השואה של יהדות מרוקו שלא מדברים עליה
לפי סילבן שלום
מרוקאים באושוויץ, פרטיזנים טוניסאים: שואת יהודי צפון אפריקה – השואה שלא מדברים עליה.
זה טקסט ארוך, אבל אולי החשוב שכתבתי ולכן אבקש מכם למצוא חמש דקות, לקרוא – ולשתף אם ראוי בעיניכם. זה גם מטורף בעיניי שרוב האנשים בכלל לא יודעים שזה קרה. בכל שנה אני משתדל להנציח את השואה והתקומה דרך הסיפור המשפחתי שלנו. שלושה מארבעת סביי וסבתותיי חוו את שואת אירופה ובשנה שעברה העליתי את הסיפור על השואה והתקומה דרך מה שקרה לסבתי ז"ל, שנשלחה בגיל 14 ליערות פולין בזמן שמשפחתה נרצחה, לחמה עם הפרטיזנים וכשהגיעה ארצה ראתה במקרה בטלוויזיה את אביה וסבא במהלך הוצאתם להורג
https://www.facebook.com/photo.php?...=a.64153507907.68826.696682907&type=1&theater
אבל השנה בחרתי להנציח שואה אחרת. שואה שפחות מדברים עליה. השואה תמיד הייתה טרגדיה אשכנזית במהותה; כמיליוני יהודים נרצחו בשיטתיות על אדמות אירופה (וכאמור היו לי שלושה סבים וסבתות ניצולי מחנות ההשמדה והפרטיזנים). אבל הנאצים גם הגיעו לצפון אפריקה ושלטו למעשה במרוקו, לוב, אלג'יריה, טוניס ועוד מדינות שבהן שכנו לא פחות מחצי מיליון יהודים, שעברו את זוועות השואה בדרכם. נכון, מספרית מדובר בהרבה פחות מיהודי אירופה ובשונה מהאירופאים "הנאורים" - הערבים פחות מיהרו להשמידנו. חלקם אף הפגינו חירוף נפש בהגנה על שכניהם ונתיניהם היהודיים. אבל כל שואה ראוי שתזכה להנצחה, גם אם "רק" חצי מיליון יהודים סבלו תחתיה ומתוכם אלפים רבים נשלחו למחנות השמדה ונרצחו בבתיהם (גם באתיופיה, אגב, היהודים סבלו מהשלטון האיטלקי הפרו נאצי ומנהיגי הקהילות היהודיות נרצחו על ידי השלטונות).
אני לא מתיימר להיות היסטוריון ואולי חלק מהפרטים לא מדויקים לחלוטין – אך העובדות המובאות כאן נבדקו כמיטב יכולתי ומה גם שרק על עצמי לספר ידעתי – ולכן אני מתייחס לנושא מהזווית האישית של הסיפור המשפחתי הטוניסאי. מתוקף כל אלו, רק הטעויות מקוריות.
תודה לרועי כספי שחלק איתי את התשוקה לנושא הזה, כמו גם לא מעט שעות של דיאלקטיקה שהניבה את המקטע הזה, סיפור אמיתי של שואה ותקומה שמנציח את שואת יהדות צפון אפריקה. סיפור שמנסה להחזיר ולו במעט, לאיש שכשר חוץ יזם וכונן את יום השואה הבינלאומי שבזכותו מיליארדים בעולם נאלצים להכיר ולזכור את זוועות השואה – אך נדמה שהשואה שעברה על משפחתו שלו – מעולם לא זכתה להנצחה. לאיש שאימץ אותי כבן ועובר תקופה לא פשוטה – למרות היותו האדם הכי טוב וישר שאני מכיר. לאיש שיובך עד כעס כשיקרא את הטקסט הזה – שאין הוא מודע לו ונכתב ללא שיתופו. והסיפור הזה מוקדש ליהודי צפון אפריקה באשר הם, שעברו את זוועות הנאצים כאחיהם באירופה. הי"ד.
---
כמחצית מיליון יהודים חיו לחופיה הזהובים של אפריקה חיי שגשוג ורווחה, עד שנחשול קודר מכיוון הים המפריד בין אירופה לצפון אפריקה האפיל על היבשת השחורה. לפני מלחמת העולם השנייה, חשו יהודי תוניס, אלג'יר מרוקו ולוב קשר עז למדינות מולדתם, וכיננו יחסים עמוקים בני דורות עם שכניהם המוסלמים.
