בועז !!! אתה צודק ולא צודק
כבר כתבתי לפני כמה חודשים, כשהנושא עלה כאן על גבי הפורום, שהאידיאלי הוא לשלב ריקודים מכל הזמנים. ישנם מרקידים שעושים זאת, דוגמת אלה שציינתי, ובוודאי ישנם עוד אחרים שאני לא מכירה אותם ואת הרקדותיהם. למה בכ"ז רוב המרקידים לא עושים זאת? 1.בגלל שיש היצע כ"כ גדול של ריקודים חדשים כך שלא מגיעים לכל הריקודים הפחות חדשים. קשה לי להאמין שיש מרקיד אחד בעולם שיודע לרקוד את כל הריקודים שנוצרו, שעברו השתלמות, אולי אפילו שהוא עצמו לימד אותם פעם (אולי רק מירי, שהזיכרון שלה פנומנלי). השפע כ"כ גדול כך שבלתי אפשרי לחזור על ריקוד מדי שבוע או כל כמה שבועות כדי שהריקודים כולם יחקקו בזיכרון. ומרקיד הרי רוצה שהמעגל יהיה מלא, ולא רק שכמה "חטייארים" ירקדו איזה ריקוד עלום, כך שממילא זה מעגל שאין לו סוף שהרי אם אתה לא חוזר על ריקוד באופן רצוף הוא לא ייזכר וכך יוצא שרוקדים רק את הריקודים הלוהטים. 2.שוב, בגלל שהמרקידים לא מכירים את כל הריקודים הלא כ"כ חדשים. עד כאן אני מסכימה אתך, ומכאן אני חולקת עליך קשות. אתה כותב: עם כל הכבוד, ויש לי הרבה כבוד, מה לרוקדים צעירים,או חדשים, ולריקודים (או שירים) כגון:"אל גינת אגוז", "עת דודים כלה"??? ובכן, לריקודי העם, כמו לכל תופעה תרבותית, ישנם שורשים והיסטוריה. מי שחושב שתרבות יכולה לעמוד בפני עצמה, ולהיות עכשווית ללא עברה, טועה טעות חמורה. אני לא רוצה להיכנס לענייני דת, אבל דומני שכבר כולם מכים על חטא על "היהודי החדש" שרצו לעשות כאן עם תחילת הציונות, ע"י קריעת היהודי הישראלי מכל סממן דתי "גלותי". כנ"ל בתחום הספרות. ספרות "עכשווית" שאין לה כל זיקה לרבדים הלשוניים והתרבותים של השפה, היא ספרות רדודה, שלא תחזיק. לכן, מי שחושב שלצעירים אין כל זיקה לשירים הישנים, ולכן צריך ללמד ולרקוד רק ריקודים חדשים טועה בגדול. לעצם העניין, אני לא חושבת שזה נכון שאת הצעירים לא מעניינים השירים הישנים. אתמול ראיתי בטלויזיה תוכנית של שירה עברית בציבור. רב השירים היו ישנים, חלקם ישנים עד מאד, ואילו הקהל שיה צעיר מאד מאד, וידע את השירים !!!. לא סתם עשו את התוכנית ביום חמישי בערב, זמן של צפיית שיא. הצעירים חוזרים בגדול אל השירים הישנים. לדעתי, המגמה של חזרה אל השירים הישנים תסחוף אחריה גם מגמה של חזרה אל הריקודים הישנים, שכן מגמת ההתרפקות על הנוסטלגיה מתחוללת בכל התחומים. דבר אחר, שעקרוני יותר, הוא עצם ההיסחפות אחרי "מה שהצעירים רוצים" בהנחה שאכן הנחה זו נכונה (מה שלדעתי, כאמור, לא נכון). הצעירים, וגם הפחות צעירים שהם בבחינת "צעירים " לעניין ריקודי העם, אוכלים את מה שמאכילים אותם. אם גדי ביטון שם דרך קבע בהרקדות שלו את "גשר גשר" או את "בתוף ובצליל", אף