השיא החמישי
הנה לינק למי שלא מכיר את השיאים הקודמים. ולשיא החמישי: ובכן עבר עוד חודש וחצי בערך, והנה שברתי עוד שיא, אמנם קטן אבל בכ"ז שיא. יום שישי בבוקר, מנחת מגידו, מוציאים דאונים, בודקים את כבל הגרירה (ואני שוב נאלץ לתקן אותו), יש לי קצת זמן, אז אני לוקח דלי מים ומנקה קצת את הדאון שלי. כסוליסט (סוליסט = טס לבד "סולו") אני צריך לבצע טיסת בוקר עם מדריך, והוא אמור להחליט אם אני כשיר לטוס לבד (כבר לא טסתי חודש), בגלל זה אני נכנס להיות ראשון בתור החניכים. למרות חששותי (תמיד טיסת הבוקר שלי יוצאת מחורבנת כי לוקח לי זמן לעורר את הקורדינציה שלי) הטיסה (הקפה של 5 דקות) עוברת בצורה חלקה, ונחיתה רכה במיוחד משכנעת את המדריך שאין בעיה לשלוח אותי לבד לשמים. תורי לעלות אבל המדריך מבקש ממני לוותר לחבר'ה האחרים, "אם תעלה עכשיו לבד לא תרד למשך שעות, תמתין שהדאון הנוסף ינחת ותקח אותו.." הוא אומר, "טוב אז אבצע עכשיו טיסה קצרה ואז אמתין לדאון השני" אני עונה. אני מכין את הדאון מתיישב, הטנדר הגורר מוכן, ההמראה יוצאת לדרך. 150 רגל אני מושך את הסטיק לבטן מהירות הגרירה בטווח הרצוי (55-60 קשר), ואני מטפס כמו טיירה לשמיים, 300 רגל, 500, 800, 900 המהירות פתאום קופצת ל70 קשר זו המגבלה, אסור לעבור את ה70 קשר כי אז העומסים על הדאון מסוכנים, אני יודע שלנהג הטנדר אין שום סיבה להאיץ בשלב זה, אני מוריד עומס מהכבל, המהירות ממשיכה לעלות, 72 קשר אני מנתק את הכבל באופן יזום למרות שאני יודע שלא ניצלתי את פוטנציאל הגרירה (הפוטנציאל הוא 1200 עד 1400 רגל). אני נמוך לכן אני נכנס לפניה הדוקה לכיוון הקפה קצרה, להפתעתי המחוג של מד הגובה מראה שאני ממשיך לעלות ואני כבר ב1000 רגל, אני בטרמיקה , מכה בי ההכרה וזו הסיבה לקפיצת המהירות קודם בגרירה, אני ממשיך את הסיבוב , הטרמיקה מסודרת וחזקה, אני מטפס 3.5 מטר בשניה בממוצע, אני מתחיל לשיר "עולה עולה" ועולה ועולה. כשאני בגובה 2500 מצטרף מתחתי עוד דאון לטרמיקה. בגובה 3000 אני עובר לבקר הארצי בקשר, וממשיך לטפס, הדאון שמתחתי מתקרב אלי, זה אומר שהטייס מטרמל (מטרמל = טופס טרמיקה) טוב ממני. בגובה 3500 הוא כבר במקביל אלי, אני ממשיך לטרמל כשהוא עוקף אותי , בגובה 4500 החלטתי לומר שלום לטרמיקה ולצאת לטיול. הרוח המערבית סחפה את הטרמיקה ואותי בתוכה ואני מוצא את עצמי כמעט מעל עפולה, למרות שיש לי גובה רב אני מחליט לחזור לאזור המנחת ולהשאר בסביבתו, אני טס לכיוון המנחת, פוגש אוויר יורד ומגביר מהירות. כשאני מגיע מעל השדה מתברר שלא הפסדתי הרבה גובה בלג הזה ואני מטייל הלוך וחזור באזור המנחת עוד 20 דקות. כל הדרך אני פוגש טרמיקות, וכמעט לא מאבד גובה. לאחר 20 דקות נזכרתי שיש עוד אנשים על הקרקע שמחכים לדאון הזה. ואני מחליט להנמיך לנחיתה, אני מבצע פניה הדוקה במיוחד, קצת G מכניס עניין, ומאבד 250 רגל. עוד כמה תרגילים כאלה, ואני בגובה הקפה, חוצה מסלול , נכנס לצלע עם הרוח, צלע בסיס, פניה אחרונה, פיינל, מהירות יציבה 64 קשר, שבירת גלישה, הצפה, משיכה עדינה במעצורי האוויר , הגלגל ממש מלטף את המסלול , בקושי הרגשתי את הנגיעה . ריצת נחיתה. ועצירה. מישהו בצד המסלול מחה כפיים (זה קורה כשהנחיתה יפה במיוחד). השיא: 1) הגעתי ל4200 רגל בזכות עצמי (בטיסות עם המדריכים תמיד המדריך "עוזר" לך בטרמיקות), 2) זו הטיסה הכי ארוכה שלי כסוליסט (45 דקות) 3) הנחיתה הכי רכה שיצאה מתחת ידי עד היום.
