נסיכה במגדל
New member
השבוע השני
היום נפגשנו. לסגור עניינים אחרונים. נסעתי שוב לאותה העיר, שלפני שנים הגעתי אליה צעירה ומתרגשת לפגוש את ההורים שלו. הוא שוב אסף אותי מאותו המקום, רק שהפעם נסענו בכיוון ההפוך. אני לא בטוחה איך הרגשתי. לפני הגט חיכיתי לנס. חיכיתי שהוא יחליט שהוא לא יכול בלעדיי ושאני שווה את המאמץ. שיבוא ויגיד "עליך אני לא מוותר ולא משנה מה". אפילו בדרך לשם עוד עבר לי בראש המשפט ההוא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. אבל לא היו רחמים שם, בבית הדין, ולא חמלה ולא אהבה. ובכל זאת, אפילו אחרי הגט, כל מה שרציתי היה שהוא יבוא פתאום ויגיד, אני אסדר הכל. איתך אני רוצה לחיות, בבית משלנו עם ההרגלים שלנו והחפצים הקטנים שאספנו. את הגוף הלא מושלם הזה אף אחד חוץ ממני לא יחבק. ונמכור הכל וניסע לנו, וכולם ירימו גבה אבל אנחנו ננצח, האהבה תנצח, ונחזור ויהיה לנו תינוק. הוא לא מאמין במלחמות, בטח שלא עלי. ובכל זאת רציתי. כואב לי הלב על כל הדברים הקטנים. אבל זאת לא תהיה האנדרטה שלי. אני לא אפסיק לחיות כאן ואצטער על כל מה שהיה. כמה יפה דאגה לנו אמא טבע, הרצון להמשכיות חזק מהכל. מי שיבנה לי בית ויעשה לי ילד יקבל את ליבי לעולם, אני יודעת שאני אשכח. הדלת הזו הולכת ונסגרת.היום אני כבר לא חושבת שזה יכאב לנצח. מה הרגשנו היום? בשלב הזה נדמה לי שהוא יכול עדיין להידחק בפתח הצר. עמוק בלב אני יודעת שהוא לא אוהב אותי מספיק, אבל נעים לי קצת לחשוב על זה, עד מחר. מחר אני נוסעת לכותל, כמו אז, לפני שנפגשנו. והולכת לא לבכות, אלא להתפלל. אני משאירה מאחוריי פרק עגום בחיי, והולכת לחפש לי בית. אני אבקש שהקב"ה ישלח לי אהבה נכונה, אמיצה, מישהו לסמוך עליו. אולי יקרה נס והוא יגלה פתאום שזה למרות הכל הוא, ואולי יקרה נס והדלת תיסגר סופית. ככה זה, תמיד אני עושה הכל באיחור. מי שרוצה למסור ד"ש בכותל מוזמן לשלוח לי מסר אישי.
היום נפגשנו. לסגור עניינים אחרונים. נסעתי שוב לאותה העיר, שלפני שנים הגעתי אליה צעירה ומתרגשת לפגוש את ההורים שלו. הוא שוב אסף אותי מאותו המקום, רק שהפעם נסענו בכיוון ההפוך. אני לא בטוחה איך הרגשתי. לפני הגט חיכיתי לנס. חיכיתי שהוא יחליט שהוא לא יכול בלעדיי ושאני שווה את המאמץ. שיבוא ויגיד "עליך אני לא מוותר ולא משנה מה". אפילו בדרך לשם עוד עבר לי בראש המשפט ההוא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. אבל לא היו רחמים שם, בבית הדין, ולא חמלה ולא אהבה. ובכל זאת, אפילו אחרי הגט, כל מה שרציתי היה שהוא יבוא פתאום ויגיד, אני אסדר הכל. איתך אני רוצה לחיות, בבית משלנו עם ההרגלים שלנו והחפצים הקטנים שאספנו. את הגוף הלא מושלם הזה אף אחד חוץ ממני לא יחבק. ונמכור הכל וניסע לנו, וכולם ירימו גבה אבל אנחנו ננצח, האהבה תנצח, ונחזור ויהיה לנו תינוק. הוא לא מאמין במלחמות, בטח שלא עלי. ובכל זאת רציתי. כואב לי הלב על כל הדברים הקטנים. אבל זאת לא תהיה האנדרטה שלי. אני לא אפסיק לחיות כאן ואצטער על כל מה שהיה. כמה יפה דאגה לנו אמא טבע, הרצון להמשכיות חזק מהכל. מי שיבנה לי בית ויעשה לי ילד יקבל את ליבי לעולם, אני יודעת שאני אשכח. הדלת הזו הולכת ונסגרת.היום אני כבר לא חושבת שזה יכאב לנצח. מה הרגשנו היום? בשלב הזה נדמה לי שהוא יכול עדיין להידחק בפתח הצר. עמוק בלב אני יודעת שהוא לא אוהב אותי מספיק, אבל נעים לי קצת לחשוב על זה, עד מחר. מחר אני נוסעת לכותל, כמו אז, לפני שנפגשנו. והולכת לא לבכות, אלא להתפלל. אני משאירה מאחוריי פרק עגום בחיי, והולכת לחפש לי בית. אני אבקש שהקב"ה ישלח לי אהבה נכונה, אמיצה, מישהו לסמוך עליו. אולי יקרה נס והוא יגלה פתאום שזה למרות הכל הוא, ואולי יקרה נס והדלת תיסגר סופית. ככה זה, תמיד אני עושה הכל באיחור. מי שרוצה למסור ד"ש בכותל מוזמן לשלוח לי מסר אישי.
לסגור את כל ספרי הזכרונות. להשאר חברים טובים ולעבור לפרק חדש. אני אשלח לך מסר אישי לכתל