אחד לא מערער, ולא ראיתי כאלה שעומדים בצד. ואם, מזמן שהוא מרקיד עם יגאל טריקי, נכנסו דרך קבע עוד ריקודים ישנים, גם הם נרקדים. מסקנה ברורה: כשאתה מלמד ריקוד ושם אותו בתכיפות מספקת, הריקוד יירקד מבלי שהרוקדים יהיו מודעים בכלל לכך שהריקוד ישן. רוב הרוקדים בכלל לא יודעים מי היוצרים ומתי נוצרו הריקודים שהם רוקדים, חוץ מהריקודים הלוהטים, שאולי שמעו עליהם ואינם רוצים לפגר אחרי חוגים אחרים. והעובדות בשטח ג"כ מדברות בעד עצמן. חוגים של מרקידים שכן שולטים בריקודים מכל הזמנים, ומשלבים ריקודים מכל הזמנים, כולל לימוד ריקודים לוהטים, דוגמת שמעון מרדכי בגולדה, או שלום עמר ברעננה, או יאיר הראל בטבעון הם חוגים מלאים, והמדריכים הללו מוערכים ביותר. לגבי ייחוד חוג מיוחד לריקודי נוסטלגיה, הדבר החל מתוך צורך. לפני כעשר שנים, לאחר שהחוג היחידי שהיה לריקודים ישנים, זה של משה תלם באוניברסיטה, נסגר (בגלל שהרוקדים לא התמידו ולא "החזיקו" את החוג כי יצאו מהנחה שהחוג יהיה קיים שם בשבילם לעולמים), נוצר חלל. היו רוקדים רבים וטובים שנמאס להם מהתגברות קצב הריקודים החדשים ומאיכות הריקודים החדשים, ופשוט לא רצו לבוא יותר ללמוד ריקודים, והפסיקו לרקוד. את החלל הזה שנוצר מילאו הרקדות הנוסטלגיה שקמו. ההרקדה בירושלים, וההרקדה של מישאל בכפר המכביה. והנה עוד הוכחה לכך ריחם של הריקודים הישנים לא נס, ושתופעת הנוסטלגיה בעליה. החוג של מישאל, בתחילתו, היה מצומצם מאד. הוא נדד מאולם אחד בכפר המכביה לאולם אחר, ומשם לבית דני, לחלק מהאולם הגדול ולאולם הגלגיליות, ורק בשנים האחרונות הוא קבוע במקומו הנוכחי. הגידול במספר הרוקדים בהרקדה הזאת, כמו התרבות הרקדות הנוסטלגיה בכלל, מצביעה על שני מאפיינים. האחד, הצורך של רוקדים רבים, כאלה שסולדים מההרקדות הרגילות, בהרקדות אלה. השני, עליה במספר הרוקדים בכלל, כולל אלה הרוקדים בהרקדות רגילות, וכולל צעירים, דווקא בגלל ההתחברות לעבר, מתוך הגל הנוסטלגי שעובר עלינו. המסקנה שלי היא כמו שלך: להכניס כמה שיותר ריקודים מכל הזמנים בכל הרקדה, ללמד גם ריקודים ישנים בצד ריקודים חדשים, ולגוון. אבל את זה, כאמור, לא כל המרקידים מסוגלים לעשות, וחבל. לגבי איכות האולפנים, אני לא מכירה את המורים שמלמדים כרגע באולפנים. מהשמות שנכתבו כאן, על גבי הפורום, אני יכולה להבטיח שהשמות שהוזכרו אינם שולטים מספיק בריקודים כדי להיות מדריכים למדריכים. באולפן שאני למדתי היו המדריכים: יענקל´ה לוי,יהונתן גבאי ותמר אליגור. השמות אומרים הכל. אני לא זוכרת אם עשו בחינות ואם כן מה הם היו, אבל עד כמה שאני זוכרת האנשים היו ברמה ממוצעת. אסור לשכוח שלא רק התלמידים צריכים להיות באיכות מסויימת, לא פחות חשוב, ואולי אף יותר חשוב, היא רמת המורים.
