השיבה אל עצמך...

  • פותח הנושא ef26
  • פורסם בתאריך

ef26

New member
השיבה אל עצמך...

אחד הדברים העיקריים שעולים בחקירה בעיקר בהיפוכים זה אהבתעצמך: האם את עצמך את/ה אוהב/ת? האם אתה כאן בשבילך? האם אכפת לך מעצמך? מה זה אומר? האם לאחר ההיפוך משהו קורה באופן אוטומאטי? חקרתי מאות מחשבות שההיפוכים שלהם הגיעו לכך האם השתנה בי משהו מאז? אולי קצת אולי הרבה, אני לא יודעת לענות הנה לאחרונה מצאתי את עצמי שוב יוצאת מעצמי לעבר מחשבות על אחרים וזה כאב מאוד, ניסיתי לחזור אל עצמי ולא הצלחתי לקח לי שבועיים לפחות להתאפס חזרה. תהיתי האם אלו המחשבות שתוקפות אותי או משהו אחר??? רק עכשיו התחלתי לאסוף את הפיסות חזרה אל עצמי אך מי אומר שהן לא יתפרקו שוב פעם? הנה לאחרונה נתתי הזדמנות שניה לאדם אחר שמאוד פגע בי והבעתי לו את אהבתי רק כדי לגלות שהוא שוב פעם משתמש במניפולציות עליי וגם מצליח... האם לאדם כזה שאפתי להפוך? לבחורה תמימה יותר? שמאמינה באהבה ובסליחה (אולי לא באמת?) ועדין נפגעת? האם באמת יש לי שליטה על דרך החשיבה שלי? האם באמת אני בלתי פגיעה? האם באמת אין לאדם אחר שליטה עליי? האם תמיד צריך לתת הזדמנויות לאחר? מהי הדרך? מישהו יכול לכוון אותי או לספר לי מה הוא חווה?
 
מתוך עירות והקשבה....../images/Emo42.gif

הי חומד שאלות מצוינות ואוכל לומר רק מתוך מה שאני חווה והווה תראי אם זה פוגש אותך קודם כל בעיניי 'העבודה' מלמדת אהבת העצמי ואהבת האחר בו זמנית כי הכל אחד
לגבי ההזדמנות השניה... לכל אדם יש טבע שייחודי לו מכירה את המשל על העקרב והצפרדע? המשל: העקרב רצה לחצות את הנהר וביקש מהצפרדע להעבירו בפעם הראשונה הסכימה הצפרדע ובאמצע הדרך הקיש אותה העקרב בדרך נס הגיעו אל צידו השני של הנהר שאלה אותו הצפרדע -" השתגעת? למה עשית את זה, שנינו כמעט טבענו" ענה העקרב- "מה אני אעשה זה הטבע שלי" אחרי כמה זמן שוב הגיע העקרב וביקש מהצפרדע להעבירו את הנהר אמרה הצפרדע- "לא כי אתה עלול להקיש אותי שוב, וניצלתי בנס בפעם האחרונה" נשבע לה העקרב - "לא אקיש אותך אני מבין שזה מסוכן" האמינה לו הצפרדע ובחרה לתת לו הזדמנות שנייה ולהעבירו את הנהר ושוב באמצע הנהר הקיש אותה שוב פעם העקרב הפעם כבר לא עמדו לה כוחותיה ובעודם טובעים - שניהם שאלה אותו בשארית כוחותיה- "למה עשית את זה? הלוא הבטחת" ענה העקרב בצער - מה אני אעשה זה הטבע שלי.....
לאנשים יש טבע ואני מוצאת שהעירות שלי היא לזהות את זה אולי בפעם הראשונה לא אזהה ואתן אמון ורק התנסות תגלה לי אך בפעם השנייה כבר אהיה ערה ואזכור שלאדם מולי יש טבע והוא כבר הראה לי מה הוא זה לא תפקידו להגן עליי מהטבע שלו זה תפקידי
תראי אני מאמינה גדולה בשינוי ולעיתים אתן הזדמנות שנייה אך כבר בזהירות יתר בהרבה יותר הקשבה ועירות משהו בי מאמין שהתנהגויות יכולות להשתנות כשהאדם בוחר לקחת אחריות ולשנותם אך הטבע שלנו לא משתנה
ושאלת גם : האם באמת יש לי שליטה על דרך החשיבה שלי? האם באמת אני בלתי פגיעה? האם באמת אין לאדם אחר שליטה עליי? האם תמיד צריך לתת הזדמנויות לאחר? והתשובה שלי לכל השאלות הללו היא - "לא" אין לי שליטה על מה שאני חושבת אך כן יש לי שליטה מתוך מודעות על התגובות/ הפרשנות/ המעשים וכו' שלי למחשבות האם אני לא פגיעה? אני כן ולכן כשאני מזהה איפה עובר הגבול שלי זה מתפקידי להציב אותו ולכבד אותו האם אין לאדם אחר שליטה עליי? תלוי עד כמה אני מאפשרת וכל עוד אאפשר תמיד תהיה לו האם צריך תמיד לתת הזדמנויות לאחר? בחוויה שלי לא תמיד תלוי מי הוא האחר וכמה אחריות ועירות יש במקום בו הוא נמצא לקח לי שנים רבות לצערי להתבגר להבנה הזו שנים רבות התנהלתי בעולם בנאיביות ואמונה שאנשים תמיד יהיו טובים ולא יפגעו בי או באחר ובמיוחד אם אבוא פתוחה ומאמינה ואתן בהם אמון - הם לא יפרו אותו (סיפור נפלא אך ממש לא מציאותי) לאנשים יש את הטבע שלהם ולעיתים הטבע שלהם לא יתאים למי שאני בתוך הרגע ולכן נתינת ההזדמנות לאחר בצורה עיוורת היא לא תמיד נכונה
בעיניי שום "חוק" לא מתאים ב 100% בכל מצב כל דבר עומד בפני עצמו ומה שמנחה אותי זו הקשבה פנימה ותנועה מתוך הקשבה זו וזה מאפשר לי לשחרר את הנאיביות ולהישאר בתמימות שהיא נפלאה בעיניי
אשמח לשמוע איפה זה פוגש אותך וגם את דעתם של אחרים
טל
 

