השולפת (סיפור)
בהיותה ילדה..כל מי שהביט בה מהצד לאיכל שלא להתפעם.. כולה היתה מלאת אנרגיות קופצנית חסרת רסן... היו כאלו שצעקו לאימא "הילדה שלך זה לא ילדה זה ילד".. ואימא שלה חייכה... ואמרה "זה עוד ישתנה.. יש בה דם חם של אישה את כל הגברים היא עוד תשגע .." הכי היא אהבה לשבת לראות עם אבא בערבישישי את סרטי המערבונים הישנים.. ושם כול הגיבורים היו גברים לא מגולחים.. והיא בדמיונה הפרוע ראתה את עצמה כאיזו קאובוית.. השולפת הכי מהירה של המזרח התיכון... בבוקר של שבת שכולם היו עוד ישנים היא היתה רצה לאורוות .. ושם דמיונה היה משתולל...כן שם היא היתה השולפת שללא צורך המחשבה מעמיקה .. שולפת אימפולסיבית.. וכמה שהיא אהבה את הרגעים הללו של כול יכולה.. וכעת.. שנים אחרי.. מול חלון ענק שמשקיף אל טבע ללא גבולות היא שם אוחזת בידה בכוס הקפה עם חיוך... נזכרת בימי ילדותה.. וכן אימא צדקה בגדול.. יש לה את הכשרון להטריף את כל גברברי הסביבה... מין משחק שכזה שלא ממש אוהבת.. רק יודעת בתוכה כמה זקוקה לאהבה אחת אמיתית... מה שלא השתנה במאום במשך כל השנים זה השולפת שבתוכה..לפעמים אחרי מעשה היתה יושבת עם עצמה לנתח .. היא היתה מבריקה לנתח מצבים שאליהם נקלעה.. ולא פעם ממש צעדה על הקצה כמו אותו לולין בקרקס.. רק שאצלה לא היה ביד שום מקל לאיזון... היא הלכה חשופה.. לגמרי עם תעוזה ענקית.. רוצה לבלוע את העולם להתנסות בכל.. ובה אין פחד משום דבר..היא לא בוחלת בכלום.. היא לא נעצרת בשביל אף אחד... ולמרות הכל בתוך ליבה הרגישות מתקיימת.. לא היא לא תחשוף את חולשתה.. אבל תשלח יד לחולשה.. ואז יום אחד זה קרה לה...אהבה נכנסה כמו איזה אורח לא קרוי הגיע ללא התראה או הודעה... והשולפת נמסה..זה היה דומה לקרני השמש על הקרח ואחרי נגיעה קלה.. נוצרו מים טהורים... הצבע שלהם היה שקוף והטעם מיוחד במינו... היא ניסתה להתכחש.. היא ניסתה להלחם.. לרגע חזרה לילדות כמו אז ליד האורוות... היא ערכה בדמיונה דו קרב... עם האהבה.. הנה שם ממול האהבה.. עוד רגע שינתן האות והמטפחת תעוף למעלה... הם יהיו גב אל גב היא ואהבה .. ואז הם יצעדו כמה פסיעות... ואז... הסיבוב הגדול.. והיריה... היא חשה כאב עז... אחזה בחזה..זה היה כל כך מוחשי ובכלל החלום הזה.. החיים שלה... היא מיהרה לחזור לחלום כל כך רצתה לדעת את סופו.. האהבה זו שממול נשארה ניצבת.. בדיוק כמוה.. השולפת נשארה פעורת פה.. הכיצד זה אפשרי?? הלו היא לרוב לא מפספסת ..והכיצד היא למרות הכאב נשארה שם לעמוד אולי זה רמז ? אולי מישהו מנסה לרמוז לה דבר מה?... היא התנערה מהחלום היישר למציאות... יצאה בריצה מביתה.. בריצה קלה על כר הדשא הכיוון היה ידוע .. היא היום תבין מה המשמעות של כל זה.. שם בקצה האחר.. התגוררה חברתה מהילדות.. היה זה כמו בית שני שלה היא נכנסה ישר פנימה מבלי להתדפק על הדלת.. עיניהן נפגשו... והחברה מיד ללא כל הסבר מצידה.. החלה לדבר.."באהבה יקירתי אין שליפות .. גם לא כאלו מהמותן.. דו קרב לאהבה לעולם לא יכול להתקיים...והחל מרגע שתביני את זה.. ותתני לגוף שלך להרגע.. הזרימה תעשה באופן טבעי.. כמו אותו נחל גדול שקרוב לביתנו.. ".. ניצבת שם ממולה תמיד החברה הצליחה להדהים אותה... הרי היא לא סיפרה לה דבר ממה שהתרחש...ובכל זאת בכל פעם היה זה כאילו אותו חברה מתגוררת בתוך נשמתה.. ושם בנשמתה הכל היה חשוף ..ואולי חשבה לעצמה לפעמים היא זו שכל כך זקוקה לחדור לאיזה התיחדות עם נשמתה.. לנסות להבין מאיפה נולדה אותה שולפת אימפולסיבית שמבקשת.. לקחת אהבה שאחרי כל כך הרבה המתנה העיזה וצצה כמו אותה שמש ביום חורפי שמבצבצת מבין העננים.... ואיכשהוא מיד לאחר אותה שיחה חד צדדית עם החברה באה אליה הרגיעה.. היא כמעט חשה את עצמה כמו אותה קשת בענן מלאה משלל צבעי התקווה...
