הרהורים...
"מה שאני עובר עכשיו זה לא חיים" - זה המשפט שנחרט לי בראש כשראיתי לפני כחצי שעה כתבה ב"עובדה" על ההוספיס בתל השומר. את המשפט אמר בחור ששהה בהוספיס בשבועות האחרונים של חייו וענה לשאלה ששאל הכתב - למה אתה מתכוון להפסיק לקבל מנות דם אם זה יכול להאריך לך את החיים. ואני - אחרי שבוע מטורף שבו לא הספקתי לעשות חצי מהדברים שתכננתי, אחרי שבועות ללא שינה רציפה בלילה ועם כ"כ מעט שעות שינה, אחרי שנתיים בתוך הח@# הזה שקוראים לו אוטיזם - ולי מותר לאמר ח#@ -אני אמא!, אחרי יום גרוע ביותר שכלל בין היתר (אבל לא רק) מריבה עם האיש שעיקרה היתה - רבאק, עברו שנתיים, תתאפס. חשבת שאני מטורפת כשאמרתי שהילד אוטיסט כשהוא היה בן 10 חודשים, הכחשת, התאבלת אבל בחיי שעברו שנתיים (ועוד חודש - אבל מי סופר?). שנתיים שאני לבד במערכה, רצה, מבררת, בודקת, קוראת, עובדת במשרה מלאה+ ועובדת עם הילד, מתקשרת, מנסה כל דרך שיכולה לקדם עוד קצת את הפשוש ונגמר לי הכוח. אני עייפה, עצבנית, מתוסכלת, לא אוכלת, לא ישנה, לא מפסיקה לעשן. הפשוש מתקדם, אבל הוא עדיין אוטיסט וישאר כזה כל החיים ולי אין כוח יותר. אין לי כוח אבל אין לי ברירה כי אם אני לא אעשה את כל הדברים אף אחד לא יעשה אותם בשבילי. צריך למצוא גן לפשוש לשנה הבאה, גן רגיל עם שילוב או גן תקשורתי, צריך להחליט, צריך לזמן ועדת השמה, צריך לראות את הגנים ולדבר עם הצוות, צריך וצריך וצריך. יום שהתחיל מכתבה בעיתון על בנו של דורון אלמוג, כתבה שגרמה לי לדמוע על הבוקר, ונגמר בכתבה בטלויזיה על חולים סופניים שכמובן גרמה לי לדמוע גם בערב ובאמצע- דמעתי על גורלי, על חוסר הכוח ועל ההתמודדות הלא נגמרת הזו, האינסופית. יום שהתחיל ועדיין לא נגמר כי צריך לארגן חומר לגן למחר ויש גם יום הולדת, כי צריך להכין אוכל למחר ויש כביסה ובית מבולגן וכלים ועוד ועוד ועוד. יום שהתחיל ועדיין לא נגמר כי לא הספקתי את כל מה שרציתי ועכשיו כשהילדים כבר ישנים אין לי כוח להמשיך במטלות. ואני מנסה למצוא פרופורציות. הילדים שלי בריאים, המשפחה שלי בריאה וזה הכי חשוב לא? כ"כ הרבה סבל מסביב, כ"כ הרבה עצב ואבל מסביב ולי קשה, מאוד קשה לקבל את הפרופורציות הנכונות כי אני מותשת ומרגישה לבד. תחושת פסימיות השתלטה עלי, אור לנו ביום רע במיוחד שבו היא לא מצליחה לראות את האור.
"מה שאני עובר עכשיו זה לא חיים" - זה המשפט שנחרט לי בראש כשראיתי לפני כחצי שעה כתבה ב"עובדה" על ההוספיס בתל השומר. את המשפט אמר בחור ששהה בהוספיס בשבועות האחרונים של חייו וענה לשאלה ששאל הכתב - למה אתה מתכוון להפסיק לקבל מנות דם אם זה יכול להאריך לך את החיים. ואני - אחרי שבוע מטורף שבו לא הספקתי לעשות חצי מהדברים שתכננתי, אחרי שבועות ללא שינה רציפה בלילה ועם כ"כ מעט שעות שינה, אחרי שנתיים בתוך הח@# הזה שקוראים לו אוטיזם - ולי מותר לאמר ח#@ -אני אמא!, אחרי יום גרוע ביותר שכלל בין היתר (אבל לא רק) מריבה עם האיש שעיקרה היתה - רבאק, עברו שנתיים, תתאפס. חשבת שאני מטורפת כשאמרתי שהילד אוטיסט כשהוא היה בן 10 חודשים, הכחשת, התאבלת אבל בחיי שעברו שנתיים (ועוד חודש - אבל מי סופר?). שנתיים שאני לבד במערכה, רצה, מבררת, בודקת, קוראת, עובדת במשרה מלאה+ ועובדת עם הילד, מתקשרת, מנסה כל דרך שיכולה לקדם עוד קצת את הפשוש ונגמר לי הכוח. אני עייפה, עצבנית, מתוסכלת, לא אוכלת, לא ישנה, לא מפסיקה לעשן. הפשוש מתקדם, אבל הוא עדיין אוטיסט וישאר כזה כל החיים ולי אין כוח יותר. אין לי כוח אבל אין לי ברירה כי אם אני לא אעשה את כל הדברים אף אחד לא יעשה אותם בשבילי. צריך למצוא גן לפשוש לשנה הבאה, גן רגיל עם שילוב או גן תקשורתי, צריך להחליט, צריך לזמן ועדת השמה, צריך לראות את הגנים ולדבר עם הצוות, צריך וצריך וצריך. יום שהתחיל מכתבה בעיתון על בנו של דורון אלמוג, כתבה שגרמה לי לדמוע על הבוקר, ונגמר בכתבה בטלויזיה על חולים סופניים שכמובן גרמה לי לדמוע גם בערב ובאמצע- דמעתי על גורלי, על חוסר הכוח ועל ההתמודדות הלא נגמרת הזו, האינסופית. יום שהתחיל ועדיין לא נגמר כי צריך לארגן חומר לגן למחר ויש גם יום הולדת, כי צריך להכין אוכל למחר ויש כביסה ובית מבולגן וכלים ועוד ועוד ועוד. יום שהתחיל ועדיין לא נגמר כי לא הספקתי את כל מה שרציתי ועכשיו כשהילדים כבר ישנים אין לי כוח להמשיך במטלות. ואני מנסה למצוא פרופורציות. הילדים שלי בריאים, המשפחה שלי בריאה וזה הכי חשוב לא? כ"כ הרבה סבל מסביב, כ"כ הרבה עצב ואבל מסביב ולי קשה, מאוד קשה לקבל את הפרופורציות הנכונות כי אני מותשת ומרגישה לבד. תחושת פסימיות השתלטה עלי, אור לנו ביום רע במיוחד שבו היא לא מצליחה לראות את האור.