אלו ששכנו במדינות תחת שליטה צרפתית ואיטלקית ראו עצמם פטריוטים של ההגמוניות הללו. התרבות היהודית התערתה בהרמוניה עם המחשבה הערבית והאירופאית. יהודי אלג'יריה, מרוקו וטוניס שמחו על השליטה הצרפתית במדינות אלו, כי העניקה להם מטריית הגנה: המשטר הצרפתי נלחם בפוגרומים שביצעו הערבים בשכניהם היהודים ואילו היהודים עזרו למשטר האירופאי המודרני לבסס עצמו בצפון אפריקה.
כשמשטר וישי נכנע לנאצים ואיטליה נהפכה לבת ברית של היטלר, הפכו הקולוניות האפריקאיות של איטליה וצרפת, לגרמניה הנאצית. כך, בין לילה, אותו שריון מערבי שהגן לעיתים על יהודי צפון אפריקה, הפך לכלא נאצי,.
1940. צפון אפריקה. חוקי הגזע מוחלים על יהודי צפון אפריקה והם נשללים מאזרחותם. רכוש היהודים מוחרם, מאות אלפי יהודים מהלכים עם טלאים צהובים, חלקם נשלח למחנות הכפייה שהוקמו על-ידי צבא הנאצים בצפון-אפריקה; חלקם נשלחו לעבוד עבור הגרמנים במוצבים, בסלילת כבישים, למפעלי תחמושת, ואף גרוע - לבניית המשרפות שהרייך השלישי יעד ליהודי צפון-אפריקה. יהודי מרוקו נאלצים לבצע עבודות כפייה עבור המשטר הנאצי, כשאלפים מהם נרצחים, מתוכם מאות שנשלחים למחנה ההשמדה אושוויץ', כשם שמאות מיהודי לוב נשלחים למחנות ריכוז על אדמות אירופה. מאות קילומטרים משם, ארווין רומל, גנרל הצבאות של היטלר נלחם לכבוש את אפריקה ולבסוף את המזרח התיכון כולו, ובתוכו ארץ ישראל.
--------
1942, תוניס. הרוח נושבת מנהר גאבס ורוכסת את הבתים הנמוכים לבנים כבסלוניקי. בעבר היו פוסעים בהם יהודים מלאי חיים, ועכשיו הם נדכאים. חלשים. "עם נלאה ומעונה שהושחר / כמו פיח כבשן" פייט אשר מזרחי, משורר יוצא תוניס. מצפינה הרוח, בקול שקשוק רכבת, קווצותיה פיח הכבשן, ושוזרת עימה גם את יהודי הגטאות שבאירופה. מחשקת הרוח נהרותיהם ומתחברת רוח לרוח, נהר עם נהר, עפר לעפר. יהודי אירופה יחד עם יהודי צפון-אפריקה. בחשכת הייסורים, בלילה האפל, בו כוכבי המרום מתביישים להאיר, זורחים הטלאים הצהובים כלהבה אחת החוששת מחדלונה. הסנה בוער באש - ומתכלה.
אם בשנים הראשונות חוקי הגזע נאכפו על ידי הצרפתים והאיטלקיים, הרי שב1942, כבר היו אלה רעשי המגפיים של מאות חיילי S.S ברחובות גאבס. הנאצים מקימים יודנראט, לוקחים בני ערובה יהודיים, מחרימים את רכושה של הקהילה המשגשגת ומותירים אותה חסרת כל. בית הכנסת בטוניס הופך למחסן נשק גרמני. לפחות 4,000 מיהודי טוניס נשלחים למחנות ריכוז והשמדה ורבים אחרים נורים למוות בבתיהם, אחרים מומתים בצעדות מוות, הפצצות ורעב כבד. החיילים עורכים סיורים ומתעללים ביהודים, מעלים אותם על משאיות שאין יודע את יעדם. עוצר יהודים מוטל ברחובות גאבס משעה שש בערב. אם רגע לפני כן השאיפה הייתה להצליח, להתבלט, הרי בין לילה השאיפות של יהודי תוניס התמצאו לא אחת בשקיקה אימתנית למקומות מסתור, רחוק מהשגת הנאצים. אך בלילות החשוכים האלה, הטלאים הצהובים מאירים ביתר שאת.
