הרס עצמי
אתמול בצהרים הטלפון שלי צלצל, זיהיתי את מס הטלפון, היה זה מנהל כוח האדם שאצלו התראיינתי למשרת מנהל , הוא התקשר מס. ימים אחרי שניגשתי למבחני התאמה ואישיות. ידעתי שהוא מתקשר כדי לתת לי תשובה בקשר למבחן הנ"ל, הביטחון שלי היה גבוה, בעיקר אחרי שכבר דברתי עם מנכ"ל החברה, ומצאנו שפה משותפת, ואפילו ישבנו להתוות את עקרונות הניהול , לא היה לי צל של ספק שהמשרה מונחת בכיסי. ´ הלו יוני, מה שלומך´ שאלתי. ´ בסדר תודה, אני מתקשר אילייך כדי להודיע לך שהתקיימה ישיבת הנהלה בעקבות תוצאות מבחן ההתאמה שעשית´ אמר ´ בישיבה הוחלט לא להעסיק אותך אצלנו, אני מצטער ומאחל לך שתצליח יותר במקומות אחרים´ ´ אני מבין ´ אמרתי ´אין שום בעיה, תודה לך´. נשארתי בהלם, הרגשתי שמישהו לקח אותי והטיח את ראשי חזק בקיר, הלב שלי קיבל תאוצה פראית, ההערכה העצמית שלי נפלה למטה לרצפה, יכולתי לשמוע אותה מתנפצת לרסיסים, לא יכולתי לזוז ממקומי. הרגשתי איך הייאוש מתחיל להשתלט עלי והחרדה נועצת אותי חזק לתוך הרצפה. לא מבין איך אדם מקצועי כמוני שיש מאחוריו ניסיון ומוניטין של הצלחה ושל ידע בהפעלת מערכות עבודה, בניהול עובדים, בתודעת שרות גבוהה, בידע רב. איך אדם כזה מקבל תשובה שלילית רק על סמך מבחן אישיות. מה גם שהמשרה כבר הייתה מונחת בכיסי – ´ עשית עלי רושם רב, אני לא רואה שום מניעה שתתחיל לעבוד אצלנו, יש רק דבר אחד נוסף אני מבקש שתעבור, אנחנו עושים לכל העובדים שלנו מבחן התאמה. אני מניח שלא תהיה לך התנגדות´ אמר המנכ"ל. ´ לא, לגמרי לא, אני מוכן לעבור כל מבחן שנדרש´ עניתי – לרגע לא חשבתי שזה מה שיכשיל אותי – מבחן התאמה. באותו היום, אחרי שיחת הטלפון, נאלצתי לקחת שני כדורי הרגעה, עולמי חשך עלי, יחד עם ההערכה העצמית הירודה שאחזה בי והאגו המתפורר שלי, החלו גם להגיע הרחמים העצמיים, והחרדה, גם היא לא איחרה להגיע. למחרת בבוקר, אחרי שינה עמוקה בהשפעת הכדורים שלקחתי, התעוררתי לבוקר חדש, עם הכרה יותר מציאותית, החלטתי להבנות מהמצב החדש אליו הגעתי! הבנתי שאני צריך להודות לאלוהי המובטלים על שלא התחלתי לעבוד כמנהל בעבודה זו. אין לי צל של ספק שהייתי נכשל, כישלון חרוץ, אין לי ספק שלא הייתי מחזיק מעמד. הבנתי שאני בשום פנים ואופן כבר לא אותו אדם שחשבתי שאני. התחלתי לחשוב על כל מהלך התקופה האחרונה, על כל מיני דברים שקרו לי, על כל מיני דברים שעשיתי, חשבתי עלייך ואיך שפגעתי בך, חשבתי על ביתי הקטנה ועל זה שאני לא מדבר איתה כבר חודש ימים, חשבתי על הסבלנות שהתחלתי לאבד כלפי בני המתבגר, חשבתי על האפטיות שהזדחלה והחלה אוחזת בי, חשבתי על שימחת החיים שנעלמה לי, חשבתי על ההזנחה של דברים שרציתי לעשות, חשבתי על נדודי השינה שתוקפים אותי, חשבתי על חוסר התיאבון שיש לי, חשבתי על החוסר המוחלט של האנרגיה שבגופי. זה לא שלא הייתי מודע לכל אלה, נהפוך הוא הייתי מודע, אבל ייחסתי אותם לכל מיני דברים אחרים, אף פעם לא ייחסתי אותם