה תנאי, תנאי כלשהו "אם תסדר את החדר", "אם יהיו לך ציונים טובים", הוא חושב על התנאי רק בגלל שאתמול הוא קיבל תעודה מרצה מאוד, שאם היא הייתה התנאי לחתולה, הוא היה צריך לקבל מושבת חתולים, אבל זה לא על תנאי, זה על עיקשות. אז עד שהיא תסכים, הם במלחמת התשה קטנה, נמצאים באותו חדר, סיר לחץ והוא מנסה להביא את החתולה, מעוקרת, נקייה, יפהפיה- החתולה המושלמת לביתו. ואז זה קרה, כמו שתמיד קורה במלחמות התשה- מישהו צריך להכריע אותן, בדר"כ זו תהיה הפצצה, והיא הגיעה. "אתה יודע מה, כשנעבור תהיה לך חתולה" "איך?! איך נעבור?! כל החברים שלי בתל אביב, הביצפר שלי בתל אביב, רוב החיים שלי בתל אביב, אני לא אוכל סתם ככה לעבור לפי גחמה, את אפילו לא יודעת מה את רוצה, נכון? אני צודק נכון? כמה שנים את כבר "רוצה לעבור"? יותר מעשר. ע ש ר. ועד עכשיו כלום לא מצאת, חצי דירה, קיר, גג, כלום לא מצאת, כל דבר לא נראה לך, זה לא טוב, ההוא גדול, זה קטן, אחד בנוי בשיטה כזו ופה הסביבה לא מתאימה לך, את לא החלטית ולעולם לא תמצאי דירה, בקצב הזה. את רק מומחית בלבכות על הכסף שלך שמאבד מערכו בבנק, אני לא אוכל לעבור למודיעין, את רוצה לעבור- תל אביב מחכה לך". ואז כבר לא יכולתי, הנה אני, עם התחפושת שלי, ואמא שלי עם הבגדים העלובים של הבית בחדר של אחותי, שהוסב לחדר כביסה, בין סדין לכמה גרביים שלא מתייבשות מדברים על חתולה. הזזתי קצת את המתקן הזה לתליית כביסה, אני חייב לראות את מי שאני מדבר אליו ולא יכולתי, לא יכולתי עם הפרצוף שלה, הפרצוף אמר: "אבל אני רוצה לעבור, אני רוצה כבר נוף, קצת" והתוגה, התוגה הנוראית הזאת על הפנים שלה. לא, אז לא בכיתי, כי במלחמה כמו במלחמה צריך להראות קשוח, סיננתי "איזו חמודה", היא לא שמעה, ואמרתי "אוקיי, אז תחליטי מה את רוצה- איזו דירה, איפה, למה, כמה שכנים- תחליטי את כל אלה, תבררי במודיעין ונראה לאן אנחנו מתקדמים". "ומה איתך? כל החברים שלך רחוקים, ומה תעשה עכשיו?" באמת שלא יכולתי לראות אותה ככה- נקרעת ביני לבינה, היא רוצה את הנוף שמגיל אפס היא חיכתה לו, הנוף שהיא מגדלת על המזגן עגבניות ופלפלים, בחלון של המטבח תבלינים, בחלון שלי קקטוס, כי אני לא משקה, בחלונות של אחותי כל מיני צמחי נוי, היא משתוקקת לקצת אדמה, ואם לא אדמה אז פנטהאוס עם נוף, ים, היא רוצה קצת חופש בצורת טבע. ועם כל הטבע הזה, היא לא רוצה שהבן שלה ייסע בבוקר לביצפר, יחזור בארבע וישאר בבית, אפילו אם תהיה בו חתולה, מה שווה חתולה אם אי אפשר לסוע לחברים באופניים? להיות במרחק נגיעה מהם? וזה לא שאני יצור חברתי, ממש לא, אני ההפך, אבל כל כך רחוק לא אוכל לשרוד, זה מוגזם. "אוקיי, אל תזוזי" אמרתי לה, רצתי להביא את מפת א"י שאחותי תלתה על הדלת, בציון כל המקומות שהיא הספיקה לבלות בהם בצבא, המורעלת הקטנה שלי (שתככב בחזית שמלחמה הזו
), הוצאתי את לכ מיני המגנטים ממנה והבאתי מהר לחדר של אחותי, רצתי בשנית להביא גם את המשקפיים ועשינו זום אין על איזור מהרכז, הקפצנו שמות באוויר, לא עשינו עם זה כלום. עוד צריך לבדוק, אבל מודיעין זה ממש רחוק. כשאני חושב על זה, משיחה על החתולה שאני רוצה, יצאנו לשיחה על מגורים עתידיים, שאני בטוח שלא נעבור, נשאר פה, במילא עוד 5 שנים מקס אני לא אהיה פה, אז למה לטרוח? היא מצידה הבטיחה לשאול את זו בעבודה שלה שתמיד באה עם שריטות על הידיים (תודה על העצה לגזור לה ציפרניים, למרות שזה נראה לי ממש לא אנושי, אמרתי לה שגם אם היא תהיה שרוטה, אף אחד לא יחשוב שהיא אישה מוכה
) וככה, עם אף ידיעה, כל אחד פרש לו לדרכו, ואני עדין מודד על עצמי תחפושות. חוצמזה רציתי להגיד שאני אוהב את אמא שלי, ובימים האחרונים כל פעם שאני עובר לידה בא לי ממש לחבק אותה, והיא גם אומרת דברים נחמדים
יום אוהבים שמח ושבת יותר מוארת
