אפרת יקרה ../images/Emo24.gif
ההבנה והקבלה שלך שכרגע לא תמיד מציאותי לחיות בלי סיפור היא בדיוק האהבה והקבלה העצמית
אני חייבת להודות שבמשך שלושה -ארבעה לילות חשבתי על ההודעה שלך. כל הזמן הזה כתבתי הודעות בראש. היו לי נדודי שינה בלילות, וההודעה לא הפסיקה להתנסח לה בראש. אולי הגיע הזמן לכתוב עוד קצת על הקשר בין אהבת העצמי ואהבת האחר
הקשר בין אהבה עצמית לאהבת האחר אהבה עצמית בכולנו יש קשת תכונות במינונים שונים. למדתי שכל תכונה היא רבת פנים, ובכל תכונה יתרונות וחסרונות. למשל, כשאני חושבת על הנאיביות שבתוכי אני יכולה לראות את היופי והביטחון שתכונה זו נותת לי. התכונה הזו שומרת עליי מלהתמודד עם חזיתות שאולי קשה לי להתמודד איתן כרגע, היא שומרת עליי מלהתמודד עם צדדים שבתוכי שאולי אני לא מוכנה להם (ועוד). אני נאיבית בדיוק כמו שאני צריכה להיות כרגע. זה בדיוק המינון שנכון לי לעכשיו. עד שזה לא נכון לי. ואז אני מרגישה חוסר נוחות, אתגר ואני מנסה להרחיב את הגבולות שלי=להיות בעלת בחירה. אני נהית יותר מודעת ונעה לקראת יכולת לבחור להתנהג אחרת. אני מאמינה שאנחנו לא סתם מי שאנחנו אלא בדיוק מי שאנחנו אמורים להיות. וכל תכונה נמצאת בנו כרגע, בדיוק במינון שנכון לנו לעכשיו. בכולנו אוסף של תכונות שמאפשרות לנו לשרוד הכי טוב שאנו יכולים, עד לאותו רגע בו זה כבר לא מתאים לנו. למשל, ילד שגדל עם אבא מכה למד להיות כנוע ולא להגן על עצמו. וטוב שכך. זה מה שאיפשר לו לשרוד. באיזשהו שלב המחיר נהיה גבוה יותר מהרוח במציאות, והתכונה הזו כבר פחות משרתת את הבחור הזה במציאות חייו הנוכחית ואז מגיע הרצון לשנות, להיות מסוגל לבחור גם אחרת. אבל אותו ילד רכש בדיוק את אותה תכונה שהיתה דרושה לו לשרוד בחייו. עד לרגע שהיא כבר לא משרתת אותו. אני מאמינה שלנאיביות שבתוכך יש תפקיד חשוב. היא שמרה עלייך עד עתה. ועתה, כשאת מוכנה להתמודד עם הצדדים של חיים בלא נאיביות את בחיפוש, את בחוסר נוחות, אולי אפילו בבלבול. וזהו המקום של האתגר, הגדילה והצמיחה שלך. זוהי נקודת המפנה וזוהי האהבה העצמית. ההבנה שאנחנו בדיוק מה שאנחנו צריכים להיות עכשיו. וכשאנחנו מוכנים לשינוי הוא קורה. לא רגע לפני. ואת עושה הכי טוב שאת יכולה בכל רגע! ובאופן פרדוקסאלי, ככל שאני מקבלת את מי שאני, גם עם התכונות שאני פחות אוהבת בעצמי, אני פחות משקיעה כוחות במלחמה בעצמי והאנרגיות הולכות לשינוי. אני פחות משמרת, מגנה ונלחמת ויותר משחררת. ואז השינוי מתהווה מאליו.