-----
1943, גאבס. באישון לילה פורצים חיילי S.S לבתים. רוח סערה נושבת. הקצינים שתויים, ונראים כחיות טרף פצועות. הם כבר לא החיילים של גרמניה במסע הכיבוש, אלא נציגיה של הוורמכט השוקע, מובל על-ידי הייאוש והתאווה להשלים את הטירוף הנתעב: לרצוח כל יהודי באשר הוא יהודי.
אחד מהם הולם בנשקו על דלתה של משפחת מימון, ביתם של יעקב הקעיד (מנהיג קהילה יהודית), פורטונה אשתו ומרים, בתם הקטנה. רק שבוע קודם לכן, החרימו הנאצים את בית הספר היהודי שהיה בבעלות המשפחה והפכה אותו למפקדה הנאצית בגאבס. פורטונה ממהרת להצפין את מרים הקטנה בסיר קוסקוס גדול, מתרה בה לשמור על שתיקה בזמן שחייל הSS הגרמני ממשיך לדפוק עם נשקו על הדלת. לבסוף פרץ הנאצי את הדלת בפראות וגזר על האישה מוות, כשהוא מכוון את רובהו למצחה. רק שכן מוסלמי שנכח במקום והסביר לנאצי בתחינות כי מדובר באי הבנה, וכי פורטונה לא פתחה את הדלת משום שכשאישה יהודייה אסור לה להיות עם גבר לבד - הציל את חייה, כשם שסיר הקוסקוס חס על גורלה של מרים. כשחזר הביתה בעלה ושמע את שארע, הבין את הסכנה הממשית האורבת מהנאצים בשקיעתם, ואולי כך הושק המבצע המיוחד, שייתכן ומתועד כאן בכתב לראשונה – ואחראי להצלת חלק ניכר מיהדות גאבס. באישון לילה, בשנה האחרונה למלחמה, חברי הקהילה היהודית בגאבס, מאות ואולי אלפי בני אדם, תכננו מבצע יוצא דופן, במהלכו נטשו יחד באישון לילה את בתיהם, ויצאו לחיות באזורים שוממים מרוחקים, בהרים ומערות באזור מאת'מאתע הנידח, שטרם נכנע ללפיתה הנאצית. כך, כשחיילי הSS בגאבס מנסים להשלים את משימתם השטנית, מסתתרים להם חברי הקהילה היהודית במערות הרים, בתת תנאים, במשך כחצי שנה, עד סוף המלחמה. באותה שעה בגאבס, ציון שלום ובנו שמעון, מצטופפים במרתף של חנותם הקטנה עם יהודים נוספים שלא עמדו בשעת העוצר, עד עבור זעם. כאדם בעל השפעה מול השלטונות, ציון שלום היה מוגן יחסית מהנאצים ולכן לא הבין בנו שמעון מדוע היה מוכן להקריב ולסכן הכל ולחיות בתנאי רעב, כשיכל להשאר בביתו. אז נזכר הבן כיצד שנה לפני פלישת הנאצים, הגן אביו על חבר בקהילה היהודית שהשלטונות הצרפתיים העלילו עליו עלילות דרייפוס וסיכן את חייו באותה פרשייה. שמעון נזכר בדבריו של אביו לאחר הפרשה, כשנשאל אם לא חשש לחייו: " לאהוב את רעך כמוך – זוהי התורה על רגל אחת. כשאתה עושה למען האחר – אין סיבה לפחד. כולנו מתים בסוף, ואם נמות למען האחר, יהיה זה מוות טוב".
-------
סוף 1943. צפון אפריקה שוחררה ו"הפרטיזנים הטוניסאים" חזרו לבתיהם. הנאצים הובסו, צרפת של בעלות הברית חזרה לשלוט בטוניס ולימים העניקה לה עצמאות. מרים הקטנה, בת הקעיד שהוחבאה בסיר הקוסקוס גדלה ונישאה לשמעון שלום, שאביו ציון מת מבלי שזכה לחזות במפלתם של הנאצים. לאט לאט, נטולי רכוש ורצוצים, החלו היהודים בגאבס לשקם את הריסות חייהם הקודמים ואף לשחזר את היחסים הקודמים עם שכניהם המוסלמים, במקום שבמשך דו
לפי סילבן שלום
מרוקאים באושוויץ, פרטיזנים טוניסאים: שואת יהודי צפון אפריקה – השואה שלא מדברים עליה.