ef26

New member
ובשיעור הזה אני ...../images/Emo141.gif

באמת מרגישה שאני לומדת את מה שאת למדת. ושלא תמיד צריך לתת אין סוף הזדמנויות זה בסדר להשאיר את זה מאחור לתמיד ולא להסתכל לאחור גם אם הבן אדם השתנה. אוי איזה משל יפה... אף פעם לא ידעתי שיש לו המשך בנוגע להזדמנות שניה. זה כל כך דיבר אליי ודייק אותי. הצפרדע הזו זו כל כך אני. אני כאילו מחפשת את המקום הזה בי שדומה לאלוהים וסולח להכל ואוהב את הכל אבל כשמצאתי את עצמי נפגעת ראיתי שאולי לא כך המקרה בעולם הזה כבן אדם. ושאולי עדין לא הבנתי מהי סליחה אמיתית (קדימה לעבודה:) ) אמרו לי כבר בני משפחה וחברים שאני מאוד תמימה. והנה את הבדלת בין נאיביות לתמימות ואני מרגישה שהמילה נאיביות היא היותר מדוייקת. אבל מה היא תמימות אני כנראה אצטרך לגלות את זה בעצמי. אני נזכרת בסיפור של ביירון על היורה שכיוון מולה אקדח ושהחליט לירות בה והיא עמדה שם והסתכלה אליו באהבתה ובסוף הוא לא ירה והיא כמו האור שבולע את החושך... אולי לזה קיויתי להידמות? נשמע לי לא פשוט לסלוח, לאהוב וגם להתרחק ממי שעושה לך לא טוב. כמה חוזק צריך להיות בי לדבר הזה. ההבדל בין טבע לבין התנהגות הוא כן ברור לי אך לדעתי טבע הוא לא דבר שיש להתרחק ממנו במובן שהוא מזיק אלא הוא כן יכול להיות משהו שפשוט לא מתאים לטבע שלי. התנהגות לעומת זאת היא כן דבר שיכול להזיק ולכן צריך להתרחק ממנה וכן היא יכולה לקחת שנים אם בכלל עד שהיא משתנה.... תודה טל, חיזקת את הקול בתוכי שלא היה בטוח שהוא יכול לחשוב ככה ולהיות ככה... למרות שהוא הרגיש שזה מה שנכון עבורו.
 