כבר כתבתי לפני כמה חודשים, כשהנושא עלה כאן על גבי הפורום, שהאידיאלי הוא לשלב ריקודים מכל הזמנים. ישנם מרקידים שעושים זאת, דוגמת אלה שציינתי, ובוודאי ישנם עוד אחרים שאני לא מכירה אותם ואת הרקדותיהם. למה בכ"ז רוב המרקידים לא עושים זאת? 1.בגלל שיש היצע כ"כ גדול של ריקודים חדשים כך שלא מגיעים לכל הריקודים הפחות חדשים. קשה לי להאמין שיש מרקיד אחד בעולם שיודע לרקוד את כל הריקודים שנוצרו, שעברו השתלמות, אולי אפילו שהוא עצמו לימד אותם פעם (אולי רק מירי, שהזיכרון שלה פנומנלי). השפע כ"כ גדול כך שבלתי אפשרי לחזור על ריקוד מדי שבוע או כל כמה שבועות כדי שהריקודים כולם יחקקו בזיכרון. ומרקיד הרי רוצה שהמעגל יהיה מלא, ולא רק שכמה "חטייארים" ירקדו איזה ריקוד עלום, כך שממילא זה מעגל שאין לו סוף שהרי אם אתה לא חוזר על ריקוד באופן רצוף הוא לא ייזכר וכך יוצא שרוקדים רק את הריקודים הלוהטים. 2.שוב, בגלל שהמרקידים לא מכירים את כל הריקודים הלא כ"כ חדשים. עד כאן אני מסכימה אתך, ומכאן אני חולקת עליך קשות. אתה כותב: עם כל הכבוד, ויש לי הרבה כבוד, מה לרוקדים צעירים,או חדשים, ולריקודים (או שירים) כגון:"אל גינת אגוז", "עת דודים כלה"??? ובכן, לריקודי העם, כמו לכל תופעה תרבותית, ישנם שורשים והיסטוריה. מי שחושב שתרבות יכולה לעמוד בפני עצמה, ולהיות עכשווית ללא עברה, טועה טעות חמורה. אני לא רוצה להיכנס לענייני דת, אבל דומני שכבר כולם מכים על חטא על "היהודי החדש" שרצו לעשות כאן עם תחילת הציונות, ע"י קריעת היהודי הישראלי מכל סממן דתי "גלותי". כנ"ל בתחום הספרות. ספרות "עכשווית" שאין לה כל זיקה לרבדים הלשוניים והתרבותים של השפה, היא ספרות רדודה, שלא תחזיק. לכן, מי שחושב שלצעירים אין כל זיקה לשירים הישנים, ולכן צריך ללמד ולרקוד רק ריקודים חדשים טועה בגדול. לעצם העניין, אני לא חושבת שזה נכון שאת הצעירים לא מעניינים השירים הישנים. אתמול ראיתי בטלויזיה תוכנית של שירה עברית בציבור. רב השירים היו ישנים, חלקם ישנים עד מאד, ואילו הקהל שיה צעיר מאד מאד, וידע את השירים !!!. לא סתם עשו את התוכנית ביום חמישי בערב, זמן של צפיית שיא. הצעירים חוזרים בגדול אל השירים הישנים. לדעתי, המגמה של חזרה אל השירים הישנים תסחוף אחריה גם מגמה של חזרה אל הריקודים הישנים, שכן מגמת ההתרפקות על הנוסטלגיה מתחוללת בכל התחומים. דבר אחר, שעקרוני יותר, הוא עצם ההיסחפות אחרי "מה שהצעירים רוצים" בהנחה שאכן הנחה זו נכונה (מה שלדעתי, כאמור, לא נכון). הצעירים, וגם הפחות צעירים שהם בבחינת "צעירים " לעניין ריקודי העם, אוכלים את מה שמאכילים אותם. אם גדי ביטון שם דרך קבע בהרקדות שלו את "גשר גשר" או את "בתוף ובצליל", אף אחד לא מערער, ולא