זה טקסט ארוך, אבל אולי החשוב שכתבתי ולכן אבקש מכם למצוא חמש דקות, לקרוא – ולשתף אם ראוי בעיניכם. זה גם מטורף בעיניי שרוב האנשים בכלל לא יודעים שזה קרה. בכל שנה אני משתדל להנציח את השואה והתקומה דרך הסיפור המשפחתי שלנו. שלושה מארבעת סביי וסבתותיי חוו את שואת אירופה ובשנה שעברה העליתי את הסיפור על השואה והתקומה דרך מה שקרה לסבתי ז"ל, שנשלחה בגיל 14 ליערות פולין בזמן שמשפחתה נרצחה, לחמה עם הפרטיזנים וכשהגיעה ארצה ראתה במקרה בטלוויזיה את אביה וסבא במהלך הוצאתם להורג
https://www.facebook.com/photo.php?...=a.64153507907.68826.696682907&type=1&theater
אבל השנה בחרתי להנציח שואה אחרת. שואה שפחות מדברים עליה. השואה תמיד הייתה טרגדיה אשכנזית במהותה; כמיליוני יהודים נרצחו בשיטתיות על אדמות אירופה (וכאמור היו לי שלושה סבים וסבתות ניצולי מחנות ההשמדה והפרטיזנים). אבל הנאצים גם הגיעו לצפון אפריקה ושלטו למעשה במרוקו, לוב, אלג'יריה, טוניס ועוד מדינות שבהן שכנו לא פחות מחצי מיליון יהודים, שעברו את זוועות השואה בדרכם. נכון, מספרית מדובר בהרבה פחות מיהודי אירופה ובשונה מהאירופאים "הנאורים" - הערבים פחות מיהרו להשמידנו. חלקם אף הפגינו חירוף נפש בהגנה על שכניהם ונתיניהם היהודיים. אבל כל שואה ראוי שתזכה להנצחה, גם אם "רק" חצי מיליון יהודים סבלו תחתיה ומתוכם אלפים רבים נשלחו למחנות השמדה ונרצחו בבתיהם (גם באתיופיה, אגב, היהודים סבלו מהשלטון האיטלקי הפרו נאצי ומנהיגי הקהילות היהודיות נרצחו על ידי השלטונות).
אני לא מתיימר להיות היסטוריון ואולי חלק מהפרטים לא מדויקים לחלוטין – אך העובדות המובאות כאן נבדקו כמיטב יכולתי ומה גם שרק על עצמי לספר ידעתי – ולכן אני מתייחס לנושא מהזווית האישית של הסיפור המשפחתי הטוניסאי. מתוקף כל אלו, רק הטעויות מקוריות.
תודה לרועי כספי שחלק איתי את התשוקה לנושא הזה, כמו גם לא מעט שעות של דיאלקטיקה שהניבה את המקטע הזה, סיפור אמיתי של שואה ותקומה שמנציח את שואת יהדות צפון אפריקה. סיפור שמנסה להחזיר ולו במעט, לאיש שכשר חוץ יזם וכונן את יום השואה הבינלאומי שבזכותו מיליארדים בעולם נאלצים להכיר ולזכור את זוועות השואה – אך נדמה שהשואה שעברה על משפחתו שלו – מעולם לא זכתה להנצחה. לאיש שאימץ אותי כבן ועובר תקופה לא פשוטה – למרות היותו האדם הכי טוב וישר שאני מכיר. לאיש שיובך עד כעס כשיקרא את הטקסט הזה – שאין הוא מודע לו ונכתב ללא שיתופו. והסיפור הזה מוקדש ליהודי צפון אפריקה באשר הם, שעברו את זוועות הנאצים כאחיהם באירופה. הי"ד.
---
כמחצית מיליון יהודים חיו לחופיה הזהובים של אפריקה חיי שגשוג ורווחה, עד שנחשול קודר מכיוון הים המפריד בין אירופה לצפון אפריקה האפיל על היבשת השחורה. לפני מלחמת העולם השנייה, חשו יהודי תוניס, אלג'יר מרוקו ולוב קשר עז למדינות מולדתם, וכיננו יחסים עמוקים בני דורות עם שכניהם המוסלמים.