אהבת האחר והקשר בין השניים וכיצד קשורה אהבת העצמי לאהבת האחר? אני אביא דוגמא מחיי. באישיותי יש קווים פרפקציניסטיים. ולמדתי, שגם לתכונה הזו יש פנים. היא יכולה להיות אש אוכלת או לחילופין אש בעירה שנותת הרבה אנרגיות ועוזרת לי להגיע לאן שאני מגיעה. אחד מהתחומים בהם הפרפקציוניזם צץ לו הוא בהורות. "אני צריכה להיות אמא מושלמת". יש לי אידאל מה היא אמא מושלמת ואני הולכת עם רשימת מכולת. ברשימה הזו למשל הילד שלי צריך להיות תמיד מאושר, אני תמיד צריכה להכיל, לכבד ולקבל את הילד שלי. אסור לי לכעוס עליו ועוד כהנה וכהנה משפטי "צריכה" ולמכביר. שמתי לב שכשהילד שלי מבקש ממני משהו ואני לא רוצה לתת או לעשות אבל אני אומרת כן, אני כועסת. (הרבה פעמים אני כועסת רק בלב, והוא כמובן מרגיש הכל). אני כועסת עליו שהוא גרם לי לעשות את זה. אני גם עושה חוזה עם עצמי שאם אתן לו את מה שהוא רוצה הוא יהיה שמח. הרבה פעמים זה לא עובד ככה. ואז במצב הזה אני כועסת עליו עוד יותר. אני מנסה לרצות אותו וזה עדיין לא טוב
. ומה קרה? לא כיבדתי את עצמי, ואני גם לא מסוגלת לכבד אותו ולהיות איתו במצב הזה. הלכה האמא המולשמת
. ולעומת זאת, כאשר הילד שלי מבקש ממני משהו ואני מרגישה את הלא מבפנים, ואני אותנטית עם מה שאני מרגישה באותו רגע, ואני אומרת לו לא אותנטי קורה הדבר הבא. אני רגועה, שלווה, אני יכולה להכיל את הבכי שלו, לראות אותו, להיות איתו, לחבק אותו. ואני מלאת אהבה אליו. אין בי כעס כלל למעט הבנה ואהבה. אני מכבדת את עצמי, ומכבדת אותו. הבנתי שככל שאני מנסה להיות האמא המושלמת אני מתרחקת מהמודל הזה יותר ויותר. וככל שאני מנסה להיות מי שאני (וזה אומר להגיד לא לילד שלי, לדאוג לצרכים שלי, לשמור על הגבולות שלי) אני יותר ויותר מתקרבת להיות האמא המושלמת. החוסר מושלמות מוביל אותי לשלמות. אם יש דבר אחד שאני מתפללת לו עבור ילדיי (כלומר, עבור עצמי
) הוא שאדע ואוכל לאהוב אותם בלי תנאים וללות אותם באהבה בכל דרך אשר הם ילכו בה. ואני מקוה שאצליח ללמד אותם לאהוב את עצמם ללא תנאים. ומתי אני יכולה לאהוב אותם בלי תנאים? כשאני אוהבת את עצמי! (ואז יש להם גם מודל שהם יכולים ללמוד ממנו). כשאני אוהבת את עצמי, אני מבינה שכן, יש לי סיפורים, ואני גם אנוכית, ואני לא מושלמת, ואני אמא שדואגת לצרכים שלה. וכשאני מבינה את זה אני יכולה לאהוב יותר את הילד שלי בלי תנאים. קרי, אני פחות משליכה עליו את מי שאני ואת הסיפורים שלי, אני לא מחפשת אצלו את האישורים לאמהות שלי. אני מבינה שאני אני ושהוא הוא. שהוא לא פועל נגדי, והוא לא עושה לי דוקא ולא מניפולציות. אני מספיק בטוחה ואוהבת את עצמי כדי להכיל את כל מה שהוא מביא אותו. כי זה לא מעיד עליי. הוא הולך בדרך שלו והוא מי שהוא. אני לא מנסה לשנות אותו או להפעיל עליו מניפולציות או מאחלת בליבי שהוא יהיה מי שהוא לא. אני יכולה רק לאהוב אותו. וזה בעייני הקשר בין אהבה עצמית לאהבה בלי תנאים. וזה מתקשר לי למשפט הפתיחה של הודעתך: "גם כשאני מנסה לחיות בלי סיפור אני מבינה שזה לא תמיד מציאותי לחיות בלי סיפור". אשרייך!!