הריון שני

[נילי גפני]

הריון שני

שלום לכולן. אני קוראת כבר שנתיים בנאמנות את ההודעות בפורום, אך לא משתתפת פעילה בד"כ. אני נמצאת בפרשת דרכים - רוצה ולא רוצה לקבל החלטה על ילד שני. הייתי שמחה לשמוע מההורים בפורום, גם כאלה עם ילד אחד וגם עם יותר, דעות שיוכלו לעזור לי בקבלת ההחלטה. הבת שלי, דניאל, היא בת שנתיים וחצי, ילדה מקסימה שפשוט תענוג להיות ההורה שלה! אני יודעת שאני רוצה שיהיה לה אח/אחות, ולא הייתי רוצה הפרש גדול מדי ביניהם, אבל קשה לי לחשוב שוב על הלילות חסרי השינה (זה עקב אכילס שלי, והבעיה העיקרית שלי בגידול ילדים - אני פשוט לא מתפקדת טוב כשאני בחוסר שינה). בעלי, היה שמח אם היינו מתחילים כבר ביצירת הילד השני. ואני... מהססת. לרוב חברותי אין ילדים, או שיש להן רק ילד אחד, והייתי רוצה לשמוע האם היה שינוי גדול ומשמעותי בחייכם כשהפכתם מלהיות זוג עם ילד למשפחה עם שני ילדים? האם הקשיים גברו, או שלגדל את הילד השני קל הרבה יותר מאשר את הראשון? האם הילד הראשון מקבל את האח/אחות, או סובל מכך? האם נשארו לכם חיים משלכם לאחר מכן? (שמתי את אותה הודעה גם בפורום להיות הורים, שני הפורומים נראים לי מתאימים לשאלה, ולא ידעתי להחליט היכן לשים אותה) בברכת יום שקט, נילי

 

[אםהבניםשמחה]

רק על עצמי לספר ידעתי...

תשמעי, אני לא עברתי מילד אחד לשניים. לי מיד היו שניים. ההתמודדות הייתה קשה, מתישה, מעניינת וממלאת. בזמנו חשבתי שההפרש בין ילד ראשון לשני צריך להיות בין 3 ל5 שנים. גיליתי שקפיצת הגדילה המשמעותית ביותר שמקלה על האם להתפנות לטפל בתינוק חדש היא שילד יודע לטפס על שרפרף ולשטוף לעצמו ידיים. (מצטערת אם זה נשמע טיפשי) מסיבות שונות זה לא קרה וילדתי את ביתי השלישית רק כשבניי היו בני 7. מגיל 6 הרגשתי איך הם פחות ופחות זקוקים לחברתי. עסוקים בעצמם, חוגים, חברים. ממש אמא מוזנחת. זה הגביר לי את הצורך בילד נוסף. הם מאד גדולים ועצמאים וגילויי הקנאה שלהם מינוריים. ומה אני אומרת בעצם? ההחלטה על ילד נוסף מאד אישית. כוללת כ"כ הרבה גורמים, שיקולים, רגשות...זה פאזל שאצל כל אחד יוצא שונה.

 

[zimes]

../images/Emo6.gif כמוני כמוך. כמעט

אצלי, הקפיצה הגדולה היתה כשהם יכלו לזחול אחרי בקצב סביר מחדר לחדר, ולא הייתי צריכה להרים את שניהם על הידיים בכל תזוזה כזאת. מאותו רגע - הרגשתי שהפכתי לחופשיה (להית איפה שאני רוצה, ללא משקולת ענקית קשורה לקרסול).

 

[דנה השניה]

מבחינתי (קצת ארוך)

