השחקן
לפי מיטב זכרוני הסיפור הזה כבר הופיע בפורום לפני כ- 4 שנים אך סברתי שאולי הגולשים החדשים טרם קראו אותו, ולכן אני מבקש לפרסם אותו מחדש.
לפני שנים לא מעטות, זמן מה אחרי שחרורה של פולין מן הכיבוש הנאצי, הקימו צעירים יהודים ששבו לפולין מברית-המועצות לשעבר, חוג דרמה.
הייתי חלק מן החבורה הזאת, עול בימים, כבר אז נגוע בחיידק המשחק. היה בינינו צעיר, מבוגר ממני בשנים, חסון ויפה-תואר, מישה קראו לו, כמקובל בימים ההם. הבמאי שלנו, יאנק, החליט להעלות מחזה מן העבר הקרוב בשם "הפרטיזנים", תכנו כשמו: חבורת פרטיזנים יהודים-סובייטים ביערות רוסיה, נלחמים בגבורה בכובש הנאצי.
אותי ביקש הבמאי לגלם את תפקידו של צעיר הלוחמים, מין גברוש כזה מ"עלובי החיים" של ויקטור הוגו. מאוד התאים לי.
על מישה הוטל לגלם את תפקידו של מפקד הגדוד, גיבור ללא חת, נועז וטוב-לב. מישה כמובן הסכים. כמקובל אצל שחקנים "אמיתיים", התיישבנו לקריאת הטקסט. כשהגענו לסיום, קם מישה על רגליו הארוכות והודיע כי הוא פורש. הנימוק: לפי הכתוב במחזה עליו, על מישה, להיפגע ולמות בסיום על הבמה, תוך השמעת שיר תהילה לחבר סטאלין – שמש העמים.
לא השיר הפריע למישה, חלילה, אלא מותו על הבמה קומם אותו.
פרטיזן סובייטי לא ימות אלא יחיה, פרטיזן יהודי לא כן שכן!
הוא, מישה, חניך תורת סטניסלבסקי הגדול, לא יכול להזדהות עם קורבן מת, אמר, יהיו מעשיו מעשי גבורה ככל שיהיו.
מישה איים בעזיבה, לא הייתה לבמאי ברירה אלא לשכנע את מישה להישאר בלהקה כנגד הישארותו בחיים, מקסימום פצוע בינוני, כמקובל בלשוננו בימים אלה. מישה היה פצוע בינוני, משכנע ומרגש וקיבל המון מחיאות כפיים.
מדוע אני מספר לכם כל זאת?
יש לסיפור הזה המשך, ברבות הימים. ובכן, מישה, הלא הוא מיכאל זלוטניצקי, גדול שחקני הבמה בפולין, הלך לעולמו. בן 79 היה במותו.
הודיע לי על כך ידיד מהימים ההם, היחיד מיני רבים עמו הייתי בקשר התכתבות עד לאחרונה. אותו ידיד סיפר לי כי בשנים האחרונות היה מישה נתון במין אובססיה כפייתית, גלויה: להוציא את נשמתו כשיגיע זמנו, על הבמה ורק על הבמה!
גורלו לא התאכזר אליו, בעודו נושא את המונולוג המפורסם מ"הסוחר מוונציה" מאת שייקספיר, התמוטט מישה תחתיו ונפח את נשמתו, לקה בדום-לב.
מישה הצעיר סרב למות על קרשי הבמה, מישה הזקן ייחל לעצמו שכך יסיים את חייו.
מה שמטריד אותי זו השאלה: האם ידידי מישה, מיכאל זלוטניצקי, הספיק ולו לשניות ספורות לדעת ולהרגיש כי מתגשם מבוקשו-חלומו?
יתרה מזו: כיצד הגיב הקהל? הקם על רגליו?!
שחקן אמיתי לא יכול, פשוט לא יכול, למות על הבמה ולהעלם ממנה, ככה סתם!
הדילמה "להיות או לא להיות" איננה עוד. מישה היה ענק גם בחייו, מישה היה גדול במותו!
