הר הקללה

[BlondRulz1]

הנה הקישורים....

 

[eShark18]

שאלה לגבי גלעד, כותב המאמר

איפה הוא שרת באותו זמן? בגבעתי? (שמתי לב שצחי שרת בגבעתי. מה לגבי כותב המאמר?)

 

[BeyondTheWall]

קראתי עכשיו ..

מה שהכי עצוב בכל הסיפור, הוא שאין בסופו שום מסקנה או אמירה. בכל מקרה, חשוב שכל אזרח בישראל יקרא.

 

[eShark18]

דווקא יש.

יש שתי מסקנות: א. שהכל היה לחינם. גם ככה בסופו של דבר אי אפשר להגיד שיצאנו משם עם ידנו על העליונה, אז כל הסיכונים שהחיילים עברו שם היו לחינם. הממשלה סתם הציבה אותם למטרות שם... ב. הוא אומר בסוף, שאם לא ישרור שלום עד אז, הוא רוצה שהבן שלו יהיה קרבי כמוהו. שיחווה את החוויות, האתגרים והפחדים שגלעד עבר שם. הוא אומר פשוט שלהיות קרבי זה חשוב, ולמרות כל הקשיים יש לזה צדדים חיוביים.

 

[BeyondTheWall]

נכון,

אבל הוא מדבר על עצמו, הוא לא נותן מפציר הפצרה גורפת לכל העם, מה כל אחד צריך לעשות כדי לשפר את המצב ... וזה שהכל דפוק זאת לא מסקנה שיכולה לעזור לשפר משהו ...

 

[devilish19]

../images/Emo7.gif קטע שחודר עמוק ללב

אחרי שחשבת שראית כבר מספיק כתבות, שהלכת למספיק אזכרות, ששרת במספיק טקסי זיכרון, זהו אתה מרגיש שאתה חסין, שמשהו אצלך כבר לא מתרגש מהמציאות הביזרית שכולנו חיים בה ומקבלים אותה כמובן מאליו, כי זה מה שאנחנו-ישראלים, אתה קורא את המאמר הזה ופשוט מרגיש, משהו במאמר הזה חודר המעטפת החסינה שגדלנו בה, מציאות עם כותרות בעיתון על הרוגים שכבר לא מזעזעות, מציאות שבה תמונות בטלווזיה של אמהות בוכות זה בשגרה,מציאות שבה בוגרי שבט שנופלים זה כבר מכנה משותף בכל תנועת הנוער. משהו במאמר הזה נכנס פנימה לתודעה שלנו ומזעזע אותה מבפנים. אני אישית לא חשבתי שכמה עמודים יכולים כל כך לרגש אותי ממש עד בכי, אני חושבת שכל מי שמתגייס צריך לקרוא, ובכלל כל מי שחי במדינה הזו.

 

[eShark18]

אחרי שתכנסי ללינק שהבחור נתן פה

הלינק לאתר על צחי, שעליו מדבר כותב המאמר באחד מהפרקים - זה עלול עוד יותר לזעזע ולהביא אותך לבכי. שמסתכלים על התמונות שלו, מבינים מה גלעד חשב כשכתב "יש לו חיוך של 'אני יודע את הסוד של כל העולם הזה ואני לא אגלה לכם'". תוך כדי שאני מעיין בתמונות, קראתי שוב את הפרק שמדבר על צחי. זה ממש קשה ועצוב.

 

[NoID]

אחד הקטעיםהכי עצובים שקראתי בחיים

ואני רק אחרי הפרק ה-1 .. מפחיד אותי להמשיך הלאה.. אבל אני לא יכולה שלא. אני עם דמעות.

 

[Paronet]

אי אפשר לתאר את זה במילים.

מדהים, סוחף, מטרף, מפחיד, מצמרר, עצוב, כואב, מרגש. כל אלו ועוד, לא יצליחו לתאר את מה שהרגשתי כשקראתי את זה. הפכתי למודעת יותר למה שקורה לנו שם בגבולות. תמיד ידעתי שעושים מעצרים בשטחים, נלחמים בתוך רחובות מסוכנים בלי יכולת ראיה מה יש בצד השני של הרחוב, אבל לא דמיינתי לעצמי שלפני כמה שנים היה גם דבר כזה. למדתי משהו חדש, ולמרות שהאורך כמעט וייגע אותי, המשכתי לקרוא, זה סיקרן אותי. אבא שלי היה בגולני, 2 פלאפלים על הכתף. רציתי להראות לו את זה, אבל בתור בנאדם שאיבד חבר אחרי קורס קצינים, חשבתי פעמיים. והוא, בנאדם שלא מתרגש מדברים כאלה, בטוח לא היה מסוגל לקרוא דבר כזה. רק כדי שתבינו עד כמה זה השפיע עליי.

 

[ילדונת היחידה]

כבר קראתי את זה מספר פעמים... ו...

וכל פעם מחדש זה מעלה בי דמעות... את הסיפור על צחי אני מכירה מקרוב, כי אחי היה איתו שפ, הם היו חברים, והוא היה שם באותו זמן שצחי נהרג, וראה הכל וכו'.. עוד יש לנו תמונות בבית מהמסע כומתה שלהם שהיה, שרואים את כולם רצים.. וגם את צחי... וזה פשוט נורא לראות את זה היום, אחרי שהוא נהרג... שלא נדע צער... ולא נצטרך לקרוא או לשמוע סיפורים כמו אלה...

 

[מנתץ]

ממש נותן לך אווירה של קרב

התחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק למרות שהיו לי דברים חשובים לעשות, פשוט מדהים הכניס בי רעל, ממש כואב לשמוע על אנשים שמתו והמדינה המחורבנת הזו שדוגאת רק למנהיגים האלה שלה שחס וחלילה לא יקרה להם כלום, במקום לתת כבוד לאנשים גיבורים, שנתנו תחיים שלהם בכדיי שאני ואתם נשב עכשיו בבית ונדבר דרך הפורום אנשים שלא קיבלו את היחס שמגיע להם, אז רק רציתי להגיד לכל הלוחמים בעבר ובווה תמשיכו ככה אנחנו איתכם ולכלהסרבנים האלה לכו קיבינמט.