השוטרים בע"מ
עבור רבים מאיתנו, מצטיירת ארה"ב כמחנכת של העולם, כשוטרת הניצבת זקופה, אקדח בידיה, לשמור על חוק וסדר באחוזתה – העולם כולו. רובנו לא יודעים שארצות הברית של אמריקה נוסדו על ידי אנשים שמאסו במלחמות, שברחו מאירופה משום שכבשה ושלטה בעמים אחרים וכל שביקשו היה לחיות בשקט. ארה"ב, תמימות שהושחתה. כמו היתה כך מאז ומעולם, מצטיירת בעינינו ארצות הברית כשוטר העולמי, או הגננת העולמית, הדואגת לחוק, לסדר, ולכך שיעשו את דברה. אך לא תמיד היה זה המצב. ארצות הברית נוסדה על ידי בני אירופה שברחו ממנה ליבשת החדשה, דווקא משום שסלדו מתחושת הכח שסימלה אירופה, דווקא משום שלא רצו עוד לראות מלחמות. ארצות הברית נוסדה, במידה זו או אחרת, על ידי אידיאליסטים, כדי ליצור לעצמם פינה טובה ושקטה בעולם אכזרי, כהגדרתם. לא היתה זו מהפכה של יום אחד ולא בין רגע הפכה ארה"ב למה שהיא היום. היה תהליך שהשתרע, לסירוגין, על פני כמה עשרות שנים. מאבקה של אמריקה הישנה, זו המבקשת לשמר את ארה"ב כמו שהיא, בעלת צבא קטן שנועד אך ורק למטרות הגנה. זו, שכאשר הציע לה להכניס בחיל הים את התואר "אדמירל", קראה בבוז "ובכן, עוד מעט יהיו לנו גם רוזנים ודוכסים", מסרבת אף לשמוע על כך, אל מול אמריקה החדשה, זו שריחו של הכח שעלה באפה שיכר אותה, זו שרצתה, בפירוש, להתרחב, להשפיע על העולם, ואפילו, כמה נורא, לשלוט על שטחים ועמים אחרים. * כשעברה השמועה כי יושב ראש בית הנבחרים, תומס ריד, קם לשאת דברים בפני הבית, התפזרו כל קבוצות הרכלנים שעמדו קבוצות קבוצות במסדרונות וחשו איש איש אל מושבו. בעל לשון חריפה, כמי שנודע כבעל שנינות מדהימה וחוסר פחד מאיש, היו נאומיו של ריד למן שעשוע שאין לוותר עליו, עבור חברי בית הנבחרים האמריקני. "כזה היה תומס ריד", כותבת ההיסטוריונית ברברה טוכמן, "רפובליקני ממדינת מיין, בן חמישים. כמי שכבר הוכר אחרי ארבע-עשרה שנה בקונגרס כ"פולמוסן המוכשר ביותר שידע העם האמריקני מעולם," זכה בסוף המושב בתואר 'המנחה הפרלמנטרי הגדול ביותר בתקופתו... בלי שום ספק הדמות הנוצצת ביותר בפוליטיקה האמריקנית.'" ריד, שישב על כס יו"ר בית הנבחרים לפני כמאה ועשר שנים, היה אחרון הלוחמים. הוא סימל את סופה של תקופה. תקופת הבדלנות האמריקאית, תקופה בה עסקה ארה"ב בענייניה שלה בלא ללטוש עינים למדינות אחרות. היא לא חפצה להיות חלק ממערך הפוליטיקה הבינלאומי. גרמניה, אנגליה, אוסטרו-הונגריה, צרפת ורוסיה עסקו אז במירוץ חימוש נמרץ השלבים במלחמה הקרה. הייתה זו מלחמה קרה דוגמת המלחמה הקרה שעתידים אנו לראות שנים לאחר מכן, בין הגוש המזרחי הקומוניסטי לבין המערב. מירוץ החימוש הזה בין מדינות אירופה עתיד היה להתפוצץ בקול רעש גדול לאחר תקופה לא ארוכה, במלחמת העולם הראשונה. ותוצאות הפיצוץ הזה הורגשו ברחבי העולם כולו ובמידה מסוימת הינן מורגשות