למצבי הנפשי, היה לי מאוד נוח עם עצמי להאשים אחרים, לכן גם האשמתי אותך. הבנתי שאני בבעיה – כנראה שאני בדיכאון, יכול להיות שאני בעוד הרבה דברים אחרים, שאותם בעלי מקצוע יצטרכו לאבחן, אבל אין לי ספק שאני בדיכאון – הבנתי שאני צריך עזרה! ובאופן דחוף!!! יתכן שעד עכשיו זעקתי לעזרה בכל מיני דרכים לא מודעות, דרכים שגרמו לפגיעה באנשים יקרים לי, כנראה שרק כאשר מגיעים לתחתית, רק אז התמונה נעשית יותר ברורה, ואני כרגע בתחתית. מתוך התחתית הזו של שפל המדרגה אני רוצה לבקש את סליחתך, את היית ועדיין, האדם היקר לי מכל, אני ממש בז לעצמי על שפגעתי בך, אני בז לעצמי על ההתנהגויות המופרעות שליוו אותי בתקופה האחרונה, אנא סילחי לי. כל מה שנותר לי כעת לעשות הוא לגרור את עצמי אל אדם מקצוען, אחד כזה שירים אותי חזרה למקום שפוי, לא קל לי עם עצמי בזמן האחרון, אני שונא את מי שהפכתי להיות, אני גם לא רוצה שתחשבי שאני מחפש איזה שהיא הצדקה להתנהגות שלי, אני רק רוצה שתביני שהגעתי להכרה, ובגלל שאת היחידה בסביבה הקרובה שלי שמסוגלת להבין על מה אני מדבר, אני פונה אלייך בשם החברות שלנו ויודע שתביני אותי ולא תשפטי אותי לחומרה. אני מצטער אם אני מעמיס עלייך יותר מדי, אבל מאתמול ההכרה הזאת רובצת עלי ואני מרגיש שאני חייב לך את ההתנצלות הזו, אני חייב שתדעי שאני לא מאשים אותך יותר בכלום, הבנתי היום שהבעיה היא בי ורק בי, ועלי להתמודד עם תוצאות ההרס העצמי שנתקפתי בו. אורנטוס.
אתמול בצהרים הטלפון שלי צלצל, זיהיתי את מס הטלפון, היה זה מנהל כוח האדם שאצלו התראיינתי למשרת מנהל , הוא התקשר מס. ימים אחרי שניגשתי למבחני התאמה ואישיות. ידעתי שהוא מתקשר כדי לתת לי תשובה בקשר למבחן הנ"ל, הביטחון שלי היה גבוה, בעיקר אחרי שכבר דברתי עם מנכ"ל החברה, ומצאנו שפה משותפת, ואפילו ישבנו להתוות את עקרונות הניהול , לא היה לי צל של ספק שהמשרה מונחת בכיסי. ´ הלו יוני, מה שלומך´ שאלתי. ´ בסדר תודה, אני מתקשר אילייך כדי להודיע לך שהתקיימה ישיבת הנהלה בעקבות תוצאות מבחן ההתאמה שעשית´ אמר ´ בישיבה הוחלט לא להעסיק אותך אצלנו, אני מצטער ומאחל לך שתצליח יותר במקומות אחרים´ ´ אני מבין ´ אמרתי ´אין שום בעיה, תודה לך´. נשארתי בהלם, הרגשתי שמישהו לקח אותי והטיח את ראשי חזק בקיר, הלב שלי קיבל תאוצה פראית, ההערכה העצמית שלי נפלה למטה לרצפה, יכולתי לשמוע אותה מתנפצת לרסיסים, לא יכולתי לזוז ממקומי. הרגשתי איך הייאוש מתחיל להשתלט עלי והחרדה נועצת אותי חזק לתוך הרצפה. לא מבין איך אדם מקצועי כמוני שיש מאחוריו ניסיון ומוניטין של הצלחה ושל ידע בהפעלת מערכות עבודה, בניהול עובדים, בתודעת שרות גבוהה, בידע רב. איך אדם כזה מקבל תשובה שלילית רק על סמך מבחן אישיות. מה גם שהמשרה כבר הייתה מונחת בכיסי – ´ עשית עלי רושם רב, אני לא רואה שום מניעה שתתחיל לעבוד אצלנו, יש רק דבר אחד נוסף אני מבקש שתעבור, אנחנו עושים לכל העובדים שלנו מבחן