אני והדרמטיות שלי
New member
השולחן../images/Emo23.gif../images/Emo14.gif
"בואי נשב כאן,על הפסל הזה",הציע. זה היה פסל של שולחן צר וארוך,עשוי אבן, בשני קצותיו הונחו שני כסאות אבן גדולים ועל השולחן,פיסלו מערכות סכו"ם,כוסות יין וצלחות בגדלים שונים. שירה נזכרה איך ישבה על הכיסא והיא ישבה מולה בקצה השני שניהם מביטים זה בזו אורכות. שירה מחייכת מדי פעם ומשפילה עיניים ובן תוקע בה מבט ארוך, מנסה להביס אותה,הרגישה. כשהחזירה אליו מבט,היתה חשופה. דימתה את עצמה יושבת מסורבלת ועירומה ובן מולה, כמעט אדיש,המבט לא סר מעיניו. זה היה מקום המפגש הקבוע שלהם. בן גר בבניין הסמוך,קומה ראשונה,חלונו צופה אל השולחן. "אני לא אוהבת את השולחן הזה. בוא נלך",אמרה שירה. "למה? זה פסל מקסים לדעתי. בואי,אני אשב כאן ואת תשבי מולי". "שמע אני רוצה ללכת,בן גר בדיוק למעלה ויש לי תחושה שהוא צופה בכל תנועת גוף שעשיתי בשניות האחרונות". "הוא היה ממש דפוק,אה? אני מקווה שלפחות הוא נראה טוב". אמר וניסה לפענח את החיוך המריר של שירה. "כן,הוא נראה טוב",אמרה שירה. "בוא נלך". "איפה החלון שלו בדיוק? שאל, "כאן",אמרה והצביעה מעבר לחלון עמד בן והביט בה. "הוא באמת חתיך" "אמרתי לך",ענתה שירה. היא חייכה לבן ואמרה שלום,מנסה להסתיר את הרעד שתקף את גופה. בן השקה את הפרחים שבאדנית בבקבוק קולה גדול,מתבונן בשירה ולא אומר דבר. לאחר שרוקן את המים מהבקבוק לקח אותו בידיו והחל למחוץ אותו בכל הכוח חתיכות פלסטיק נפלו למטה והעטיפה נקרעה. בן פער את פיו וחשף שיניים. שירה הרגישה מנותקת. היא לא חשה בנוכחותו שלו, שהניח את זרועו על כתפה. היא היתה לבד,הכאב הציף אותה וחנק את גרונה. חשה מחוצה בין ידיו של בן ולא יכולה להימלט. בן נשאר עומד בחלון. שירה פנתה אל מישהי אחרת לרקוד איתה, היא חייכה והשפילה עיניים. פורים שמח..
"בואי נשב כאן,על הפסל הזה",הציע. זה היה פסל של שולחן צר וארוך,עשוי אבן, בשני קצותיו הונחו שני כסאות אבן גדולים ועל השולחן,פיסלו מערכות סכו"ם,כוסות יין וצלחות בגדלים שונים. שירה נזכרה איך ישבה על הכיסא והיא ישבה מולה בקצה השני שניהם מביטים זה בזו אורכות. שירה מחייכת מדי פעם ומשפילה עיניים ובן תוקע בה מבט ארוך, מנסה להביס אותה,הרגישה. כשהחזירה אליו מבט,היתה חשופה. דימתה את עצמה יושבת מסורבלת ועירומה ובן מולה, כמעט אדיש,המבט לא סר מעיניו. זה היה מקום המפגש הקבוע שלהם. בן גר בבניין הסמוך,קומה ראשונה,חלונו צופה אל השולחן. "אני לא אוהבת את השולחן הזה. בוא נלך",אמרה שירה. "למה? זה פסל מקסים לדעתי. בואי,אני אשב כאן ואת תשבי מולי". "שמע אני רוצה ללכת,בן גר בדיוק למעלה ויש לי תחושה שהוא צופה בכל תנועת גוף שעשיתי בשניות האחרונות". "הוא היה ממש דפוק,אה? אני מקווה שלפחות הוא נראה טוב". אמר וניסה לפענח את החיוך המריר של שירה. "כן,הוא נראה טוב",אמרה שירה. "בוא נלך". "איפה החלון שלו בדיוק? שאל, "כאן",אמרה והצביעה מעבר לחלון עמד בן והביט בה. "הוא באמת חתיך" "אמרתי לך",ענתה שירה. היא חייכה לבן ואמרה שלום,מנסה להסתיר את הרעד שתקף את גופה. בן השקה את הפרחים שבאדנית בבקבוק קולה גדול,מתבונן בשירה ולא אומר דבר. לאחר שרוקן את המים מהבקבוק לקח אותו בידיו והחל למחוץ אותו בכל הכוח חתיכות פלסטיק נפלו למטה והעטיפה נקרעה. בן פער את פיו וחשף שיניים. שירה הרגישה מנותקת. היא לא חשה בנוכחותו שלו, שהניח את זרועו על כתפה. היא היתה לבד,הכאב הציף אותה וחנק את גרונה. חשה מחוצה בין ידיו של בן ולא יכולה להימלט. בן נשאר עומד בחלון. שירה פנתה אל מישהי אחרת לרקוד איתה, היא חייכה והשפילה עיניים. פורים שמח..