עד עצם היום הזה. ארה"ב לא ראתה עצמה שותפה למירוץ הזה. למען האמת היא די תיעבה אותו. היא גם לא רצתה להיות שותפה לשלטון המושבות שפשה באירופה (מדינות אירופה שלטו אז בשטחים מיושבים ביבשות אחרות – שטחי שלטונם נקראו 'מושבות'. בריטניה, הגדולה שבמעצמות דאז, שלטה תקופה מסוימת בכ-30 אחוז מיבשות העולם, בין השאר בארץ ישראל), עבור האמריקאים לא היה דבר גרוע יותר מאשר לשלוט על עם אחר. לא לאורך זמן. כל ההתחלות קשות סופה של המאה ה-19 הביא עמו משב רוח חדש לארה"ב, משב רוח שדרש להיות עם ככל העמים.אמריקה חשקה אף היא בעוצמה, במושבות ובהשפעה, ושום דבר לא יכול היה לעצרה עוד. הקולות שטענו כי הגיעה זמנה של ארה"ב להצטרף למדינות אירופה בחיפוש אחר התרחבות לשטחים נוספים ולהשפיע יותר על הפוליטיקה העולמית, רבו והלכו. בתחילתו היה זה ויכוח כבד, כבד מאד, אבל הוא לא ארך זמן רב. אחרי תקופה קצרה יחסית, הצטרפה אמריקה בחדווה למירוץ הזה, גוברת בזכות עצמתה הטבעית על יריביה אחת לאחת, הופכת למה שהיא היום – השוטר העולמי. במידה מרובה, היה קפטן אלפרד תייר מאהן, נשיא הקולג' ללוחמה ימית, דוברה של התקופה החדשה. היה זה הוא שהכריז לפני מאה ועשר שנים, כי "בין אם ירצו האמריקנים ובין אם ימאנו, הם חייבים מעתה להפנות את מבטיהם החוצה". התוצאה הורגשה מיד, אם כי בתחילה היה זה רק נסיון שלא צלח. האניות ששטו אז בימי העולם, נושאות בקרבן סחורות או נוסעים, הותנעו באמצעות מנועי קיטור שהופעלו באמצעות פחם. אניה שכזו, לו רצתה לשוט מארה"ב לאירופא, נידונה הייתה לסחוב עימה מטען פחם גדול ולעתים גם אנית ליווי נושאת פחם. היה זה בשנת תרמ"ז (1885). כאשר רכשו האמריקנים בסיס להעמסת פחם בפרל הרבור ("נמל הפנינים") שבאיי הוואי. פרל הרבור מוכרת לנו ממלחמת העולם השניה, עת הותקפה לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, על ידי צבא יפאן גוררת את ארה"ב למלחמה. אבל בתקופה עליה אנו מדברים כעת היו איי הוואי תחנה מרכזית בדרכן של אוניות מסחר מצפון אמריקה לרוסיה. באותם ימים היו האיים ממלכה מאוחדת ועצמאית, אולם אמריקנים בעלי רכוש במקום ובראשם סאנפורד דול, מראשי תשלובת הסוכר, לחצו על ממשלת ארה"ב לספח את האיים אליה. בשנת תרנ"ג (1893) הם השתלטו בכח על בית המשפט העליון של הוואי, הדיחו את המלכה (בעלת השם הקליל – "ליליאואוקאלאני") ודול הפך, איך לא, לנשיא. הממשלה החדשה פנתה לארה"ב בבקשה להסתפח אליה. נשיא ארה"ב היה אז בנג'מין הריסון שתמך בסיפוח, אבל בפתח עמדו בחירות, בהם הפסיד הריסון את הנשיאות לטובת המועמד הדמוקרטי גרובר קליבלנד. בנצלו את תקופת החפיפה עם קליבלנד, הגיש הריסון לסנאט הצעת חוק לסיפוח הוואי, אלא שהמחטף היה מגושם מדי והסנאט נרתע מלתת לו יד. משנכנס קליבלנד לנשיאות, הוא הורה להסיר את דגל ארה"ב מעל האיים ולהשיב על כנה את