baronbaron
New member
"הר הבית בידנו" ?
הר הבית בידינו? אי הסימטריה שבין היחס הרציני של המוסלמים לאל-אקצה, מול הזלזול שלנו במקום קדוש, מעמידה את השאיפה לבית לאומי בשטח כלשהו, כמשאלה פרועה הכותב הוא חילוני מומחים מסבירים לנו בשנים האחרונות כמה פרגמטיים ומסתפקים במועט היו מנהיגי הציונות כבן-גוריון. אלא שגם אם נזנח את ההתעלמות הטוטלית מפעולותיו המקסימליסטיות של בןגוריון (שהקימו עליו את זעם הערבים והפוסט-ציונים), לא תחזיק הטענה מים. ראשי הציונות הסתפקו במועט מפני שלא היה להם דבר. אך תמיד הם רצו יותר ממה שהיה, ומעולם לא היית שומע מהם שה"חלום" צריך להישאר בגדר חלום. הפרגמטיקה המתונה חלה על המימוש בלבד, המוגבל על-ידי הנסיבות. לא על החזון. חזון שהופך באופן מודע לחלום שאין צורך לחתור למימושו, הוא ההפך ממה שמייצגת הציונות. אילו היו מיישמים ראשי הציונות את עצות המינימליסטים דהיום (להסתפק בחלום), לא היה לנו, במקרה הטוב, יותר ממה שהיתה משיגה תנועת "ברית שלום" ההיסטורית-מדינה ערבית עם מיעוט יהודי אוטונומי. הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. לא לדתיים. לעם. בית המקדש שחרב פעמיים, הוא הסמל העיקרי לא רק לדת, אלא גם לריבונות היהודית. הר הבית הוא סמל החיים היהודיים שפרחו ושגשגו כאן. הכותל, שחשיבותו ההיסטורית נמוכה, הוא סמל החורבן, הנבילה וכיבוש ארץ ישראל בידי זרים. שוויון הנפש של חלק מן הציבור היהודי לחשיבות ההיסטורית ולקדושת בית המקדש, מפגין את איהשוויון המוחלט שבהתייחסות לסכסוך הלאומי בינינו לבין העולם הערבי. ישווה האחד בנפשו מה היתה התגובה הציונית ההולמת, אליבא דחולמי החלומות, לפיצוץ הכותל בידי ערבים. לטענתם, הוא הרי בפועל המקום הקדוש ביותר ליהודים. אך האם היו נזעקים, מתחמשים ובזעקת קרב יוצאים למלחמת גוג ומגוג נגד העולם הערבי? כנראה שלא. הם היו מכנים מלחמה כזו "פנטית" ו"ברברית". מדוע , אם כן, מובן להם מאליו כי אל-אקצה, שקדושתו באה לו בעיקר מאז שהוא לכאורה בידי היהודים, מהווה עילה למלחמה שכזו? משאלת לב פרועה אי-הסימטריה הזו, שבין הזלזול היהודי במקום הקדוש ביותר ליהודים, מקום ממשי והיסטורי - לרצינות היחס המוסלמי לכיפת הסלע (אשר אפילו לא בטוח שהאגדה בקוראן מתייחסת אליה), מעמידה את השאיפה לכונן בית יהודי לאומי כמשאלת לב פרועה. שכן אם אנו באים ללא מטען, ללא זיקה, ללא מחויבות להיסטוריה ולמסורת, ללא התחייבות לקדם את חזוננו ובנייננו, ללא יחס של קדושה לעברנו, לארצנו, לסמלי דתנו וריבונותנו ההיסטוריים, אך מסכימים כי לערבים הכל קדוש, אין לנו סיכוי. אם הציונות "הנאורה" מקבלת את הקדושה רק כשהקדוש שייך לאחרים, אפשר להתחיל לארוז. הרצון לבנות את בית המקדש השלישי הוא ראוי, יהודי וציוני ממדרגה ראשונה. העובדה שישנה קבוצה סהרורית שרוצה להשיב את מלכות בית שני (כאילו מלכות הבית השני היתה דומה לבית הראשון), לא צריכה לטוח את עינינו מראות זאת. והלוואי ותימצא הדרך לבנייה. זו אינה עילה למלחמה, שכן אם ירצו המוסלמים, ויעשו זאת בשלווה ותוך כיבוד קדושת המקום ליהודים (שאיפה הרחוקה מן המציאות כיום, בה הם מחריבים את שיירי המקדש), הם יורשו להתפלל שם. ואם לא יקבלו את ריבונותנו? אזי בכל מקרה תהיה מלחמה.