differ

New member
לדעתי, זה לא סותר אלא

זה נובע מזה. אני חושבת שההליכה פנימה, והיכולת להיות אותנטיים ולדאוג לעצמנו, ואפילו להיות אנוכיים, מביאה אותנו לאהוב את האחר. כל עוד אני חושבת שמישהו עשה עליי מניפולציה אני לא יכולה לאהוב אותו ולסלוח לו. כשאני יכולה לא "לשחק" לידי מניפולציות של אחרים, או יותר מדויק כשאני יכולה להיות מי שאני, אותנטית, ולאהוב את עצמי, אני אוהבת יותר. וזו היא היציאה לעולם מתוך ההליכה פנימה אליי. ונכון, נראה לי לאהוב את עצמי/עצמנו זה אחד הדברים הקשים יותר
. כשאני אוהבת את עצמי אני יכולה לאהוב את האחרים. וכל עוד אני לא מכבדת את עצמי, ונמצאת ליד אנשים שלא נעים לי, או עושה דברים שאני לא רוצה, או חושבת שאני צריכה לקבל ולאהוב את כל האנשים בעולם, ואני לא קודם כל עבור עצמי, וכנה עם מה שאני מסוגלת לו ועם מה שאני, אני לא יכולה להיות עבור האחרים. כשאני מוצאת את עצמי נפגעת אני באמת לא יכולה לאהוב. כשאני מוצאת שאני זו שפוגעת בעצמי, ולי יש את החופש להחליט להגיד לא לאנשים, להיות אנוכית, לא להיות ליד אנשים שלא נעים לי לידם וכו' אני מרגישה שאני אוהבת הרבה יותר. ואני מוצאת שהעבודה מקרבת לכך יותר ויותר. כמו בדף חקירה שאתה שופט את האחר-ככל שאתה יותר קטנוני, ביקורתי, אתה מוציא אותך לחופשי. והמקבילה היא שככל שאני שומרת על עצמי, אוהבת את עצמי, דואגת לעצמי- אני מסוגלת לתת את אותו הדבר לאחר. ובעייני, שתי האהבות הללו הולכות ביחד ולא אחת נגד השניה.
 

