הרהורי מסכות...

[seaגל]

הרהורי מסכות...

חצי חיים את בונה לך מסכות חצי חיים את לומדת להסיר מסכות את לומדת שמסכה היא הגנה שלך מול העולם, שלך מול עצמך את לומדת ומרגישה שהיא חונקת אותך לאט לאט והקול הפנימי שלך נעלם... אז את מתחייבת עכשיו אני אהיה אני רק שלא ממש ידעת מה המחיר ולמרות המחיר את ממשיכה להסיר עוד מסכה ועוד מסכה את נחושה להגיע לאני שלך, לקול שלך, את רוצה להגיע אלייך כי הרי איך תלמדי לאהוב אותך לחבק אותך אם את כבר בעצמך לא רואה אותך? אלא רואה רק מסכה מול המראה... והנה הגעת פחות או יותר לשורש, לחשיפה, הנה את ואז קולטת ואוווווווווווווווווווו אני חשופה כולי כמעט עירומה מול העולם את קולטת רגע אנשים לא ממש אוהבים אותך כך את כנה מדי, רגשנית מידי "איפוא אותה בחורה חזקה שהכרנו?, את עצובה , את שמחה את כבר לא ממש ברורה פעם היית פשוט את -תמיד בסדר. ועכשיו אנחנו לא ממש בטוחים שאנחנו רוצים לדעת או לגעת " זה חשוף לנו מידי...זה נוגע בנו מידי. ואת מוצאת אותך יותר ויותר לבד עם "הפגמים" שלמדת לחבק ולקבל ושואלת את עצמך שוב ושוב את מוכנה לשלם את המחיר הזה של הקול שלך מול העולם ? את מוכנה להיות בלי מסכות-בלי נורמות חברתיות שחונקות אותך? את מוכנה להיות לבד? את משלמת מחיר או שזכית בכל הקופה??????? לא יודעת אם אני ברורה אבל אלא המחשבות שלי על מסכות ככה רגע לפני פורים שאני צריכה לבחור תחפושת ומסכה ...

 

[schlomitsmile]

זכית בכל הקופה, אם יש לך ארגז תחפושות, ואת יכולה לבחור- מתי את עוטה איזו תחפושת, ומתי את מסירה את כולן. אי אפשר לחיות כל הזמן בעירום מלא, לא מדובר בהכנעות לנורמות, אלא בצורך בסיסי להגן על עצמנו כלפי חוץ-מפגיעה, וכלפי פנים- מהצפה. אבל אם השליטה בידייך, ואת חזקה מספיק כדי להסיר ברגעים הנכונים לך, כל תחפושת - אשרייך ../images/Emo141.gif../images/Emo79.gif../images/Emo42.gif

 

[seaגל]

../images/Emo219.gif

אני דווקא שמחה שארגז התחפושות נכון לעכשיו ריק אני רוצה למצוא דברים פנימיים שיחזקו אותי ויגנו עלי לא מסכות ותחפושות חיצוניות שלגמרי נוגדות את האישיות שלי והזהות שלי ההופכות אותי למשהו אחר לגמרי שאולי באותו רגע נראה נכון, אך תמיד בשלב מאוחר יותר הוא מתגלה ומרגיש כדבר שקרי מול האמת שלי ... החלטתי שאני רוצה לקלף ממני את כל המסכות עד שאני שוב אזהה את עצמי לא תארתי לי כמה קשה זה יהיה....

 

[הרמינה 1]

דמעות בעיניי

יפהפה. פשוט יפהפה. אני קוראת שוב ושוב את מילותייך ולא מאמינה למה שהן רואות. כתבת אותי בדיוק מושלם. גם אני הורדתי מסיכות בשנה וחצי האחרונות, ואני ניצבת מול מציאות בה אני כנראה עומדת לשלם מחיר על מי שאני: אני שלא מוכנה שהחברה תכתיב לי מה להיות, אני שלא מוכנה שהחברה תכתיב לי מה להרגיש, אני שלא מוכנה לבחור בחירות רק מהפחד להיות לבד, אני שהדרך שלה לא מקובלת על כולם, אני שעצובה לפעמים כל-כך לעומק, אני שאנשים לפעמים כל-כך לא מבינים - ולכן - זו אני שלפעמים מרגישה איך הבדידות הולכת לישון איתי. ולפחות כרגע, נראה לי שאני מוכנה לשלם את המחיר - והאמת היא שאין לי ברירה. אין לי ברירה כי אני אדם של אמת, אני לא רוצה ולא מסוגלת לחיות בשקר. אני לא מסוגלת לחיות בזיוף - ואם זה אומר שאשלם את המחיר של להיות לבד - so be it. כן, כנראה שנשלם מחיר. אבל נראה שגם זכינו בכל הקופה. כי הקופה זה אנחנו. בלי מסיכות.