ילד, לא ילד באמת, כבר גדול, אבל מחופש- מחפש כבר מעכשיו תחפושות יושב. יושב ומנסה, למרות התחפושת המגוכחת שלו, לדבר עם אמא שלו על נושא רציני. שוב ענין החתולים, הוא רוצה חתולה, מתנהג כמו התחפושת שלו ולא נותן לאמא שלו לצאת מהחדר עד שהיא תסכים שתהיה לו חתולה. מתחיל להריץ טיעונים, שוטח את כל הדברים האפשריים, כל מה שצריך לעשות בשביל החתולה, מה היא תעשה, איפה היא תהיה, מה נקנה בשבילה, למה, מה- הכל מדי פעם מגניב איזה מיאו, מנסה לדבר לחלק הרגשי שבה, שהיא צריכה חתולה, זה חלק ממסע ההסברה שלו לאמא שלו, שתפסיק להיות זקנה כזאת, שיושבת כל היום על כסא נדנדה, הוא מנסה לעורר אותה למחשבות, לשאולת ולא לבכי שהבית לא מסודר ושזה לא טוב ושההוא לא מספיק לה, מלמד אותה להנות קצת, אולי זה יבוא מהחתולה. היא לא מסכימה, אין סיבה מיוחדת, כל הבעיות נפתרו מפי הילד הקטן שלה, שמסוגל לדאוג לחתולה קטנה שתשרוץ בחדר שלו. כמו משחק טניס משובח- היא מגישה טרוניות אין סוף והוא חובט אותן הרחק הרחק, ובכל זאת היא לא מתייאשת ולפעמים אפילו משחקת על ריק, העיקר שלא תהיה חתולה, העיקר שהיא לא תפסיד. הלואי וזה היה תלוי באיזה תנאי, תנאי כלשהו "אם תסדר את החדר", "אם יהיו לך ציונים טובים", הוא חושב על התנאי רק בגלל שאתמול הוא קיבל תעודה מרצה מאוד, שאם היא הייתה התנאי לחתולה, הוא היה צריך לקבל מושבת חתולים, אבל זה לא על תנאי, זה על עיקשות. אז עד שהיא תסכים, הם במלחמת התשה קטנה, נמצאים באותו חדר, סיר לחץ והוא מנסה להביא את החתולה, מעוקרת, נקייה, יפהפיה- החתולה המושלמת לביתו. ואז זה קרה, כמו שתמיד קורה במלחמות התשה- מישהו צריך להכריע אותן, בדר"כ זו תהיה הפצצה, והיא הגיעה. "אתה יודע מה, כשנעבור תהיה לך חתולה" "איך?! איך נעבור?! כל החברים שלי בתל אביב, הביצפר שלי בתל אביב, רוב החיים שלי בתל אביב, אני לא אוכל סתם ככה לעבור לפי גחמה, את אפילו לא יודעת מה את רוצה, נכון? אני צודק נכון? כמה שנים את כבר "רוצה לעבור"? יותר מעשר. ע ש ר. ועד עכשיו כלום לא מצאת, חצי דירה, קיר, גג, כלום לא מצאת, כל דבר לא נראה לך, זה לא טוב, ההוא גדול, זה קטן, אחד בנוי בשיטה כזו ופה הסביבה לא מתאימה לך, את לא החלטית ולעולם לא תמצאי דירה, בקצב הזה. את רק מומחית בלבכות על הכסף שלך שמאבד מערכו בבנק, אני לא אוכל לעבור למודיעין, את רוצה לעבור- תל אביב מחכה לך". ואז כבר לא יכולתי, הנה אני, עם התחפושת שלי, ואמא שלי עם הבגדים העלובים של הבית בחדר של אחותי, שהוסב לחדר כביסה, בין סדין לכמה גרביים שלא מתייבשות מדברים על חתולה. הזזתי קצת את המתקן הזה לתליית כביסה, אני חייב לראות את מי שאני מדבר אליו ולא יכולתי, לא יכולתי עם הפרצוף שלה, הפרצוף אמר: "אבל אני רוצה לעבור, אני רוצה כבר נוף, קצת" והתוגה, התוגה הנוראית הזאת על הפנים שלה. לא, אז לא בכיתי, כי במלחמה כמו במלחמה צריך להראות קשוח, סיננתי "איזו חמודה", היא לא שמעה, ואמרתי "אוקיי, אז תחליטי מה את רוצה- איזו דירה, איפה, למה, כמה שכנים- תחליטי את כל אלה, תבררי במודיעין ונראה לאן אנחנו מתקדמים". "ומה איתך? כל החברים שלך רחוקים, ומה תעשה עכשיו?" באמת שלא יכולתי לראות אותה ככה- נקרעת ביני לבינה, היא רוצה את הנוף שמגיל אפס היא חיכתה לו, הנוף שהיא מגדלת על המזגן עגבניות ופלפלים, בחלון של המטבח תבלינים, בחלון שלי קקטוס, כי אני לא משקה, בחלונות של אחותי כל מיני צמחי נוי, היא משתוקקת לקצת אדמה, ואם לא אדמה אז פנטהאוס עם נוף, ים, היא רוצה קצת חופש בצורת טבע. ועם כל הטבע הזה, היא לא רוצה שהבן שלה ייסע בבוקר לביצפר, יחזור בארבע וישאר בבית, אפילו אם תהיה בו חתולה, מה שווה חתולה אם אי אפשר לסוע לחברים באופניים? להיות במרחק נגיעה מהם? וזה לא שאני יצור חברתי, ממש לא, אני ההפך, אבל כל כך רחוק לא אוכל לשרוד, זה מוגזם. "אוקיי, אל תזוזי" אמרתי לה, רצתי להביא את מפת א"י שאחותי תלתה על הדלת, בציון כל המקומות שהיא הספיקה לבלות בהם בצבא, המורעלת הקטנה שלי (שתככב בחזית שמלחמה הזו
