הר הרצל
הייתי שם אתמול. לפעמים אני סתם קופצת לשם, זה די קרוב לתחנה מרכזית, ואני חיילת אז יש לי נסיעות חינם- מה אכפת לי כבר לקחת עוד אוטובוס? אז הלכו עוד כמה דקות מהחיים, אף אחד לא מת מזה. הייתי שם אתמול, לא הגעתי באוטו אז הייתי צריכה לעלות קצת ברגל עד לחלקה שהוא קבור בה. בדרך עברתי דרך החלקה החדשה יותר, זה תמיד עושה לי עצוב. כל פעם יש קברים חדשים. ויש עוד מקום לעוד, ומתישהו גם החלקה הזאת תתמלא. כמו החלקה שלו. זה עצוב, לדעת שפה קבורים ילדים. על הקברים שלהם כתוב "בן 19", "בן 20". עוד חודש פחות יומיים אני אהיה בת 19. הם בגילי, והם קבורים שם, הם בגילי, והם מתו, גיבורים. היום עברו בדיוק 6.5 שנים מהיום שהוא נהרג. תמיד אני סופרת את החודשים, את השנים, כאילו שזה עוד משנה משהו. גם אם אני לא אספור, הזמן ימשיך לעבור בלעדיו. למרות שזה בכלל לא פייר, שהזמן ממשיך והוא לא. שאני ממשיכה, והוא כבר לא. הרבה פעמים כבר כתבתי על השקט של הר הרצל. השקט שיש בחלקה הצבאית. את כל התיירים והקבוצות המאורגנות לוקחים מיד לקבר הרצל ולקבר רבין. גם את כל הקבוצות של החיילים שבאות לשם לתרבות יום א', ונשאר רק להתפלל שעוד שנה-שנתיים הם לא יגיעו לשם מסיבות אחרות. אנחנו גם באנו לשם פעם, כשהייתי בקורס. אבל לא הגענו לחלקה הצבאית, כי כבר התחיל להחשיך והיינו צריכים להמשיך לכותל. בכלל, זה לא כיף להיות בבית קברות כשמחשיך. זה לא כיף להיות שם בכלל. בחלקה הצבאית שקט. אין שם קבוצות של תיירים, יש שם רק אנשים שבאים לקבר של מי שהם אהבו פעם. בן, אח, חבר. אז שקט שם, כי אנשים עצובים לא עושים רעש. אפילו הבכי שם שקט, זאת כבר לא ההלוויה שצועקים לאלוהים "תחזיר לנו אותו", בכל הכוח, כאילו הוא יכול לשמוע. כאילו שאם הוא היה יכול לשמוע, הוא גם היה מחזיר אותו. אפילו הבכי שם שקט, בכי של כאב וגעגועים, כי הוא כבר לא יחזור, ועכשיו רק צריך ללמוד לחיות עם זה. בשקט שם, אני מצליחה לחשוב עליו. ועלי. אני באה לשם על מדים, כבר פעם שנייה, הפעם לבד. עוד שבועיים אני שוב אהיה שם, וכבר לא יהיה שקט כל כך, ככה זה ביום הזכרון. שנה שעברה לא הלכתי. לא רציתי. אתמול לא בכיתי שם, אבל הדמעות עלו לי לעיניים ככל שהתקרבתי לקבר שלו. קשה לי יותר לבכות שם. אבן וכמה פרחים, זה מה שנשאר. מכל ה-19 שנה שהוא היה פה, זה מה שנשאר. ואני לא יודעת בכלל למה אני באה לשם, זה לא יחזיר אותו, זה לא יגרום לי להרגיש קרובה אליו. כי דווקא שם, כשהאבן הזאת מפרידה בינינו, האבן הזאת והנצח, אני מרגישה כל כך רחוקה ממנו. זה לא הוא, הוא לא שם. זאת רק אבן עם כמה מילים, נוסח קבוע של צה"ל. אבל האבן הזאת עושה את זה יותר מוחשי, שהוא לא יחזור. כשיצאתי משם, הרגשתי שקטה יותר, בניגוד לפעמים אחרות, שאני יוצאת משם כל כך נסערת. הפעם הייתי שקטה, אולי בגלל שאני מתחילה להבין את מה שאני כבר יודעת 6.5 שנים, שאני לא אשכח אותו לעולם, אסור לי לפחד מהשכחה, כי אותו אני לא אשכח.