האם היה שינוי גדול ומשמעותי בחייכם כשהפכתם מלהיות זוג עם ילד למשפחה עם שני ילדים? כן, מבחינתי היה שינוי גדול. לא רק מבחינת ההרגשה של "משפחה" אלא גם מבחינת האיזון הפנימי שלנו. זה כמו המעבר מלנסוע באופנוע עם סירה לנסיעה במכונית עם ארבעה גלגלים. זה הרבה יותר יציב - אבל גם הרבה יותר כבד. אני מרגישה (כרגע - מן הסתם גם זה ישתנה מתישהו) שמשלישיה מהודקת של אבא אמא וילדה, הפכנו לשני צמדים. בדרך כלל צמד של אבאמא ואח ואחות. (אבל, למשל כשהקטן היה ממש תינוק, היינו צמדים שונים: אמא תינוק ואבא וילדה). את מבינה למה אני מתכוונת? האם הקשיים גברו, או שלגדל את הילד השני קל הרבה יותר מאשר את הראשון? יש קשיים שגברו (למשל: חוסר השינה - שאנחנו לא סבלנו ממנו בכלל עם הגדולה וסובלים בגדול עם הקטן) ויש קשיים שהיו עם הגדולה ופשוט לא קיימים עם הקטן. למשל: אתה היינו יותר לחוצים ומודאגים מבחינת המעקב אחרי ההתפתחות שלה, ואני חושבת שהפעלנו עליה לחצים מסוגים שונים. עם הקטן אנחנו הרבה יותר רגועים והכל נראה הרבה יותר פשוט וקל, ולכן גם זורם יותר. האם הילד הראשון מקבל את האח/אחות, או סובל מכך? הגדולה שלנו אוהבת את הקטן ומקבלת אותו. כשהוא היה קטן יותר ופחות פעיל לא היתה כמעט שום בעיה. עכשיו, כשהוא אוטוטו הולך, יש יותר סצנות קנאה. מבחינתי להתמודד אתן זה אתגר אישי. אנחנו מפתחים ביחד אסטרטגיות שחלקן יעילות יותר מאחרות, זה תהליך מענין וחשוב. חשוב לי גם לציין שמהרבה בחינות הגדולה מרוויחה מהמצאותו של הקטן בחייה. היא זוכה ממנו לכמויות הערצה ולמפלים של אהבה. יש ביניהם קירבה וחברות שמעשירים את שניהם. היא יותר עצמאית - לא רק מפני שהיא עושה עכשיו יותר דברים לבד, אלא גם מפני שהורדנו ממנה לחץ. חשוב לי לציין שהפער ביניהם הוא 4 שנים. זה פער יחסית גדול ואני שמחה עליו, מפני שהיה חשוב לי לתת לגדולה מספיק זמן שבו היא תרגיש שהיא זוכה למלא תשומת הלב מאיתנו, לפני שתתוסף לה תחרות. אני רגישה לנושא הזה מפני שאני עצמי סבלתי מחסר בנושא. לדעתי הקטן, מכיוון שנולד לתוך מצב שבו הוא השני, הוא רגיל אליו ולא מרגיש שחסר לו משהו (מה גם שאפשר לומר שיש לו 3 הורים והוא מקבל מהם המון תשומת לב). האם נשארו לכם חיים משלכם לאחר מכן? אז ככה...

לא הרבה. או מוטב לומר: מאז שהקטן נולד, אני מרגישה שהמגמה שהתחילה כשהגדולה נולדה - מעבר של הפוקוס המשפחתי מאיתנו אליה - הולכת ומתחזקת. עכשיו החיים שלנו כזוג סובבים במידה רבה סביב הילדים, מה שמעסיק אותם, הקונפליקטים שאנחנו חווים בקשר אליהם וכו'. אני לא מרגישה מתוסכלת מזה - זה מרתק אותי ומעשיר אותי. לא סתם אומרים שכשהילדים נולדים את חווה את הילדות שלך מחדש. אבל ישנם רגעים שבהם חסר לי הזמן שלי עם בעלי לבד. אז משתדלים לעבוד על זה...

מקוה שעזרתי.

 

[ריניני]

דנה, תודה!

התשובה שלך ענתה גם לי על כמה שאלות וחששות שמתלבטים לי בפנים. הדימוי של מכונית לעומת אופנוע עם סירה יפהפה

תודה!