אלו ששכנו במדינות תחת שליטה צרפתית ואיטלקית ראו עצמם פטריוטים של ההגמוניות הללו. התרבות היהודית התערתה בהרמוניה עם המחשבה הערבית והאירופאית. יהודי אלג'יריה, מרוקו וטוניס שמחו על השליטה הצרפתית במדינות אלו, כי העניקה להם מטריית הגנה: המשטר הצרפתי נלחם בפוגרומים שביצעו הערבים בשכניהם היהודים ואילו היהודים עזרו למשטר האירופאי המודרני לבסס עצמו בצפון אפריקה.
כשמשטר וישי נכנע לנאצים ואיטליה נהפכה לבת ברית של היטלר, הפכו הקולוניות האפריקאיות של איטליה וצרפת, לגרמניה הנאצית. כך, בין לילה, אותו שריון מערבי שהגן לעיתים על יהודי צפון אפריקה, הפך לכלא נאצי,.
1940. צפון אפריקה. חוקי הגזע מוחלים על יהודי צפון אפריקה והם נשללים מאזרחותם. רכוש היהודים מוחרם, מאות אלפי יהודים מהלכים עם טלאים צהובים, חלקם נשלח למחנות הכפייה שהוקמו על-ידי צבא הנאצים בצפון-אפריקה; חלקם נשלחו לעבוד עבור הגרמנים במוצבים, בסלילת כבישים, למפעלי תחמושת, ואף גרוע - לבניית המשרפות שהרייך השלישי יעד ליהודי צפון-אפריקה. יהודי מרוקו נאלצים לבצע עבודות כפייה עבור המשטר הנאצי, כשאלפים מהם נרצחים, מתוכם מאות שנשלחים למחנה ההשמדה אושוויץ', כשם שמאות מיהודי לוב נשלחים למחנות ריכוז על אדמות אירופה. מאות קילומטרים משם, ארווין רומל, גנרל הצבאות של היטלר נלחם לכבוש את אפריקה ולבסוף את המזרח התיכון כולו, ובתוכו ארץ ישראל.
--------
1942, תוניס. הרוח נושבת מנהר גאבס ורוכסת את הבתים הנמוכים לבנים כבסלוניקי. בעבר היו פוסעים בהם יהודים מלאי חיים, ועכשיו הם נדכאים. חלשים. "עם נלאה ומעונה שהושחר / כמו פיח כבשן" פייט אשר מזרחי, משורר יוצא תוניס. מצפינה הרוח, בקול שקשוק רכבת, קווצותיה פיח הכבשן, ושוזרת עימה גם את יהודי הגטאות שבאירופה. מחשקת הרוח נהרותיהם ומתחברת רוח לרוח, נהר עם נהר, עפר לעפר. יהודי אירופה יחד עם יהודי צפון-אפריקה. בחשכת הייסורים, בלילה האפל, בו כוכבי המרום מתביישים להאיר, זורחים הטלאים הצהובים כלהבה אחת החוששת מחדלונה. הסנה בוער באש - ומתכלה.
אם בשנים הראשונות חוקי הגזע נאכפו על ידי הצרפתים והאיטלקיים, הרי שב1942, כבר היו אלה רעשי המגפיים של מאות חיילי S.S ברחובות גאבס. הנאצים מקימים יודנראט, לוקחים בני ערובה יהודיים, מחרימים את רכושה של הקהילה המשגשגת ומותירים אותה חסרת כל. בית הכנסת בטוניס הופך למחסן נשק גרמני. לפחות 4,000 מיהודי טוניס נשלחים למחנות ריכוז והשמדה ורבים אחרים נורים למוות בבתיהם, אחרים מומתים בצעדות מוות, הפצצות ורעב כבד. החיילים עורכים סיורים ומתעללים ביהודים, מעלים אותם על משאיות שאין יודע את יעדם. עוצר יהודים מוטל ברחובות גאבס משעה שש בערב. אם רגע לפני כן השאיפה הייתה להצליח, להתבלט, הרי בין לילה השאיפות של יהודי תוניס התמצאו לא אחת בשקיקה אימתנית למקומות מסתור, רחוק מהשגת הנאצים. אך בלילות החשוכים האלה, הטלאים הצהובים מאירים ביתר שאת.