המלכה, ממשלתו של דול דחתה את הבקשה וטענה כי קליבלנד מתערב בענייניה הפנימיים של הוואי, וכך נכשל נסיונה הראשון של ארה"ב החדשה לרכוש מושבות. עוצר בגופו הקרבן השני לתאבונה של ארה"ב היה האי קובה, שמיקומו הגיאוגרפי קרץ לאמריקנים. האי קובה, השוכן כ-170 ק"מ מחופי פלורידה שבארה"ב, נשלט בתקופה ההיא על ידי ספרד. בשנת תרנ"ה (1895) התקומם העם הקובני נגד הספרדים במלחמה לעצמאותו. בדרכה ליעדה, חלפה אניית הסוחר האמריקנית "אליאנס", ליד חופי האי קובה. לרוע מזלה, החליטה אנית מלחמה מהצי הספרדי, כי נושאת הדגל האמריקני הזו אינה אניה תמימה כפי שהיא נראית, אלא היא אניית מלחמה שנשלחה למשימה צבאית. היא החלה במרדף אחר ה"אליאנס" ופתחה עליה באש. גל של תגובות נסערות עלה בארה"ב על "עלבון זה לדגלנו" כפי שכונתה התקרית, חברים בולטים בועדה לענייני חוץ של הסנאט שקראו שלא להבליג על העלבון. אמריקה החדשה, זו החומדת שטחים לא לה ומחפשת להתרחב, מצאה כאן מקום להתגדר בו ויושב ראש הועדה הכריז בפירוש כי "קובה חייבת ליהפך למושבה אמריקנית". אבל הנשיא היה קליבלנד, מאנשי אמריקה הישנה, שהתנגד בכל תוקף לסיפוחים ולכיבוש, וכל זמן שישב בבית הלבן, היו האמירות הללו בגדר דיבורים בעלמא. ביטויי התוקפנות לא היו מוזרים בתקופה ההיא, בה היה ברור כשמש כמעט כי זכותה של כל מדינה לבנה לרכוש לה מושבות ככל אשר תחפוץ. תוקפנות לא הוסוותה אז כדבר מה שונה.
עבור רבים מאיתנו, מצטיירת ארה"ב כמחנכת של העולם, כשוטרת הניצבת זקופה, אקדח בידיה, לשמור על חוק וסדר באחוזתה – העולם כולו. רובנו לא יודעים שארצות הברית של אמריקה נוסדו על ידי אנשים שמאסו במלחמות, שברחו מאירופה משום שכבשה ושלטה בעמים אחרים וכל שביקשו היה לחיות בשקט. ארה"ב, תמימות שהושחתה. כמו היתה כך מאז ומעולם, מצטיירת בעינינו ארצות הברית כשוטר העולמי, או הגננת העולמית, הדואגת לחוק, לסדר, ולכך שיעשו את דברה. אך לא תמיד היה זה המצב. ארצות הברית נוסדה על ידי בני אירופה שברחו ממנה ליבשת החדשה, דווקא משום שסלדו מתחושת הכח שסימלה אירופה, דווקא משום שלא רצו עוד לראות מלחמות. ארצות הברית נוסדה, במידה זו או אחרת, על ידי אידיאליסטים, כדי ליצור לעצמם פינה טובה ושקטה בעולם אכזרי, כהגדרתם. לא היתה זו מהפכה של יום אחד ולא בין רגע הפכה ארה"ב למה שהיא היום. היה תהליך שהשתרע, לסירוגין, על פני כמה עשרות שנים. מאבקה של אמריקה הישנה, זו המבקשת לשמר את ארה"ב כמו שהיא, בעלת צבא קטן שנועד אך ורק למטרות הגנה. זו, שכאשר הציע לה להכניס בחיל הים את התואר "אדמירל", קראה בבוז "ובכן, עוד מעט יהיו לנו גם רוזנים ודוכסים", מסרבת אף לשמוע על כך, אל מול אמריקה החדשה, זו שריחו של הכח שעלה באפה שיכר אותה, זו שרצתה, בפירוש, להתרחב, להשפיע על העולם, ואפילו, כמה נורא, לשלוט על שטחים ועמים אחרים. * כשעברה