 

[seaגל]

../images/Emo142.gif

מרגישה בתוכי כל מילה שכתבת ומזהה את המקומות האלה בתוכי.. אני הגעתי למסקנה שבכל מקרה אני משלמת מחיר כאשר אני עם המסכה אז בעצם שמתי מסך ביני לבין העולם הפנימי שלי רק בשביל להתקבל על ידי החברה ולהרגיש חלק מ.... וכאשר אני בלי המסכה אז יש מחיר לא פעם של בדידות,להיות פגיעה יותר חשופה יותר... אני מעדיפה ללכת לישון עם הבדידות, כמו שכתבת ולא פעם פגועה אך לפחות אני יודעת שאני חיה מתוך אמת פנימית שלי ללא מסכים... לא רוצה יותר לאבד את עצמי למען חברה. למחיר הזה יש גם איכות איכות של חיי אמת איכות של יושרה פנימית לפחות זאת השאיפה להגיע למקום הזה .... מממ לא פשוט.

 

[הרמינה 1]

גילויים ומחירים

אכן, לא פשוט לחיות חיי אמת שהם פועל יוצא של יושרה פנימית. כי להיות ישרה עם עצמיותי הפנימית זה אומר להשלים סוף סוף שאני זו מי שאני ולאט לאט מסתבר לי, שלהיות אני = לשלם מחיר. להיות אני = אולי לפגוע באחרים, מבלי לרצות או להתכוון. כך או אחרת - אלו הימים. זה הזמן. זמן מתמשך של גילויים. של שמש שמאירה עליי ללא רחמים ובכך הופכת אותי לחשופה, אבל גם מלטפת את מה שנגלה למולה. וזה נעים. שבת שלום

 

[שלהבת המקורי]

"המסיכה חושפת יותר מהפנים עצמם"|זור

ציטוט של אוסקר ויילד........... תחפושת ומסיכה הם אמצעים לחוות באופן מהיר החלפת זהות. פורים משמש הזדמנות, לפחות פעם אחת בשנה להיות "מישהו אחר". תחפושת יכולה להסתיר את זהותו של האדם, אך גם לחשוף צדדים אחרים של זהותו. שלהבת

 

[schlomitsmile]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo151.gif../images/Emo193.gif../images/Emo196.gif../images/Emo153.gif

 

[ה מוזה]

מסיכות ../images/Emo151.gif

[הזכרת לי את מה שכתבתי פעם על המסיכות של אלוהים] תמיד יש מחיר,לכל בחירה בחיים . בין אם בוחרים מסיכה צבעונית נורמטיבית שכולם אוהבים/מצפים/רוצים וכו' ממך ובין אם בוחרים במסיכה השקופה שהיא כה נדירה השאלה היא איזה מחיר את בוחרת לשלם עם מסיכה צבעונית כמו שכולם אוהבים/רוצים לראות אותך , בה תשלמי מחיר עצמי [אותך] עם מסיכה שקופה תשלמי את המחיר ששילם ג'ונתן השחף ועכשיו תעני על השאלה ,האם ג'ונתן היה בוחר להיות דבר מה אחר ממה שהוא ? או בוחר להיות מאושר במי שהוא ? למרות צווחות העדה והנידוי הכואב והפוגע של אלו הבוחרים להשאר מעבר למסיכות כל החיים .

 

[seaגל]

../images/Emo152.gif

אני בחרתי שמסכה אני שמה רק בפורים... אני בעד מסכות שקופות...ולהיות מאושרת במי שאני... השאלות לגבי המחירים מתעוררות רק כשהכנפיים מתרסקות אז שעכשיו נותר לעבוד שוב על הכנפיים שהתרסקו

 

[שלהבת המקורי]

שאלה אליך מוזה...בהקשר למסכות../images/Emo197.gif

אדם שמסתדר בכל מקום ועם כל אחד ומבחינתו זה הטבע והנורמה שלו. האם אדם כזה נראה לאדם השני ולחברה בכלל כאדם עוטה מסכה? או צבוע? היה מענין לקרוא. מה דעתכן/ם? שבוע טוב שלהבת

 

[ה מוזה]