differ

New member
השיבה אל עצמי ../images/Emo13.gif

הי אפרת
החוויה שלי היא שבכל פעם שאני מפקפקת בכוחה של העבודה אני מפקפקת בעצמי. בכל פעם שאני מתחילה לנתח ולתהות על קנקנה של העבודה מבחוץ אני מבינה שאני עומדת לפני "קפיצת גדילה" ואתגר חדש. ו...אחרי שאני מצליחה לחקור ולראות את האמת מבעד לסיפור, אני נדהמת מחדש מיופיו ועוצמתו של התהליך שמתהווה באמצעות העבודה. ברגעים כאלו, בהם אני כ"כ שקועה בסיפור שלי, אני לפעמים כלל לא רואה את הסיפור. הסיפור נראה לי האופציה היחידה לכאורה... עד שאני רואה את האמת. והשלב של להיות בסיפור כואב, מבלבל, מעורר סימני שאלה...עד שאני מגלה את האמת ומגיע לאיזור הלא נודע עד לאותו רגע. והשלב הזה אינו קו ישר אלא מעגלי. אני מאמינה שהתהליכים שאנחנו עוברים הם מעגליים. בכל חקירה, ובכל פעם אני נוגעת ברובד ובעומק חדש. בעומק שאני מסוגלת ויכולה לו באותו רגע. ואני לומדת לקבל יותר ויותר בברכה את הכאב, הסבל, הבלבול מכייון שאני מבינה שאלו הם מורי דרך נפלאים עבורי למצוא את הדרך שלי להיות מי שאני. עוד משהו שהבנתי הוא שמישהו אחר לא יכול לפגוע בי. גיליתי שמי שפוגע בי קודם כל זו אני בעצמי בכל מיני דרכים כמו לא לשמוע לקול הפנימי, לנסות לקנות אנשים בכל מיני דרכים, כשאני מנסה להפעיל מניפלוציות על האחר, כשאני בעסק של האחר, כשאני לא ישרה וכנה עם עצמי והאחרים, כשאני מספרת לעצמי סיפורים, כשאני לא אוהבת את עצמי מספיק, כשאני מצפה לאישור ולאהבה מבחוץ...הכל הוא שלי ובעיינים שלי. אני בוראת לי עולם שלם. כשאני מאמינה שמישהו עשה לי מניפולציה, שמישהו איכזב אותי אני נכנסת פנימה לבדוק איפה אני לא הייתי עם עצמי, איפה אני עזבתי את עצמי בדרך ומה אני רוצה לקבל מהאחר שאני חושבת שאני לא יכולה לקבל מעצמי. החופש בא מהכניסה פנימה לתוך העצמי. היציאה החוצה מסבה כאב אלא אם היא באה לאחר הכניסה פנימה, כשאנחנו יוצאים לעולם כנים עם עצמנו... אהבתי את המשפט שקייטי כתבה שכדי לחיות בזוגיות מאושרת צריך בן אדם אחד. אני מאמינה שכדי להיות בן אדם שלם ומאושר צריך בן אדם אחד, וזו את! . כל המפתחות בידיים שלנו. אף לא אחד בחוץ.. ... בחוויה שלי את בתהליך אמיץ ויפיפה. אני רואה איך את הולכת ובונה את עצמך ומתמודדת כל פעם מחדש עם עוד מימד. וכשיש אתגר, כשיש קושי זה הסימן שאת בדרך למעלה, זו היא נקודת המפנה המאתגרת. המחשבות והספקות שלך הן מורי הדרך שלך אל עצמך. הן המפתחות היקרים שלך לחופש שלך. זה נהדר שהם עולים והם שם, ואת כ"כ ערה ומודעת להם. והדרך היא הדרך מבפנים. אני יכולה לכתוב לקרוא על חוויות וניסיון של אחרים אבל זה לא שלי. אני קוראת ומבינה בראש אבל זה לא ברמת החוויה. זה לא שלי. ועד שזה לא שלי האמת והחופש הם לא שלי.. וזה מחזיר אותי לעבודה. לחקור ולחוות ולגלות בעצמי. ואם נחזור ל"בדוק" את העבודה מתוך העבודה מתוך ההודעה שלך עלו מספר מחשבות לחקירה: מחשבות תוקפות אותי הפיסות יתפרקו שוב פעם אדם אחר מאוד פגע בי האדם אחר משתמש במניפולציות אני עדיין נפגעת תמיד צריך לתת הזמנויות לאחר מישהו יכול לכוון אותי אני רואה את הדרך שאת עושה עם הרבה יופי, אומץ ונחישות. וגם אולי כשנדמה כשאת תקועה את בדרך, את סוללת את דרכך....כמו במסע רגלי, כשיש עליות, הן לא תמיד קלות אבל הן מובילות למעלה. וזוהי בדיוק הדרך שאת צריכה לעבור, אפרת. זוהי הדרך שלך! אני אשמח להמשיך לקרוא ולראות את התהליך הכ"כ טבעי, מקסים ועוצמתי שאת עוברת....
 

ef26

New member
מי אהיה בלי הסיפור ../images/Emo13.gif

אין לי תשובה גם כשאני מנסה לחיות בלי סיפור אני מבינה שזה לא תמיד מציאותי לחיות בלי סיפור. כן, אולי זה חלום שהוריי הם הוריי אבל עדין אני הולכת אליהם לאכול ארוחה כל שבת
נראה לי שכבר חקרתי את כל הסיפור המניפולטיבי והוא גם שינה אותי והכניס הי המון מודעות בנושא השיעור שלי מממה שקרה הוא באמת הנאיביות שבי והמחשבות של "רק אם אני אחזור להיות חברה שלה זה יאמר שאני בדרך הנכונה" או "שאלוהים מצפה ממני שאני אחזור להיות חברה שלה" איזו שטות
אהבתי שאמרת שלפקפק בעבודה זה לפקפק בעצמי באמת זה משהו שעובר עליי הפקפוק הזה ברגעים קשים. אבל אולי יש בזה גם משהו טוב, משהו שלא לוקח את זה כתורה אלא שממשיך לבחון את זה על עצמו ושואל שאלות וגם מפנה את זה לאנשים שיכוונו אותו כי הוא באמת כבר לא בטוח. תודה לך על העידוד ועל ההכוונה
אהבתי לקחת את המחשבה של "מחשבות תוקפות אותי" לחקירה ואני שמחה לדעת שאת כאן
 