לפי מיטב זכרוני הסיפור הזה כבר הופיע בפורום לפני כ- 4 שנים אך סברתי שאולי הגולשים החדשים טרם קראו אותו, ולכן אני מבקש לפרסם אותו מחדש.
לפני שנים לא מעטות, זמן מה אחרי שחרורה של פולין מן הכיבוש הנאצי, הקימו צעירים יהודים ששבו לפולין מברית-המועצות לשעבר, חוג דרמה.
הייתי חלק מן החבורה הזאת, עול בימים, כבר אז נגוע בחיידק המשחק. היה בינינו צעיר, מבוגר ממני בשנים, חסון ויפה-תואר, מישה קראו לו, כמקובל בימים ההם. הבמאי שלנו, יאנק, החליט להעלות מחזה מן העבר הקרוב בשם "הפרטיזנים", תכנו כשמו: חבורת פרטיזנים יהודים-סובייטים ביערות רוסיה, נלחמים בגבורה בכובש הנאצי.
אותי ביקש הבמאי לגלם את תפקידו של צעיר הלוחמים, מין גברוש כזה מ"עלובי החיים" של ויקטור הוגו. מאוד התאים לי.
על מישה הוטל לגלם את תפקידו של מפקד הגדוד, גיבור ללא חת, נועז וטוב-לב. מישה כמובן הסכים. כמקובל אצל שחקנים "אמיתיים", התיישבנו לקריאת הטקסט. כשהגענו לסיום, קם מישה על רגליו הארוכות והודיע כי הוא פורש. הנימוק: לפי הכתוב במחזה עליו, על מישה, להיפגע ולמות בסיום על הבמה, תוך השמעת שיר תהילה לחבר סטאלין – שמש העמים.
לא השיר הפריע למישה, חלילה, אלא מותו על הבמה קומם אותו.
פרטיזן סובייטי לא ימות אלא יחיה, פרטיזן יהודי לא כן שכן!
הוא, מישה, חניך תורת סטניסלבסקי הגדול, לא יכול להזדהות עם קורבן מת, אמר, יהיו מעשיו מעשי גבורה ככל שיהיו.
מישה איים בעזיבה, לא הייתה לבמאי ברירה אלא לשכנע את מישה להישאר בלהקה כנגד הישארותו בחיים, מקסימום פצוע בינוני, כמקובל בלשוננו בימים אלה. מישה היה פצוע בינוני, משכנע ומרגש וקיבל המון מחיאות כפיים.
מדוע אני מספר לכם כל זאת?
יש לסיפור הזה המשך, ברבות הימים. ובכן, מישה, הלא הוא מיכאל זלוטניצקי, גדול שחקני הבמה בפולין, הלך לעולמו. בן 79 היה במותו.
הודיע לי על כך ידיד מהימים ההם, היחיד מיני רבים עמו הייתי בקשר התכתבות עד לאחרונה. אותו ידיד סיפר לי כי בשנים האחרונות היה מישה נתון במין אובססיה כפייתית, גלויה: להוציא את נשמתו כשיגיע זמנו, על הבמה ורק על הבמה!
גורלו לא התאכזר אליו, בעודו נושא את המונולוג המפורסם מ"הסוחר מוונציה" מאת שייקספיר, התמוטט מישה תחתיו ונפח את נשמתו, לקה בדום-לב.
מישה הצעיר סרב למות על קרשי הבמה, מישה הזקן ייחל לעצמו שכך יסיים את חייו.
מה שמטריד אותי זו השאלה: האם ידידי מישה, מיכאל זלוטניצקי, הספיק ולו לשניות ספורות לדעת ולהרגיש כי מתגשם מבוקשו-חלומו?
יתרה מזו: כיצד הגיב הקהל? הקם על רגליו?!
שחקן אמיתי לא יכול, פשוט לא יכול, למות על הבמה ולהעלם ממנה, ככה סתם!
הדילמה "להיות או לא להיות" איננה עוד. מישה היה ענק גם בחייו, מישה היה גדול במותו!