הר הבית בידינו? אי הסימטריה שבין היחס הרציני של המוסלמים לאל-אקצה, מול הזלזול שלנו במקום קדוש, מעמידה את השאיפה לבית לאומי בשטח כלשהו, כמשאלה פרועה הכותב הוא חילוני מומחים מסבירים לנו בשנים האחרונות כמה פרגמטיים ומסתפקים במועט היו מנהיגי הציונות כבן-גוריון. אלא שגם אם נזנח את ההתעלמות הטוטלית מפעולותיו המקסימליסטיות של בןגוריון (שהקימו עליו את זעם הערבים והפוסט-ציונים), לא תחזיק הטענה מים. ראשי הציונות הסתפקו במועט מפני שלא היה להם דבר. אך תמיד הם רצו יותר ממה שהיה, ומעולם לא היית שומע מהם שה"חלום" צריך להישאר בגדר חלום. הפרגמטיקה המתונה חלה על המימוש בלבד, המוגבל על-ידי הנסיבות. לא על החזון. חזון שהופך באופן מודע לחלום שאין צורך לחתור למימושו, הוא ההפך ממה שמייצגת הציונות. אילו היו מיישמים ראשי הציונות את עצות המינימליסטים דהיום (להסתפק בחלום), לא היה לנו, במקרה הטוב, יותר ממה שהיתה משיגה תנועת "ברית שלום" ההיסטורית-מדינה ערבית עם מיעוט יהודי אוטונומי. הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. לא לדתיים. לעם. בית המקדש שחרב פעמיים, הוא הסמל העיקרי לא רק לדת, אלא גם לריבונות היהודית. הר הבית הוא סמל החיים היהודיים שפרחו ושגשגו כאן. הכותל, שחשיבותו ההיסטורית נמוכה, הוא סמל החורבן, הנבילה וכיבוש ארץ ישראל בידי זרים. שוויון הנפש של חלק מן הציבור היהודי לחשיבות ההיסטורית ולקדושת בית המקדש, מפגין את איהשוויון המוחלט שבהתייחסות לסכסוך הלאומי בינינו לבין העולם הערבי. ישווה האחד בנפשו מה היתה התגובה הציונית ההולמת, אליבא דחולמי החלומות, לפיצוץ הכותל בידי ערבים. לטענתם, הוא הרי בפועל המקום הקדוש ביותר ליהודים. אך האם היו נזעקים, מתחמשים ובזעקת קרב יוצאים למלחמת גוג ומגוג נגד העולם הערבי? כנראה שלא. הם היו מכנים מלחמה כזו "פנטית" ו"ברברית". מדוע , אם כן, מובן להם מאליו כי אל-אקצה, שקדושתו באה לו בעיקר מאז שהוא לכאורה בידי היהודים, מהווה עילה למלחמה שכזו? משאלת לב פרועה אי-הסימטריה הזו, שבין הזלזול היהודי במקום הקדוש ביותר ליהודים, מקום ממשי והיסטורי - לרצינות היחס המוסלמי לכיפת הסלע (אשר אפילו לא בטוח שהאגדה בקוראן מתייחסת אליה), מעמידה את השאיפה לכונן בית יהודי לאומי כמשאלת לב פרועה. שכן אם אנו באים ללא מטען, ללא זיקה, ללא מחויבות להיסטוריה ולמסורת, ללא התחייבות לקדם את חזוננו ובנייננו, ללא יחס של קדושה לעברנו, לארצנו, לסמלי דתנו וריבונותנו ההיסטוריים, אך מסכימים כי לערבים הכל קדוש, אין לנו סיכוי. אם הציונות "הנאורה" מקבלת את הקדושה רק כשהקדוש שייך לאחרים, אפשר להתחיל לארוז. הרצון לבנות את בית המקדש השלישי הוא ראוי, יהודי וציוני ממדרגה ראשונה. העובדה שישנה קבוצה סהרורית שרוצה להשיב את מלכות בית שני (כאילו מלכות הבית השני היתה דומה לבית הראשון), לא צריכה לטוח את עינינו מראות זאת. והלוואי ותימצא הדרך לבנייה. זו אינה עילה למלחמה, שכן אם ירצו המוסלמים, ויעשו זאת בשלווה ותוך כיבוד קדושת המקום ליהודים (שאיפה הרחוקה מן המציאות כיום, בה הם מחריבים את שיירי המקדש), הם יורשו להתפלל שם. ואם לא יקבלו את ריבונותנו? אזי בכל מקרה תהיה מלחמה.