אני לא מדברת אליו בקול
אבל זה כי אני מנוסה בזה. נתתי הדגשה להגיד בקול, כי כאשר לא מדברים בקול, שומעים את השופט בתמונות או בקטעי מילים/מנטרות קבועות, ולא באופן בהיר. ואז בעצם לא עשינו כלום, אלא המשכנו לשפוט את עצמנו. האמירה בקול פשוט מכריחה אותנו לשמוע בבירור את המחשבות הפנימיות שלנו, ואת השיפוט המדויק. כאשר אנו שופטים את עצמנו, איננו מודעים למחשבות המדויקות שלנו. יש לנו מין אוסף של משפטים קבועים שאנו אומרים לעצמנו בזמן השיפוט (עם וריאציות שונות), ולמרות שנראה לנו שאנו מודעים למילים המדויקות, אנו לא מודעים אליהן. אנו פשוט מזמרים בתוכנו את הטקסט הקבוע. כאשר אנו אומרים את המחשבות בקול, אנו נעשים מודעים אליהן, וקולטים את הגיחוך שבאמירות האלו. בשלב מתקדם, לא חיביים להגיד בקול את המחשבות, אבל בתור התחלה רצוי להגיד אותן בקול. התרגיל הזה לא מצליח אם לא מזהים בבהירות את המחשבות המדויקות בתוכנו. אחרת, זה נשאר שיפוט רגיל שבו אנו מקשיבים למחשובת שלנו. יש הבדל בין הקשבה למנטרות האלו, לבין שמיעה שלהן בבהירות. כשאנו שופטים את עצמנו אנו חושבים שאנו שומעים, אבל אנחנו רק מדקלמים פזמונים ידועים מבלי לשים לב למילים.