הרוסה מכאב וקנאה
שלום לכולן. אני כותבת כי כבר לא יודעת מה לעשות עם הכאב.
תקציר הפרקים הקודמים-בת 43. נשואה עם ילד בן ארבע.
בגלל סיבוך של ניתוח בעבר, ההריון הושג בקושי וביליתי אותו בשכיבה מלאה על הגב משבוע 12 (למעט הליכה לשירותים ומקלחת אחת ליומיים) . המים ירדו בשבוע 34 וילדתי בקיסרי שזו טראומה בפני עצמה . ילד מקסים, נס חיי, אבל התהליך והחרדה לגורלו גררו דיכאון וטיפול ארוך.
במהלך השנים חל סיבוך נוסף שהביא אותי אחת לחודש לבי"ח וגרר ששה! ניתוחים. לפני שנה נכנסתי להריון טבעי. הפלה טבעית בשבוע 7+גרידה. לאחר 5 חודשים שוב הריון טבעי שאת רובו ביליתי בבתי חולים על הגב, שבסופו של דבר הדביקו אותי בחיידק בדם מה שהביא בשבוע 16 למות העובר, לניתוח חירום וכמעט למותי. ב"טיפול נמרץ" נשבעתי שלא אעשה זאת שוב.
ההריון האחרון היה במקביל לגיסתי, ממש נכנסנו להריון יחד. עבורה הריון ראשון ובריא. אבל עבורי- תזכורת מתמדת למה שאיבדתי.
היא עכשיו בחדר לידה ואני הרוסה. מהבוקר לא מפסיקה לבכות. לא מצליחה להשתלט על עצמי. אני הרוסה מקנאה ומרגישה כל כך רע על זה. מקנאה ב"טבעיות" בה הכל בא לה, בבריאות שלה, בכך שבטח יהיו לה כמה ילדים, ב"פסטיבל" הצפוי אחרי הלידה. בעלי לא יודע מה לעשות עם עצמו, קרוע בין הדאגה לי וההתרגשות מהלידה של אחותו. אני מרגישה שאני מקלקלת לכולם את החגיגה, אבל פשוט מתחרפנת.
אני יודעת שזה יעבור אבל כל כך כואב לי. למה אני לא מצליחה לשחרר ולשמוח במה שיש לי? יש לי ילד נהדר שאני יודעת שרבות מייחלות לו (גם אני ייחלתי לילד אחד זמן רב ויודעת בדיוק איך זה מרגיש). איך אתמודד עם גיסתי? איך אצליח להסתיר ממנה את תחושותיי הקשות? היא לא אשמה במה שקרה לה ומגיע לה לחגוג. אני כל כך פוחדת שלעולם לא אוכל להתמודד עם התינוקת שלה, שזה תמיד ייכאב. שתמיד ארגיש חסרה.
שלום לכולן. אני כותבת כי כבר לא יודעת מה לעשות עם הכאב.
תקציר הפרקים הקודמים-בת 43. נשואה עם ילד בן ארבע.
בגלל סיבוך של ניתוח בעבר, ההריון הושג בקושי וביליתי אותו בשכיבה מלאה על הגב משבוע 12 (למעט הליכה לשירותים ומקלחת אחת ליומיים) . המים ירדו בשבוע 34 וילדתי בקיסרי שזו טראומה בפני עצמה . ילד מקסים, נס חיי, אבל התהליך והחרדה לגורלו גררו דיכאון וטיפול ארוך.
במהלך השנים חל סיבוך נוסף שהביא אותי אחת לחודש לבי"ח וגרר ששה! ניתוחים. לפני שנה נכנסתי להריון טבעי. הפלה טבעית בשבוע 7+גרידה. לאחר 5 חודשים שוב הריון טבעי שאת רובו ביליתי בבתי חולים על הגב, שבסופו של דבר הדביקו אותי בחיידק בדם מה שהביא בשבוע 16 למות העובר, לניתוח חירום וכמעט למותי. ב"טיפול נמרץ" נשבעתי שלא אעשה זאת שוב.
ההריון האחרון היה במקביל לגיסתי, ממש נכנסנו להריון יחד. עבורה הריון ראשון ובריא. אבל עבורי- תזכורת מתמדת למה שאיבדתי.
היא עכשיו בחדר לידה ואני הרוסה. מהבוקר לא מפסיקה לבכות. לא מצליחה להשתלט על עצמי. אני הרוסה מקנאה ומרגישה כל כך רע על זה. מקנאה ב"טבעיות" בה הכל בא לה, בבריאות שלה, בכך שבטח יהיו לה כמה ילדים, ב"פסטיבל" הצפוי אחרי הלידה. בעלי לא יודע מה לעשות עם עצמו, קרוע בין הדאגה לי וההתרגשות מהלידה של אחותו. אני מרגישה שאני מקלקלת לכולם את החגיגה, אבל פשוט מתחרפנת.
אני יודעת שזה יעבור אבל כל כך כואב לי. למה אני לא מצליחה לשחרר ולשמוח במה שיש לי? יש לי ילד נהדר שאני יודעת שרבות מייחלות לו (גם אני ייחלתי לילד אחד זמן רב ויודעת בדיוק איך זה מרגיש). איך אתמודד עם גיסתי? איך אצליח להסתיר ממנה את תחושותיי הקשות? היא לא אשמה במה שקרה לה ומגיע לה לחגוג. אני כל כך פוחדת שלעולם לא אוכל להתמודד עם התינוקת שלה, שזה תמיד ייכאב. שתמיד ארגיש חסרה.