differ

New member
אפרת יקרה ../images/Emo24.gif

ההבנה והקבלה שלך שכרגע לא תמיד מציאותי לחיות בלי סיפור היא בדיוק האהבה והקבלה העצמית
אני חייבת להודות שבמשך שלושה -ארבעה לילות חשבתי על ההודעה שלך. כל הזמן הזה כתבתי הודעות בראש. היו לי נדודי שינה בלילות, וההודעה לא הפסיקה להתנסח לה בראש. אולי הגיע הזמן לכתוב עוד קצת על הקשר בין אהבת העצמי ואהבת האחר
הקשר בין אהבה עצמית לאהבת האחר אהבה עצמית בכולנו יש קשת תכונות במינונים שונים. למדתי שכל תכונה היא רבת פנים, ובכל תכונה יתרונות וחסרונות. למשל, כשאני חושבת על הנאיביות שבתוכי אני יכולה לראות את היופי והביטחון שתכונה זו נותת לי. התכונה הזו שומרת עליי מלהתמודד עם חזיתות שאולי קשה לי להתמודד איתן כרגע, היא שומרת עליי מלהתמודד עם צדדים שבתוכי שאולי אני לא מוכנה להם (ועוד). אני נאיבית בדיוק כמו שאני צריכה להיות כרגע. זה בדיוק המינון שנכון לי לעכשיו. עד שזה לא נכון לי. ואז אני מרגישה חוסר נוחות, אתגר ואני מנסה להרחיב את הגבולות שלי=להיות בעלת בחירה. אני נהית יותר מודעת ונעה לקראת יכולת לבחור להתנהג אחרת. אני מאמינה שאנחנו לא סתם מי שאנחנו אלא בדיוק מי שאנחנו אמורים להיות. וכל תכונה נמצאת בנו כרגע, בדיוק במינון שנכון לנו לעכשיו. בכולנו אוסף של תכונות שמאפשרות לנו לשרוד הכי טוב שאנו יכולים, עד לאותו רגע בו זה כבר לא מתאים לנו. למשל, ילד שגדל עם אבא מכה למד להיות כנוע ולא להגן על עצמו. וטוב שכך. זה מה שאיפשר לו לשרוד. באיזשהו שלב המחיר נהיה גבוה יותר מהרוח במציאות, והתכונה הזו כבר פחות משרתת את הבחור הזה במציאות חייו הנוכחית ואז מגיע הרצון לשנות, להיות מסוגל לבחור גם אחרת. אבל אותו ילד רכש בדיוק את אותה תכונה שהיתה דרושה לו לשרוד בחייו. עד לרגע שהיא כבר לא משרתת אותו. אני מאמינה שלנאיביות שבתוכך יש תפקיד חשוב. היא שמרה עלייך עד עתה. ועתה, כשאת מוכנה להתמודד עם הצדדים של חיים בלא נאיביות את בחיפוש, את בחוסר נוחות, אולי אפילו בבלבול. וזהו המקום של האתגר, הגדילה והצמיחה שלך. זוהי נקודת המפנה וזוהי האהבה העצמית. ההבנה שאנחנו בדיוק מה שאנחנו צריכים להיות עכשיו. וכשאנחנו מוכנים לשינוי הוא קורה. לא רגע לפני. ואת עושה הכי טוב שאת יכולה בכל רגע! ובאופן פרדוקסאלי, ככל שאני מקבלת את מי שאני, גם עם התכונות שאני פחות אוהבת בעצמי, אני פחות משקיעה כוחות במלחמה בעצמי והאנרגיות הולכות לשינוי. אני פחות משמרת, מגנה ונלחמת ויותר משחררת. ואז השינוי מתהווה מאליו. אהבת האחר והקשר בין השניים וכיצד קשורה אהבת העצמי לאהבת האחר? אני אביא דוגמא מחיי. באישיותי יש קווים פרפקציניסטיים. ולמדתי, שגם לתכונה הזו יש פנים. היא יכולה להיות אש אוכלת או לחילופין אש בעירה שנותת הרבה אנרגיות ועוזרת לי להגיע לאן שאני מגיעה. אחד מהתחומים בהם הפרפקציוניזם צץ לו הוא בהורות. "אני צריכה להיות אמא