השמועה כי יושב ראש בית הנבחרים, תומס ריד, קם לשאת דברים בפני הבית, התפזרו כל קבוצות הרכלנים שעמדו קבוצות קבוצות במסדרונות וחשו איש איש אל מושבו. בעל לשון חריפה, כמי שנודע כבעל שנינות מדהימה וחוסר פחד מאיש, היו נאומיו של ריד למן שעשוע שאין לוותר עליו, עבור חברי בית הנבחרים האמריקני. "כזה היה תומס ריד", כותבת ההיסטוריונית ברברה טוכמן, "רפובליקני ממדינת מיין, בן חמישים. כמי שכבר הוכר אחרי ארבע-עשרה שנה בקונגרס כ"פולמוסן המוכשר ביותר שידע העם האמריקני מעולם," זכה בסוף המושב בתואר 'המנחה הפרלמנטרי הגדול ביותר בתקופתו... בלי שום ספק הדמות הנוצצת ביותר בפוליטיקה האמריקנית.'" ריד, שישב על כס יו"ר בית הנבחרים לפני כמאה ועשר שנים, היה אחרון הלוחמים. הוא סימל את סופה של תקופה. תקופת הבדלנות האמריקאית, תקופה בה עסקה ארה"ב בענייניה שלה בלא ללטוש עינים למדינות אחרות. היא לא חפצה להיות חלק ממערך הפוליטיקה הבינלאומי. גרמניה, אנגליה, אוסטרו-הונגריה, צרפת ורוסיה עסקו אז במירוץ חימוש נמרץ השלבים במלחמה הקרה. הייתה זו מלחמה קרה דוגמת המלחמה הקרה שעתידים אנו לראות שנים לאחר מכן, בין הגוש המזרחי הקומוניסטי לבין המערב. מירוץ החימוש הזה בין מדינות אירופה עתיד היה להתפוצץ בקול רעש גדול לאחר תקופה לא ארוכה, במלחמת העולם הראשונה. ותוצאות הפיצוץ הזה הורגשו ברחבי העולם כולו ובמידה מסוימת הינן מורגשות עד עצם היום הזה. ארה"ב לא ראתה עצמה שותפה למירוץ הזה. למען האמת היא די תיעבה אותו. היא גם לא רצתה להיות שותפה לשלטון המושבות שפשה באירופה (מדינות אירופה שלטו אז בשטחים מיושבים ביבשות אחרות – שטחי שלטונם נקראו 'מושבות'. בריטניה, הגדולה שבמעצמות דאז, שלטה תקופה מסוימת בכ-30 אחוז מיבשות העולם, בין השאר בארץ ישראל), עבור האמריקאים לא היה דבר גרוע יותר מאשר לשלוט על עם אחר. לא לאורך זמן. כל ההתחלות קשות סופה של המאה ה-19 הביא עמו משב רוח חדש לארה"ב, משב רוח שדרש להיות עם ככל העמים.אמריקה חשקה אף היא בעוצמה, במושבות ובהשפעה, ושום דבר לא יכול היה לעצרה עוד. הקולות שטענו כי הגיעה זמנה של ארה"ב להצטרף למדינות אירופה בחיפוש אחר התרחבות לשטחים נוספים ולהשפיע יותר על הפוליטיקה העולמית, רבו והלכו. בתחילתו היה זה ויכוח כבד, כבד מאד, אבל הוא לא ארך זמן רב. אחרי תקופה קצרה יחסית, הצטרפה אמריקה בחדווה למירוץ הזה, גוברת בזכות עצמתה הטבעית על יריביה אחת לאחת, הופכת למה שהיא היום – השוטר העולמי. במידה מרובה, היה קפטן אלפרד תייר מאהן, נשיא הקולג' ללוחמה ימית, דוברה של התקופה החדשה. היה זה הוא שהכריז לפני מאה ועשר שנים, כי "בין אם ירצו האמריקנים ובין אם ימאנו, הם חייבים מעתה להפנות את מבטיהם החוצה". התוצאה הורגשה מיד, אם כי בתחילה היה זה רק נסיון שלא צלח. האניות ששטו אז בימי העולם, נושאות בקרבן סחורות