הייתי שם אתמול. לפעמים אני סתם קופצת לשם, זה די קרוב לתחנה מרכזית, ואני חיילת אז יש לי נסיעות חינם- מה אכפת לי כבר לקחת עוד אוטובוס? אז הלכו עוד כמה דקות מהחיים, אף אחד לא מת מזה. הייתי שם אתמול, לא הגעתי באוטו אז הייתי צריכה לעלות קצת ברגל עד לחלקה שהוא קבור בה. בדרך עברתי דרך החלקה החדשה יותר, זה תמיד עושה לי עצוב. כל פעם יש קברים חדשים. ויש עוד מקום לעוד, ומתישהו גם החלקה הזאת תתמלא. כמו החלקה שלו. זה עצוב, לדעת שפה קבורים ילדים. על הקברים שלהם כתוב "בן 19", "בן 20". עוד חודש פחות יומיים אני אהיה בת 19. הם בגילי, והם קבורים שם, הם בגילי, והם מתו, גיבורים. היום עברו בדיוק 6.5 שנים מהיום שהוא נהרג. תמיד אני סופרת את החודשים, את השנים, כאילו שזה עוד משנה משהו. גם אם אני לא אספור, הזמן ימשיך לעבור בלעדיו. למרות שזה בכלל לא פייר, שהזמן ממשיך והוא לא. שאני ממשיכה, והוא כבר לא. הרבה פעמים כבר כתבתי על השקט של הר הרצל. השקט שיש בחלקה הצבאית. את כל התיירים והקבוצות המאורגנות לוקחים מיד לקבר הרצל ולקבר רבין. גם את כל הקבוצות של החיילים שבאות לשם לתרבות יום א', ונשאר רק להתפלל שעוד שנה-שנתיים הם לא יגיעו לשם מסיבות אחרות. אנחנו גם באנו לשם פעם, כשהייתי בקורס. אבל לא הגענו לחלקה הצבאית, כי כבר התחיל להחשיך והיינו צריכים להמשיך לכותל. בכלל, זה לא כיף להיות בבית קברות כשמחשיך. זה לא כיף להיות שם בכלל. בחלקה הצבאית שקט. אין שם קבוצות של תיירים, יש שם רק אנשים שבאים לקבר של מי שהם אהבו פעם. בן, אח, חבר. אז שקט שם, כי אנשים עצובים לא עושים רעש. אפילו הבכי שם שקט, זאת כבר לא ההלוויה שצועקים לאלוהים "תחזיר לנו אותו", בכל הכוח, כאילו הוא יכול לשמוע. כאילו שאם הוא היה יכול לשמוע, הוא גם היה מחזיר אותו. אפילו הבכי שם שקט, בכי של כאב וגעגועים, כי הוא כבר לא יחזור, ועכשיו רק צריך ללמוד לחיות עם זה. בשקט שם, אני מצליחה לחשוב עליו. ועלי. אני באה לשם על מדים, כבר פעם שנייה, הפעם לבד. עוד שבועיים אני שוב אהיה שם, וכבר לא יהיה שקט כל כך, ככה זה ביום הזכרון. שנה שעברה לא הלכתי. לא רציתי. אתמול לא בכיתי שם, אבל הדמעות עלו לי לעיניים ככל שהתקרבתי לקבר שלו. קשה לי יותר לבכות שם. אבן וכמה פרחים, זה מה שנשאר. מכל ה-19 שנה שהוא היה פה, זה מה שנשאר. ואני לא יודעת בכלל למה אני באה לשם, זה לא יחזיר אותו, זה לא יגרום לי להרגיש קרובה אליו. כי דווקא שם, כשהאבן הזאת מפרידה בינינו, האבן הזאת והנצח, אני מרגישה כל כך רחוקה ממנו. זה לא הוא, הוא לא שם. זאת רק אבן עם כמה מילים, נוסח קבוע של צה"ל. אבל האבן הזאת עושה את זה יותר מוחשי, שהוא לא יחזור. כשיצאתי משם, הרגשתי שקטה יותר, בניגוד לפעמים אחרות, שאני יוצאת משם כל כך נסערת. הפעם הייתי שקטה, אולי בגלל שאני מתחילה להבין את מה שאני כבר יודעת 6.5 שנים, שאני לא אשכח אותו לעולם, אסור לי לפחד מהשכחה, כי אותו אני לא אשכח.