בהיותה ילדה..כל מי שהביט בה מהצד לאיכל שלא להתפעם.. כולה היתה מלאת אנרגיות קופצנית חסרת רסן... היו כאלו שצעקו לאימא "הילדה שלך זה לא ילדה זה ילד".. ואימא שלה חייכה... ואמרה "זה עוד ישתנה.. יש בה דם חם של אישה את כל הגברים היא עוד תשגע .." הכי היא אהבה לשבת לראות עם אבא בערבישישי את סרטי המערבונים הישנים.. ושם כול הגיבורים היו גברים לא מגולחים.. והיא בדמיונה הפרוע ראתה את עצמה כאיזו קאובוית.. השולפת הכי מהירה של המזרח התיכון... בבוקר של שבת שכולם היו עוד ישנים היא היתה רצה לאורוות .. ושם דמיונה היה משתולל...כן שם היא היתה השולפת שללא צורך המחשבה מעמיקה .. שולפת אימפולסיבית.. וכמה שהיא אהבה את הרגעים הללו של כול יכולה.. וכעת.. שנים אחרי.. מול חלון ענק שמשקיף אל טבע ללא גבולות היא שם אוחזת בידה בכוס הקפה עם חיוך... נזכרת בימי ילדותה.. וכן אימא צדקה בגדול.. יש לה את הכשרון להטריף את כל גברברי הסביבה... מין משחק שכזה שלא ממש אוהבת.. רק יודעת בתוכה כמה זקוקה לאהבה אחת אמיתית... מה שלא השתנה במאום במשך כל השנים זה השולפת שבתוכה..לפעמים אחרי מעשה היתה יושבת עם עצמה לנתח .. היא היתה מבריקה לנתח מצבים שאליהם נקלעה.. ולא פעם ממש צעדה על הקצה כמו אותו לולין בקרקס.. רק שאצלה לא היה ביד שום מקל לאיזון... היא הלכה חשופה.. לגמרי עם תעוזה ענקית.. רוצה לבלוע את העולם להתנסות בכל.. ובה אין פחד משום דבר..היא לא בוחלת בכלום.. היא לא נעצרת בשביל אף אחד... ולמרות הכל בתוך ליבה הרגישות מתקיימת.. לא היא לא תחשוף את חולשתה.. אבל תשלח יד לחולשה.. ואז יום אחד זה קרה לה...אהבה נכנסה כמו איזה אורח לא קרוי הגיע ללא התראה או הודעה... והשולפת נמסה..זה היה דומה לקרני השמש על הקרח ואחרי נגיעה קלה.. נוצרו מים טהורים... הצבע שלהם היה שקוף והטעם מיוחד במינו... היא ניסתה להתכחש.. היא ניסתה להלחם.. לרגע חזרה לילדות כמו אז ליד האורוות... היא ערכה בדמיונה דו קרב... עם האהבה.. הנה שם ממול האהבה.. עוד רגע שינתן האות והמטפחת תעוף למעלה... הם יהיו גב אל גב היא ואהבה .. ואז הם יצעדו כמה פסיעות... ואז... הסיבוב הגדול.. והיריה... היא חשה כאב עז... אחזה בחזה..זה היה כל כך מוחשי ובכלל החלום הזה.. החיים שלה... היא מיהרה לחזור לחלום כל כך רצתה לדעת את סופו.. האהבה זו שממול נשארה ניצבת.. בדיוק כמוה.. השולפת נשארה פעורת פה.. הכיצד זה אפשרי?? הלו היא לרוב לא מפספסת ..והכיצד היא למרות הכאב נשארה שם לעמוד אולי זה רמז ? אולי מישהו מנסה לרמוז לה דבר מה?... היא התנערה מהחלום היישר למציאות... יצאה בריצה מביתה.. בריצה קלה על כר הדשא הכיוון היה ידוע .. היא היום תבין מה המשמעות של כל זה.. שם בקצה האחר.. התגוררה חברתה מהילדות.. היה זה כמו בית שני שלה היא נכנסה ישר פנימה מבלי להתדפק על הדלת.. עיניהן נפגשו... והחברה מיד ללא כל הסבר מצידה.. החלה לדבר.."באהבה יקירתי אין שליפות .. גם לא כאלו מהמותן.. דו קרב לאהבה לעולם לא יכול להתקיים...והחל מרגע שתביני את זה.. ותתני לגוף שלך להרגע.. הזרימה תעשה באופן טבעי.. כמו אותו נחל גדול שקרוב לביתנו.. ".. ניצבת שם ממולה תמיד החברה הצליחה להדהים אותה... הרי היא לא סיפרה לה דבר ממה שהתרחש...ובכל זאת בכל פעם היה זה כאילו אותו חברה מתגוררת בתוך נשמתה.. ושם בנשמתה הכל היה חשוף ..ואולי חשבה לעצמה לפעמים היא זו שכל כך זקוקה לחדור לאיזה התיחדות עם נשמתה.. לנסות להבין מאיפה נולדה אותה שולפת אימפולסיבית שמבקשת.. לקחת אהבה שאחרי כל כך הרבה המתנה העיזה וצצה כמו אותה שמש ביום חורפי שמבצבצת מבין העננים.... ואיכשהוא מיד לאחר אותה שיחה חד צדדית עם החברה באה אליה הרגיעה.. היא כמעט חשה את עצמה כמו אותה קשת בענן מלאה משלל צבעי התקווה...