או נוסעים, הותנעו באמצעות מנועי קיטור שהופעלו באמצעות פחם. אניה שכזו, לו רצתה לשוט מארה"ב לאירופא, נידונה הייתה לסחוב עימה מטען פחם גדול ולעתים גם אנית ליווי נושאת פחם. היה זה בשנת תרמ"ז (1885). כאשר רכשו האמריקנים בסיס להעמסת פחם בפרל הרבור ("נמל הפנינים") שבאיי הוואי. פרל הרבור מוכרת לנו ממלחמת העולם השניה, עת הותקפה לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, על ידי צבא יפאן גוררת את ארה"ב למלחמה. אבל בתקופה עליה אנו מדברים כעת היו איי הוואי תחנה מרכזית בדרכן של אוניות מסחר מצפון אמריקה לרוסיה. באותם ימים היו האיים ממלכה מאוחדת ועצמאית, אולם אמריקנים בעלי רכוש במקום ובראשם סאנפורד דול, מראשי תשלובת הסוכר, לחצו על ממשלת ארה"ב לספח את האיים אליה. בשנת תרנ"ג (1893) הם השתלטו בכח על בית המשפט העליון של הוואי, הדיחו את המלכה (בעלת השם הקליל – "ליליאואוקאלאני") ודול הפך, איך לא, לנשיא. הממשלה החדשה פנתה לארה"ב בבקשה להסתפח אליה. נשיא ארה"ב היה אז בנג'מין הריסון שתמך בסיפוח, אבל בפתח עמדו בחירות, בהם הפסיד הריסון את הנשיאות לטובת המועמד הדמוקרטי גרובר קליבלנד. בנצלו את תקופת החפיפה עם קליבלנד, הגיש הריסון לסנאט הצעת חוק לסיפוח הוואי, אלא שהמחטף היה מגושם מדי והסנאט נרתע מלתת לו יד. משנכנס קליבלנד לנשיאות, הוא הורה להסיר את דגל ארה"ב מעל האיים ולהשיב על כנה את המלכה, ממשלתו של דול דחתה את הבקשה וטענה כי קליבלנד מתערב בענייניה הפנימיים של הוואי, וכך נכשל נסיונה הראשון של ארה"ב החדשה לרכוש מושבות. עוצר בגופו הקרבן השני לתאבונה של ארה"ב היה האי קובה, שמיקומו הגיאוגרפי קרץ לאמריקנים. האי קובה, השוכן כ-170 ק"מ מחופי פלורידה שבארה"ב, נשלט בתקופה ההיא על ידי ספרד. בשנת תרנ"ה (1895) התקומם העם הקובני נגד הספרדים במלחמה לעצמאותו. בדרכה ליעדה, חלפה אניית הסוחר האמריקנית "אליאנס", ליד חופי האי קובה. לרוע מזלה, החליטה אנית מלחמה מהצי הספרדי, כי נושאת הדגל האמריקני הזו אינה אניה תמימה כפי שהיא נראית, אלא היא אניית מלחמה שנשלחה למשימה צבאית. היא החלה במרדף אחר ה"אליאנס" ופתחה עליה באש. גל של תגובות נסערות עלה בארה"ב על "עלבון זה לדגלנו" כפי שכונתה התקרית, חברים בולטים בועדה לענייני חוץ של הסנאט שקראו שלא להבליג על העלבון. אמריקה החדשה, זו החומדת שטחים לא לה ומחפשת להתרחב, מצאה כאן מקום להתגדר בו ויושב ראש הועדה הכריז בפירוש כי "קובה חייבת ליהפך למושבה אמריקנית". אבל הנשיא היה קליבלנד, מאנשי אמריקה הישנה, שהתנגד בכל תוקף לסיפוחים ולכיבוש, וכל זמן שישב בבית הלבן, היו האמירות הללו בגדר דיבורים בעלמא. ביטויי התוקפנות לא היו מוזרים בתקופה ההיא, בה היה ברור כשמש כמעט כי זכותה של כל מדינה לבנה לרכוש לה מושבות ככל אשר תחפוץ. תוקפנות לא הוסוותה אז כדבר מה שונה.