מושלמת". יש לי אידאל מה היא אמא מושלמת ואני הולכת עם רשימת מכולת. ברשימה הזו למשל הילד שלי צריך להיות תמיד מאושר, אני תמיד צריכה להכיל, לכבד ולקבל את הילד שלי. אסור לי לכעוס עליו ועוד כהנה וכהנה משפטי "צריכה" ולמכביר. שמתי לב שכשהילד שלי מבקש ממני משהו ואני לא רוצה לתת או לעשות אבל אני אומרת כן, אני כועסת. (הרבה פעמים אני כועסת רק בלב, והוא כמובן מרגיש הכל). אני כועסת עליו שהוא גרם לי לעשות את זה. אני גם עושה חוזה עם עצמי שאם אתן לו את מה שהוא רוצה הוא יהיה שמח. הרבה פעמים זה לא עובד ככה. ואז במצב הזה אני כועסת עליו עוד יותר. אני מנסה לרצות אותו וזה עדיין לא טוב
. ומה קרה? לא כיבדתי את עצמי, ואני גם לא מסוגלת לכבד אותו ולהיות איתו במצב הזה. הלכה האמא המולשמת
. ולעומת זאת, כאשר הילד שלי מבקש ממני משהו ואני מרגישה את הלא מבפנים, ואני אותנטית עם מה שאני מרגישה באותו רגע, ואני אומרת לו לא אותנטי קורה הדבר הבא. אני רגועה, שלווה, אני יכולה להכיל את הבכי שלו, לראות אותו, להיות איתו, לחבק אותו. ואני מלאת אהבה אליו. אין בי כעס כלל למעט הבנה ואהבה. אני מכבדת את עצמי, ומכבדת אותו. הבנתי שככל שאני מנסה להיות האמא המושלמת אני מתרחקת מהמודל הזה יותר ויותר. וככל שאני מנסה להיות מי שאני (וזה אומר להגיד לא לילד שלי, לדאוג לצרכים שלי, לשמור על הגבולות שלי) אני יותר ויותר מתקרבת להיות האמא המושלמת. החוסר מושלמות מוביל אותי לשלמות. אם יש דבר אחד שאני מתפללת לו עבור ילדיי (כלומר, עבור עצמי
) הוא שאדע ואוכל לאהוב אותם בלי תנאים וללות אותם באהבה בכל דרך אשר הם ילכו בה. ואני מקוה שאצליח ללמד אותם לאהוב את עצמם ללא תנאים. ומתי אני יכולה לאהוב אותם בלי תנאים? כשאני אוהבת את עצמי! (ואז יש להם גם מודל שהם יכולים ללמוד ממנו). כשאני אוהבת את עצמי, אני מבינה שכן, יש לי סיפורים, ואני גם אנוכית, ואני לא מושלמת, ואני אמא שדואגת לצרכים שלה. וכשאני מבינה את זה אני יכולה לאהוב יותר את הילד שלי בלי תנאים. קרי, אני פחות משליכה עליו את מי שאני ואת הסיפורים שלי, אני לא מחפשת אצלו את האישורים לאמהות שלי. אני מבינה שאני אני ושהוא הוא. שהוא לא פועל נגדי, והוא לא עושה לי דוקא ולא מניפולציות. אני מספיק בטוחה ואוהבת את עצמי כדי להכיל את כל מה שהוא מביא אותו. כי זה לא מעיד עליי. הוא הולך בדרך שלו והוא מי שהוא. אני לא מנסה לשנות אותו או להפעיל עליו מניפולציות או מאחלת בליבי שהוא יהיה מי שהוא לא. אני יכולה רק לאהוב אותו. וזה בעייני הקשר בין אהבה עצמית לאהבה בלי תנאים. וזה מתקשר לי למשפט הפתיחה של הודעתך: "גם כשאני מנסה לחיות בלי סיפור אני מבינה שזה לא תמיד מציאותי לחיות בלי סיפור". אשרייך!!
 
שאלה ../images/Emo140.gif

הי יקרה שאלה פתוחה: רשמת..: "החוויה שלי היא שבכל פעם שאני מפקפקת בכוחה של העבודה אני מפקפקת בעצמי" מה התכוונת?
טל
 
למעלה