הנה לינק למי שלא מכיר את השיאים הקודמים. ולשיא החמישי: ובכן עבר עוד חודש וחצי בערך, והנה שברתי עוד שיא, אמנם קטן אבל בכ"ז שיא. יום שישי בבוקר, מנחת מגידו, מוציאים דאונים, בודקים את כבל הגרירה (ואני שוב נאלץ לתקן אותו), יש לי קצת זמן, אז אני לוקח דלי מים ומנקה קצת את הדאון שלי. כסוליסט (סוליסט = טס לבד "סולו") אני צריך לבצע טיסת בוקר עם מדריך, והוא אמור להחליט אם אני כשיר לטוס לבד (כבר לא טסתי חודש), בגלל זה אני נכנס להיות ראשון בתור החניכים. למרות חששותי (תמיד טיסת הבוקר שלי יוצאת מחורבנת כי לוקח לי זמן לעורר את הקורדינציה שלי) הטיסה (הקפה של 5 דקות) עוברת בצורה חלקה, ונחיתה רכה במיוחד משכנעת את המדריך שאין בעיה לשלוח אותי לבד לשמים. תורי לעלות אבל המדריך מבקש ממני לוותר לחבר'ה האחרים, "אם תעלה עכשיו לבד לא תרד למשך שעות, תמתין שהדאון הנוסף ינחת ותקח אותו.." הוא אומר, "טוב אז אבצע עכשיו טיסה קצרה ואז אמתין לדאון השני" אני עונה. אני מכין את הדאון מתיישב, הטנדר הגורר מוכן, ההמראה יוצאת לדרך. 150 רגל אני מושך את הסטיק לבטן מהירות הגרירה בטווח הרצוי (55-60 קשר), ואני מטפס כמו טיירה לשמיים, 300 רגל, 500, 800, 900 המהירות פתאום קופצת ל70 קשר זו המגבלה, אסור לעבור את ה70 קשר כי אז העומסים על הדאון מסוכנים, אני יודע שלנהג הטנדר אין שום סיבה להאיץ בשלב זה, אני מוריד עומס מהכבל, המהירות ממשיכה לעלות, 72 קשר אני מנתק את הכבל באופן יזום למרות שאני יודע שלא ניצלתי את פוטנציאל הגרירה (הפוטנציאל הוא 1200 עד 1400 רגל). אני נמוך לכן אני נכנס לפניה הדוקה לכיוון הקפה קצרה, להפתעתי המחוג של מד הגובה מראה שאני ממשיך לעלות ואני כבר ב1000 רגל, אני בטרמיקה , מכה בי ההכרה וזו הסיבה לקפיצת המהירות קודם בגרירה, אני ממשיך את הסיבוב , הטרמיקה מסודרת וחזקה, אני מטפס 3.5 מטר בשניה בממוצע, אני מתחיל לשיר "עולה עולה" ועולה ועולה. כשאני בגובה 2500 מצטרף מתחתי עוד דאון לטרמיקה. בגובה 3000 אני עובר לבקר הארצי בקשר, וממשיך לטפס, הדאון שמתחתי מתקרב אלי, זה אומר שהטייס מטרמל (מטרמל = טופס טרמיקה) טוב ממני. בגובה 3500 הוא כבר במקביל אלי, אני ממשיך לטרמל כשהוא עוקף אותי , בגובה 4500 החלטתי לומר שלום לטרמיקה ולצאת לטיול. הרוח המערבית סחפה את הטרמיקה ואותי בתוכה ואני מוצא את עצמי כמעט מעל עפולה, למרות שיש לי גובה רב אני מחליט לחזור לאזור המנחת ולהשאר בסביבתו, אני טס לכיוון המנחת, פוגש אוויר יורד ומגביר מהירות. כשאני מגיע מעל השדה מתברר שלא הפסדתי הרבה גובה בלג הזה ואני מטייל הלוך וחזור באזור המנחת עוד 20 דקות. כל הדרך אני פוגש טרמיקות, וכמעט לא מאבד גובה. לאחר 20 דקות נזכרתי שיש עוד אנשים על הקרקע שמחכים לדאון הזה. ואני מחליט להנמיך לנחיתה, אני מבצע פניה הדוקה במיוחד, קצת G מכניס עניין, ומאבד 250 רגל. עוד כמה תרגילים כאלה, ואני בגובה הקפה, חוצה מסלול , נכנס לצלע עם הרוח, צלע בסיס, פניה אחרונה, פיינל, מהירות יציבה 64 קשר, שבירת גלישה, הצפה, משיכה עדינה במעצורי האוויר , הגלגל ממש מלטף את המסלול , בקושי הרגשתי את הנגיעה . ריצת נחיתה. ועצירה. מישהו בצד המסלול מחה כפיים (זה קורה כשהנחיתה יפה במיוחד). השיא: 1) הגעתי ל4200 רגל בזכות עצמי (בטיסות עם המדריכים תמיד המדריך "עוזר" לך בטרמיקות), 2) זו הטיסה הכי ארוכה שלי כסוליסט (45 דקות) 3) הנחיתה הכי רכה שיצאה מתחת ידי עד היום.
