השאיפה למצוינות

[מי07]

השאיפה למצוינות

אני סובלת מפיברו כבר מספר שנים, אני בת 35 עם שתי בנות קטנות ועבודה מספקת אבל תובענית. אני מנסה לטפל בעצמי בצורה משולבת: תרופתית, פעילות גופנית וטיפול פסיכולוגי (שנדרש מטעמים שונים).
במהלך הטיפול עלה הצורך שלי בשליטה בחיים בכל דבר ובלהיות הכי טובה בכל ורגשי האשמה כאשר הפלא ופלא אני לא מצליחה לעשות את הכל כפי שהייתי רוצה. האם זה משהו שנשמע לכן מוכר? הפרפקציוניזם הזה כנראה גובה ממני מני מחיר גבוה והוליד אצלי את הפיברו המלווה בתקופות של תשישות בלתי נסבלת בנוסף לכאבים. יש ימים שאני ממש במצב"כבוי" ולא מתפקדת. ועדיין קשה לי לוותר על דברים.

 

[ר ע ו ת ו ז ה ו]

כן, מוכר

הרופא שאיבחן אותי ישר אמר לי שנראה לו שאני פרפקציוניסטית וזה אחד מהמאפיינים את החולים בפיברו והמליץ שאנסה להרפות קצת כי זה רק יקל.

 

[כלנית חיננית]

יודעת מה? לא מסכימה!

אם יש משהו שמעצבן אותי שאומרים לפיברואיות זה שהן נוטות לפרפקציוניזם וזה גובה מחיר ובלה בלה בלה.
אז הנה, אני חולה מגיל 10. 10!!.
בגיל 10 הייתי רחוקה לפחות כמו שאני היום מפרפקציוניזם.
נכון, אף פעם לא שאפתי לפרפקציוניזם. לא צריכה שהכל יהיה מושלם. צריכה שיהיה סביר. לא למעלה מזה.
תמיד רציתי להיות ממוצעת. הספיק לי.
ובכל זאת חליתי בפיברו.
והאמת? אני חושבת שאני לא היחידה שלא כזו.
אז נכון שיש נשים לא מעטות שחולות בפיברו והן פרפקציוניסטיות, אבל את יודעת מה? אני מניחה שהסטטיסטיקה תגלה שיש גם לא מעט נשים שהן לא פרפקציוניסטיות שגם חולות בפיברו, ולעומתן יש לא מעט נשים פרפקציוניסטיות שהגיעו לשיבה טובה בבריאות מושלמת.
&nbsp
מה כל זה אומר? שהנטיה "לסווג" נשים לפרפקציוניסטיות אולי מועילה לרופאים אבל לא באמת עובדת במציאות.

 

[ו אולי]

 

[ויויאן טאץווד]

זה ה-בית ספר של המחלה

וזה הדבר הכי משמעותי שאפשר לעשות לשיפור. אם ממשיכים לנסות לתפקד "כמו מקודם" זה ראש בקיר להשאר בלופ באותו מצב.

לא רק שלעשות פחות מקל את מצבנו ומאפשר לנו חיים יותר סבירים, גם לצפות מעצמנו לפחות חשוב אפילו יותר. מוטיביציה ואמביציה לוקחות המון המון אנרגיה.
אני גיליתי שאם אני מצפה מעצמי ל-70 % אצליח לעשות 10 5 עד כלום. ואם אני מצפה מעצמי ל-25 % יש סיכוי שאצליח לעשות את זה ולפעמים אפילו יותר בגלל שלא ציפיתי והורדתי את הסף.

ורגשות אשמה בכלל זה זולל אנרגיות מטורף שסוחט עד הטיפה האחרונה. אין לנו את הפריבילגיה לחוש רגשות אשם

--
לגבי הנטייה למצוא את הסיבה שגרמה לנו לחלות ולפעמים "איפה אנחנו אשמים" בזה היא נטייה שיכולה להיות הרסנית ונובעת מאותו מקום בדיוק.