 

[דנה השניה]

../images/Emo9.gif

 

[kokopeli]

שני ילדים זה כבר משפחה

קודם כל אנ ירוצה לומר לך שאף אחד לא יכול להחליט עבורכם, ואפילו לא יכול לעזור לכם להחליט, על דבר כזה. נטע היתה בת שלוש + חודשים כשהדס נולדה, לפני שמונה חודשים. גם אני חששתי, הכי הרבה, מהלילות ללא שינה. נטע לא ישנה רצוף במשך שנה וחצי, והיה לי קשה לחשוב על עצמי במצב הזה שוב. אבל אצלי, הצורך בכניסה להריון בער מבפנים. זה היה חזק ממני. ממש הרגשתי את הגוף שלי מבקש הריון. אם אכתוב לך איך אנחנו ישנים/לא ישנים בלילות, איך נטע מקבלת את הדס, איך ההתמודדות שלנו כהורים עם שני ילדים, איך נראים החיים שלנו עכשיו... זה ממש לא ישנה, לדעתי. כל ילד, כל אח, כל משפחה, זה דבר אחר, ושום מצב איננו מלמד על שום דבר, אלא על המצב עצמו, על ההורים עצמם, על הילדים עצמם. כל מה שאני יכולה לומר לך זה ששני ילדים זה כבר ממש משפחה. אם אחרי הילדה הראשונה הרגשנו שאנחנו משפחה, הרי שעכשיו אנחנו מרגישים את "הדבר האמיתי" - לטוב ולרע, אבל בעיקר לטוב. התברכנו בשתי ילדות מקסימות ומדהימות

. הגידול של שתיים ביחד הוא אחר (אי אפשר לומר אם קל יותר או קשה יותר), הכל תלוי באיך לומדים להתארגן. תמיד אמרתי לעצמי שאני לא הראשונה שיש לה שני ילדים, ואם כולם מסתדרים בסופו של דבר, אז בטח שגם אני אלמד להסתדר. אני , באופן אישי, מרגישה עכשיו, הרבה יותר בטוחה בעצמי, הרבה יותר שלמה עם מה שאני עושה ביחס לבנות, יותר מנוסה, וזה בודאי מקל. עם נטע הססתי הרבה יותר, סמכתי על עצמי פחות, אפשר לפרט הרבה יותר, אבל, לדעתי זה רק יפריע להחלטה, כי אפשר, ואסור, להשוות. ובכל מקרה הרבה אור

ואהבה

 

[נעה גל]

אם את מהססת, אז כנראה שעדין לא הגיע

הזמן שמתאים לך. אני חושבת שצריך להכנס להריון שכבר ממש מתים לעוד ילד. שאי אפשר לחכות אפילו יום נוסף. לא יקרה כלום אם ההבדל בינהם יהיה 4 שנים או 4.5 ואפילו 5. אולי זה לא יהיה לפי התכנון הראשוני שלך, אבל לדעתי הפרשים בין אחים הם תרוץ לא מספיק להבאת ילדים לעולם. מצד שני, חוסר בשעות שינה הוא לא תרוץ טוב ללא להביא ילדים לעולם. או במילים אחרות, זה נשמע לי כמו משהו שאת אומרת לעצמך ולסביבה שלך בשביל, אולי, לא להגיד "אני לא רוצה כרגע עוד ילד" כי זה לא הכי מקובל (למרות שזה הכי לגיטימי בעולם). בעיקרון, המעבר מילד אחד לשניים הוא לא קל. כצפוי יש כפול עבודה (טכנית ונפשית) - לזה מתרגלים תוך כמה חודשים. עם המעבר מגיעות גם תחושות חדשות שלא ידעת שהן קיימות בתוכך - לגלות שאת כל האהבה שאת רוכשת לילד אחד את מסוגלת לרחוש גם לילד נוסף ושום דבר לא נגרע. לגלות שילדים מאותה משפחה הם כל כך שונים אחד מהשני ובכל זאת הכי מקסימים בעולם. לגלות שכל מה שאת יודעת על הורות צריך לעבור בחינה מחדש כי יש מולך ילד אחר שמגיב אחרת מהקודם. אני חושבת שהורות לכמה ילדים מאוד מגדילה את הרגישות להבדלים האינדיבידואלים בין ילדים (לא שלנו, אלא גם לאחרים) - וזה שיעור מאלף (בעיני).

 

[ליליה והגמדים]

מילד אחד לשניים....

יש ספר כזה, קניתי וקראתי כשהייתי באותו שלב. בינתיים, המקלון הראה שני נקודות ורעות כבר בת שנה וחצי. אני לא אומר לך שאין ימים בתוך האהבה הגדולה הזאת שלא עובר לי בראש: "למה הייתי צריכה את זה?"

אז השאלה החשובה היא באמת אם את ממש בעניין של עוד ילד וברגע שתהיי - go for it

 

[nidan]

תודה לכולם על התשובות