התאמה. אני מניח שלא תהיה לך התנגדות´ אמר המנכ"ל. ´ לא, לגמרי לא, אני מוכן לעבור כל מבחן שנדרש´ עניתי – לרגע לא חשבתי שזה מה שיכשיל אותי – מבחן התאמה. באותו היום, אחרי שיחת הטלפון, נאלצתי לקחת שני כדורי הרגעה, עולמי חשך עלי, יחד עם ההערכה העצמית הירודה שאחזה בי והאגו המתפורר שלי, החלו גם להגיע הרחמים העצמיים, והחרדה, גם היא לא איחרה להגיע. למחרת בבוקר, אחרי שינה עמוקה בהשפעת הכדורים שלקחתי, התעוררתי לבוקר חדש, עם הכרה יותר מציאותית, החלטתי להבנות מהמצב החדש אליו הגעתי! הבנתי שאני צריך להודות לאלוהי המובטלים על שלא התחלתי לעבוד כמנהל בעבודה זו. אין לי צל של ספק שהייתי נכשל, כישלון חרוץ, אין לי ספק שלא הייתי מחזיק מעמד. הבנתי שאני בשום פנים ואופן כבר לא אותו אדם שחשבתי שאני. התחלתי לחשוב על כל מהלך התקופה האחרונה, על כל מיני דברים שקרו לי, על כל מיני דברים שעשיתי, חשבתי עלייך ואיך שפגעתי בך, חשבתי על ביתי הקטנה ועל זה שאני לא מדבר איתה כבר חודש ימים, חשבתי על הסבלנות שהתחלתי לאבד כלפי בני המתבגר, חשבתי על האפטיות שהזדחלה והחלה אוחזת בי, חשבתי על שימחת החיים שנעלמה לי, חשבתי על ההזנחה של דברים שרציתי לעשות, חשבתי על נדודי השינה שתוקפים אותי, חשבתי על חוסר התיאבון שיש לי, חשבתי על החוסר המוחלט של האנרגיה שבגופי. זה לא שלא הייתי מודע לכל אלה, נהפוך הוא הייתי מודע, אבל ייחסתי אותם לכל מיני דברים אחרים, אף פעם לא ייחסתי אותם למצבי הנפשי, היה לי מאוד נוח עם עצמי להאשים אחרים, לכן גם האשמתי אותך. הבנתי שאני בבעיה – כנראה שאני בדיכאון, יכול להיות שאני בעוד הרבה דברים אחרים, שאותם בעלי מקצוע יצטרכו לאבחן, אבל אין לי ספק שאני בדיכאון – הבנתי שאני צריך עזרה! ובאופן דחוף!!! יתכן שעד עכשיו זעקתי לעזרה בכל מיני דרכים לא מודעות, דרכים שגרמו לפגיעה באנשים יקרים לי, כנראה שרק כאשר מגיעים לתחתית, רק אז התמונה נעשית יותר ברורה, ואני כרגע בתחתית. מתוך התחתית הזו של שפל המדרגה אני רוצה לבקש את סליחתך, את היית ועדיין, האדם היקר לי מכל, אני ממש בז לעצמי על שפגעתי בך, אני בז לעצמי על ההתנהגויות המופרעות שליוו אותי בתקופה האחרונה, אנא סילחי לי. כל מה שנותר לי כעת לעשות הוא לגרור את עצמי אל אדם מקצוען, אחד כזה שירים אותי חזרה למקום שפוי, לא קל לי עם עצמי בזמן האחרון, אני שונא את מי שהפכתי להיות, אני גם לא רוצה שתחשבי שאני מחפש איזה שהיא הצדקה להתנהגות שלי, אני רק רוצה שתביני שהגעתי להכרה, ובגלל שאת היחידה בסביבה הקרובה שלי שמסוגלת להבין על מה אני מדבר, אני פונה אלייך בשם החברות שלנו ויודע שתביני אותי ולא תשפטי אותי לחומרה. אני מצטער אם אני מעמיס עלייך יותר מדי, אבל מאתמול ההכרה הזאת רובצת עלי ואני מרגיש שאני חייב לך את ההתנצלות הזו, אני חייב שתדעי שאני לא מאשים אותך יותר בכלום, הבנתי היום שהבעיה היא בי ורק בי, ועלי להתמודד עם תוצאות ההרס העצמי שנתקפתי בו. אורנטוס.