ראיתי כאלה שעומדים בצד. ואם, מזמן שהוא מרקיד עם יגאל טריקי, נכנסו דרך קבע עוד ריקודים ישנים, גם הם נרקדים. מסקנה ברורה: כשאתה מלמד ריקוד ושם אותו בתכיפות מספקת, הריקוד יירקד מבלי שהרוקדים יהיו מודעים בכלל לכך שהריקוד ישן. רוב הרוקדים בכלל לא יודעים מי היוצרים ומתי נוצרו הריקודים שהם רוקדים, חוץ מהריקודים הלוהטים, שאולי שמעו עליהם ואינם רוצים לפגר אחרי חוגים אחרים. והעובדות בשטח ג"כ מדברות בעד עצמן. חוגים של מרקידים שכן שולטים בריקודים מכל הזמנים, ומשלבים ריקודים מכל הזמנים, כולל לימוד ריקודים לוהטים, דוגמת שמעון מרדכי בגולדה, או שלום עמר ברעננה, או יאיר הראל בטבעון הם חוגים מלאים, והמדריכים הללו מוערכים ביותר. לגבי ייחוד חוג מיוחד לריקודי נוסטלגיה, הדבר החל מתוך צורך. לפני כעשר שנים, לאחר שהחוג היחידי שהיה לריקודים ישנים, זה של משה תלם באוניברסיטה, נסגר (בגלל שהרוקדים לא התמידו ולא "החזיקו" את החוג כי יצאו מהנחה שהחוג יהיה קיים שם בשבילם לעולמים), נוצר חלל. היו רוקדים רבים וטובים שנמאס להם מהתגברות קצב הריקודים החדשים ומאיכות הריקודים החדשים, ופשוט לא רצו לבוא יותר ללמוד ריקודים, והפסיקו לרקוד. את החלל הזה שנוצר מילאו הרקדות הנוסטלגיה שקמו. ההרקדה בירושלים, וההרקדה של מישאל בכפר המכביה. והנה עוד הוכחה לכך ריחם של הריקודים הישנים לא נס, ושתופעת הנוסטלגיה בעליה. החוג של מישאל, בתחילתו, היה מצומצם מאד. הוא נדד מאולם אחד בכפר המכביה לאולם אחר, ומשם לבית דני, לחלק מהאולם הגדול ולאולם הגלגיליות, ורק בשנים האחרונות הוא קבוע במקומו הנוכחי. הגידול במספר הרוקדים בהרקדה הזאת, כמו התרבות הרקדות הנוסטלגיה בכלל, מצביעה על שני מאפיינים. האחד, הצורך של רוקדים רבים, כאלה שסולדים מההרקדות הרגילות, בהרקדות אלה. השני, עליה במספר הרוקדים בכלל, כולל אלה הרוקדים בהרקדות רגילות, וכולל צעירים, דווקא בגלל ההתחברות לעבר, מתוך הגל הנוסטלגי שעובר עלינו. המסקנה שלי היא כמו שלך: להכניס כמה שיותר ריקודים מכל הזמנים בכל הרקדה, ללמד גם ריקודים ישנים בצד ריקודים חדשים, ולגוון. אבל את זה, כאמור, לא כל המרקידים מסוגלים לעשות, וחבל. לגבי איכות האולפנים, אני לא מכירה את המורים שמלמדים כרגע באולפנים. מהשמות שנכתבו כאן, על גבי הפורום, אני יכולה להבטיח שהשמות שהוזכרו אינם שולטים מספיק בריקודים כדי להיות מדריכים למדריכים. באולפן שאני למדתי היו המדריכים: יענקל´ה לוי,יהונתן גבאי ותמר אליגור. השמות אומרים הכל. אני לא זוכרת אם עשו בחינות ואם כן מה הם היו, אבל עד כמה שאני זוכרת האנשים היו ברמה ממוצעת. אסור לשכוח שלא רק התלמידים צריכים להיות באיכות מסויימת, לא פחות חשוב, ואולי אף יותר חשוב, היא רמת המורים.