-----
1943, גאבס. באישון לילה פורצים חיילי S.S לבתים. רוח סערה נושבת. הקצינים שתויים, ונראים כחיות טרף פצועות. הם כבר לא החיילים של גרמניה במסע הכיבוש, אלא נציגיה של הוורמכט השוקע, מובל על-ידי הייאוש והתאווה להשלים את הטירוף הנתעב: לרצוח כל יהודי באשר הוא יהודי.
אחד מהם הולם בנשקו על דלתה של משפחת מימון, ביתם של יעקב הקעיד (מנהיג קהילה יהודית), פורטונה אשתו ומרים, בתם הקטנה. רק שבוע קודם לכן, החרימו הנאצים את בית הספר היהודי שהיה בבעלות המשפחה והפכה אותו למפקדה הנאצית בגאבס. פורטונה ממהרת להצפין את מרים הקטנה בסיר קוסקוס גדול, מתרה בה לשמור על שתיקה בזמן שחייל הSS הגרמני ממשיך לדפוק עם נשקו על הדלת. לבסוף פרץ הנאצי את הדלת בפראות וגזר על האישה מוות, כשהוא מכוון את רובהו למצחה. רק שכן מוסלמי שנכח במקום והסביר לנאצי בתחינות כי מדובר באי הבנה, וכי פורטונה לא פתחה את הדלת משום שכשאישה יהודייה אסור לה להיות עם גבר לבד - הציל את חייה, כשם שסיר הקוסקוס חס על גורלה של מרים. כשחזר הביתה בעלה ושמע את שארע, הבין את הסכנה הממשית האורבת מהנאצים בשקיעתם, ואולי כך הושק המבצע המיוחד, שייתכן ומתועד כאן בכתב לראשונה – ואחראי להצלת חלק ניכר מיהדות גאבס. באישון לילה, בשנה האחרונה למלחמה, חברי הקהילה היהודית בגאבס, מאות ואולי אלפי בני אדם, תכננו מבצע יוצא דופן, במהלכו נטשו יחד באישון לילה את בתיהם, ויצאו לחיות באזורים שוממים מרוחקים, בהרים ומערות באזור מאת'מאתע הנידח, שטרם נכנע ללפיתה הנאצית. כך, כשחיילי הSS בגאבס מנסים להשלים את משימתם השטנית, מסתתרים להם חברי הקהילה היהודית במערות הרים, בתת תנאים, במשך כחצי שנה, עד סוף המלחמה. באותה שעה בגאבס, ציון שלום ובנו שמעון, מצטופפים במרתף של חנותם הקטנה עם יהודים נוספים שלא עמדו בשעת העוצר, עד עבור זעם. כאדם בעל השפעה מול השלטונות, ציון שלום היה מוגן יחסית מהנאצים ולכן לא הבין בנו שמעון מדוע היה מוכן להקריב ולסכן הכל ולחיות בתנאי רעב, כשיכל להשאר בביתו. אז נזכר הבן כיצד שנה לפני פלישת הנאצים, הגן אביו על חבר בקהילה היהודית שהשלטונות הצרפתיים העלילו עליו עלילות דרייפוס וסיכן את חייו באותה פרשייה. שמעון נזכר בדבריו של אביו לאחר הפרשה, כשנשאל אם לא חשש לחייו: " לאהוב את רעך כמוך – זוהי התורה על רגל אחת. כשאתה עושה למען האחר – אין סיבה לפחד. כולנו מתים בסוף, ואם נמות למען האחר, יהיה זה מוות טוב".
-------
סוף 1943. צפון אפריקה שוחררה ו"הפרטיזנים הטוניסאים" חזרו לבתיהם. הנאצים הובסו, צרפת של בעלות הברית חזרה לשלוט בטוניס ולימים העניקה לה עצמאות. מרים הקטנה, בת הקעיד שהוחבאה בסיר הקוסקוס גדלה ונישאה לשמעון שלום, שאביו ציון מת מבלי שזכה לחזות במפלתם של הנאצים. לאט לאט, נטולי רכוש ורצוצים, החלו היהודים בגאבס לשקם את הריסות חייהם הקודמים ואף לשחזר את היחסים הקודמים עם שכניהם המוסלמים, במקום שבמשך דו