אם זהו טבעו

והוא שלם עם עצמו בכל מקום ועם אנשים שונים ומרגיש שהוא לא משלם מחיר ,אז למה זה חשוב מה האחרים חושבים ? וכן,יש אנשים שמטבעם זורמים יותר גמישים יותר יכולים להיות בבוקר עם עניבה בחברת בעלי ממון ובערב עם שרוואל או טי שירט לצד מדורה לשוחח על נפש האדם אז זה אומר שבבוקר הם היה עם המסיכה או בערב ? לא יודעת,כל עוד אותו אדם שלם עם עצמו כבר לא כ"כ מעניין אותו מה יחשבו אחרים וכ"כ הרבה אנחנו מוותרים על ה"אני" כי ההוא אומר כך,ההיא כך והם אומרים כך מה שמעניין ולא חשבתי עליו קודם והשאלה שלך גרמה לי לחשוב עליו האם מסיכות הן צביעות ? האם המסיכות שלנו הופכות אותנו לצבועים ?

 

[אין ייאוש בעולם]

לפעמים צריך "לשחק" על מנת שתכונות

מסויימות יהפכו ל"טבע" "מתוך שלא לשמה בא לשמה" ישנן התנהגויות מסויימות שאנו יכולים לאמץ לעצמנו ואנו צריכים קודם כל "לאלץ" את עצמנו לרכוש את ההתנהגויות האלה. למשל, אנשים שאינם מרבים לחייך. אם "יאלצו" את עצמם לחייך, כלומר יעשו עבודה עם עצמם בתחום הזה, עם הזמן החיוך יהפוך לטבע. זו עבודה. "מסיכות" אין אינן דבר רע אם אנו משתמשים בהן על דרך החיוב. הרי לא ייתכן שאדם יהיה כל הזמן נחמד וכל הזמן מחייך וכל הזמן טוב. אנחנו לא מלאכים. אבל חלק מהעבודה שלנו על שיפור הטוב שבנו, הרבה פעמים דורש מאיתנו לשים מסיכות. אם אנחנו לא מחבבים אדם מסויים. מה עדיף? שנחמיץ לו פנים, או שנחייך אליו? אם נחייך אליו, האם נהיה "צבועים"? מקובל לחשוב שכן, אבל אם מסתכלים על זה ממקום אחר, הרי שזה דורש מאיתנו מאמץ שיכול לעשות שינוי אצלנו וגם אצל האדם האחר שאנו לא מחבבים. יותר קל ללכת עם הטבע שלנו, אני חושבת שזה יותר קל. זה לא דורש מאיתנו מאמץ. אז אם קיבלנו מתנה מין הבורא ואנו בטבענו חייכניים וזה בא לנו בקלות, אז נהדר. אבל אם בטבע שלנו זה דווקא סגירות או ביישנות, או כל תכונה אחרת שיכולה לשדר לסביבה מרחק, אז אנחנו צריכים לעזור לטבע שלנו להשתנות. לשם כך אנחנו צריכים מסיכה. בחיים ישנם מצבים שכדי להשתלב בהם צריכים לעשות מאמץ. אפילו בזוגיות כשנהוג לחשוב שאנחנו מתנהגים בשיא הטבעיות ומביאים את עצמנו כמות שאנחנו מבלי לעשות חשבון. הרי אם נעשה כך, כמה פעמים נרצה להעיף את בן הזוג שלנו לכל הרוחות?

וזה טבעי. אז גם כאן אנו בוחרים לעטות מסיכה של חיוך, סובלנות והבנה, ולוותר. החוכמה היא (וזה לא קל) להפוך את המסיכה הזו לטבע. כלומר, פעם אחת אתה "משחק", פעם שנייה אתה גם "משחק", ואולי עוד כמה פעמים אתה מרגיש שזה "משחק" וזה לא אתה וכו'. אבל ככל שאתה משתמש "במסיכה" הזו יותר, היא כבר לא מסיכה, היא נטמעת בך והופכת להיות חלק ממך. "בטבע" שלנו בני האדם אנחנו פראיים

כילדים מחנכים אותנו כיצד להתנהג וכמבוגרים אנחנו מחנכים את עצמנו עם הכלים שרכשנו בחינוך הקודם שלנו. אני מבינה את התסכול שיכול להיות לפעמים, כי הפראי שבנו תמיד רוצה לבוא לידי ביטוי ואנחנו צריכים לתת לו לבוא לידי ביטוי, אבל צריכים למצוא לפראי שבנו לבוא לידי ביטוי במקומות שלא יפגעו בבני אדם אחרים. כל אחד מוצא את הדרך שלו עם היצירתיות שבו לבוא לידי ביטוי. זה מתסכל אם לא, כי אז באמת אפשר להתפוצץ בפנים. אבל כשאנו חיים בתוך חברה עם בני אדם, במקום העבודה, עם חברים, עם משפחה, עם כל אדם שאנו מעוניינים להיות בקשר טוב ובריא איתו, אנחנו כל הזמן עוטים מסיכות. אם לא, אז נצטרך לחיות לבד עם עצמנו