אכן גם אני הייתי פרפקציוניטסית, שרק עם המחלה הבנתי יותר ויותר עד כמה. וכן זה די אופייני ויכול להיות סיבה למתח המתמשך על המערכת שהביא להחלשות שלה.
אבל יש חולים מסוגים שונים, בטווחי גיל שונים ועם דפוסי אישיות שונים. אז עדיף לא להתעסק עם "מה עשיתי לא בסדר" שגרם לי לחלות, אלא יותר במה אני יכולה לשפר את מצבי.

ואם את כבר בטיפול פסיכולוגי התברכת, יש לך את המקום ללמוד לעשות שינוי בציפיות של מעצמך. כי לצפות מעצמנו יותר ממה שאנחנו מסוגלים במחלה הזו זה כמו לירות כדור בראש.

את יותר ממוזמנת לחלוק איתנו את האיך עושים את זה והפרטים הקטנים והתסכולים של היום יום.

 

[דורבר24]

אני פרפקציוניסטית

אני כן חושבת שיש קשר והטיפול שאני מקבלת CBT מאוד עוזר להבין כמה חשוב להוריד הילוך.
רגשות אשם ? אני חיה איתם קבוע כי יש ילדים ובעל בתמונה ואני מרגישה שאני לא מצליחה כמו פעם לפני הפיברו לעמוד ביעדים של עצמי אם זה בבישול, בניקוי הבית, בארועים חברתיים, השתתפות של הורים בכיתות, הכנת שיעורים....
הכל אצלי תמיד היה מתוקתק, הייתי אדם זריז ופעיל ובכלל לא הייתי מתעייפת מכלום והיום כל דבר מעייף אותי ולאחר הכנת סנדוויצים לילדים לביה"ס אני מרגישה כאילו עבדתי יומיים...

 

[ויויאן טאץווד]

זה תהליך לא פשוט של אבל על האדם שהיינו

לפני המחלה ולמידה של האדם החדש שנהיינו.
ובהחלט טיפול ב-CBT הוא מאד מומלץ במחלה הזו. כדי ללמוד למנן אחרת את הפעילות שלנו, גם רגשית.

אבל בשלב מסוים בתהליך כבר לא משווים את עצמנו למה שהיינו לפני המחלה אלא טופחים על השכם וחשים תחושת הישג אדיר דווקא כשמצליחים "לדרוך על הזנב" ולעשות פחות. זה ההישג הנדרש פה ויש לו תגמול נראה לעין, אבל במושגים של לחיות עם מחלה כרונית ולא במחשבה על להבריא ולחזור להיות מה שהיינו קודם. מאחלת לכולנו אבל זו מחשבה בעייתית.

אני עבדתי ממש עם טבלאות כתובות (מומלץ לעשות טבלאות של פעילות במשך היום וטבלה של סמפטומים ואז מצליבים ביניהן ומבינים את הקשר ואיך למנוע ולשפר את המצב), וזכור לי שבוע מסוים שהצלחתי לדרוך על הזנב כל כך טוב שביום חמישי! לא הייתי ממוטטת ויכולתי לחשוב על לעשות משהו בסופ"ש, בעדינות. והתחלתי את השבוע שלאחריו ממקום אחר לגמרי.

הדוגמאות הכי רעות (וזה עדיין קורה) זה שביום ראשון אני מבזבזת את כל הכוחות שלי, ונגמר לי הכוח לכל שאר השבוע. ואז באמת שאר השבוע זה רגשות אשם והלקאה עצמית (מנסה להגמל מזה). והממוצע הוא נגיד אם אני פעילה בראשון ושני, ממש מעט, אז ביום שלישי כבר נגמר השבוע מבחינת כוחות.

שואפת להגיע לשגרה שיש בה "תחנות" קבועות של מנוחה ושבשבוע מנוהל ככה שלא מגיעה להתרסקויות.
יש שיפור מאד גדול אבל עדיין יש לי עוד מה לשפר בזה וזה גם תלוי בגורמים חיצוניים משתנים, כמו למשל מזג אוויר

אז צריך להגיע למצב שזונחים את הרגשות אשם ותסכול על מה שלא הצלחנו לעשות, ולהסתכל על מה כן הצלחנו לעשות ולהרגיש גאווה ומשם להמשיך הלאה באותה הרוח.