 

[ה מוזה]

אני לא מחייכת

לאנשים שאני לא מחבבת ,גם לאלו שאני לא סובלת ובמיוחד לאלו שלא מגיע להם לקבל ממני מתנה כזו של חיוך למה שאחייך למי שאינני מחבבת בכלל ? זה כמו שאדם שלא אכפת לו ממני ילבש חיוך יפה וישאל אותי "מה שלומך" והרי ברור ששלומי כלל אינו מעניין אותו אדם כזה לטעמי הוא נוטף צביעות ,אם החיוך לא צומח מהלב אני ארגיש את זה טוב טוב באדם שמולי ואדע ש"אחד בלב ואחר בפה" ובטח שלא ארצה להיות כמותו ,לאחרים .

 

[אין ייאוש בעולם]

אני מבינה אותך

אבל יחד עם זאת, אם רוצים ליצור סביבה נעימה לחיות בה ואם מבקשים לשנות מצב מקובע ביחסים מסויימים עם בני אדם שאיננו מחבבים, אז צריך לעשות מאמץ. אז אם למשל אני עובדת עם אדם שלא ממש מתעניין בי ובכל זאת, הוא מחייך אלי בבוקר אומר לי בוקר טוב ושואל לשלומי. ברור לי שהוא לא באמת רוצה לדעת מה שלומי והוא משתדל להיות מנומס. מדוע שלא אהיה מנומסת גם? זו תהיה פחיתות כבוד מצידי לחייך אליו ולענות לו בנימוס? מה אצלנו יוצר את האנטי הזה שגורם לנו להיות מקובעים על דפוסי התנהגויות? הרי קל לחייך אל אנשים שאנחנו אוהבים ואנחנו בוחרים מסביבנו את האנשים שלנו שנוח לנו איתם. אבל בחיים זה לא תמיד ככה. אנחנו צריכים להסתדר גם עם אנשים שלא הינו בוחרים אותם להיות לנו חברים. חלק מההתבגרות שלנו היא לדעת להשתנות בעצמנו. ולפעמים שינוי בעצמנו מביא לשינו בדפוס התנהגות של אחרים כלפינו. ואני לא מתכוונת לאנשים שעושים לנו רע. מאלה צריך להתרחק.

 

[ה מוזה]

אם אני לא מחבבת אדם

זה לא בגלל שיש לו עיניים חומות או צהובות אלא מפני שמשהו גרם לכך שאני לא אחבב אותו יש הבדל בין להיות מנומס ובין לחייך לאדם שלא מחבבים כלל כי משהו בהתנהגות שלו יצר את האי חיבוב הזה . את חושבת שאם אני אחייך אליו הוא ישנה את טבעו ? אני כן בעד לחייך,גם לאדם הזר ברחוב,לזה שמנקה את המדרכה למוכרת בחנות וכשאני אומרת להם "שיהיה לך יום נפלא " בחיוך זה אמיתי ולא מסיכה ,אבל קשה לי מאוד לעשות אותו דבר אל אנשים שההתנהגות שלהם גורמת לי לא לחבב אותם ואם אחייך אליהם זה לא מהלב ואני ארגיש צבועה

 

[אין ייאוש בעולם]

אני לא מתווכחת עם רגשות של בני אדם

זה מה שאת מרגישה ואין לי איתך חילוקי דיעות בעניין.

וגם חיוך

 

[schlomitsmile]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif כנראה שגם בתחום זה, רצוי למצוא את האיזון. חשוב להיות קשובים לאמת הפנימית שלנו, להיות כנים עם עצמנו ועם הסובבים אותנו, ויחד עם זאת לדעת להיות קשובים גם לצרכים של אחרים. אם מישהו זקוק לחיוך למשל, לחייך אליו גם אם כבד לי על הלב. מסכימה איתך בהחלט, שאם נשנה דפוסים שלנו, סביר להניח שגם האדם מולנו ישנה דפוסיו. להיות מחוברת כל הזמן רק לפופיק שלי, למה שאני מרגישה ורוצה, זו גישה טבעית לילדים, אבל לא תואמת את יחסי הגומלין בין מבוגרים. לא קל להיות נאמנה לעצמי, ובה בעת קשובה גם לאחרים...

 

[אין ייאוש בעולם]

ניסחת את זה נהדר schlomitsmile

מאוד אהבתי.

 

[schlomitsmile]

../images/Emo140.gif../images/Emo154.gif