הרהורים

[TRANCILITE]

הרהורים

בימים אלה אופפים אותי מחשבות שונות על אנדו הריון ומה שבינהם (איזו ספרותיות אני ממש מתפעלת מעצמי) . בקיצור רציתי לשתף אתכן ולשמוע את דעתכן . אז ככה מעט מאוד מהסובבים אותי יודעים על מצבי ובעוד שאני עסוקה בלחשוב על אייך מעכשיו החיים יראו ומה עושים כדי לחיות כמה שיותר בצורה נורמלית ,כולם אבל כ-ו-ל-ם מדברים על הריון ומהר" גם כך חיכית יותר מדי" -הם אומרים לי . וזה לא שאני לא חושבת על זה ,אבל אני חושבת גם על זה. ובמחשבותיי בין היתר עלו לבטים אייך לומר, מוסריים כמו- האם להביא ילד לעולם רק מתוך הפחד שכשאחליט שהגיע הזמן יהי כבר מאוחר מדי ? אייך אפשר להרות עם ידיעה שאם זו בת היא תצטרך לסחוב את ה"תיק" הזה של אנדו ? האם אגואיזם, זה להביא או לא להביא ילד לעולם בשלב הזה של חיי ?( כאמור מסיבות אישיות בן זוגי ואני לא רצינו ילד עד עכשיו ) אני לא יכולה שלא להרהר בזה כשאני קוראת את מה שהבנות שמנסות להרות כותבות בפורום –ואני מקווה שמה שאני מעלה כאן לא יכעיס אף אחת מכן שבשבילה הרהורים כאלה הם כבר לוקסוס. נ.ב בשלב הזה אין לי בכלל מושג האם האנדו פגע ביכולת שלי להרות או לא .

 

[panda321]

אני לא חושבת שזה כזה אסון,

להוריש הלאה את האנדומטריוזיס, יש דברים הרבה יותר גרועים שעוברים בתורשה. אפילו אם תורישי לביתך את המחלה, לא בטוח שזה ישפיע על איכות חייה. אצלי ההשפעה היא ממש מזערית למעט ההשפעה על הפריון, וגם פה אני לא יודעת אם האנדו' הוא זה שמפריע או בעיות אחרות שיש אצלנו. אני די מצטערת שלא התחלתי לנסות קודם, אבל זו כמובן החלטה מאוד אישית.

 

[lee E]

אוהווווו רגע להירגע.

גם אם תהיה לך בת הרי את כבר תהיי מודעת למחלה ותעקבי אחריה. חוץ מזה יש כל כך הרבה דברים שעלולים להעביר בתורשה, גם מבלי לדעת-אז בגלל זה לא להרות? אני סוחבת סכרת נעורים מגיל 12 ועוקבת אחרי הילדים באדיקות. אני לא רואה שזה מפריע באיזהשהיא דרך לחייהם. גם הייתי מאלו שהטיסו אותה לטיפולים הרבה לפני שבכלל היו לי כוונות. הייתי אמא כבר בגיל 26.5, בעקבות ניתוחים ו הפריית מבחנה. גם את הילדה השניה הריתי בעקבות עוד ניתוחים והפריות לאחר שאמרו לי למהר כי המצב לא טוב..אז היום יש לי ילדים גדולים בזמן שכל החברים עוד בשלבי התינוקות וההריונות. היינו הזוג הראשון (והיחיד-למשך תקופה ארוכה) עם ילדים . לא חושבת שזה כל כך נורא למרות שלפעמים אני חושבת שהייתי רוצה קצת יותר זמן לעצמי בגילאים ההם. אם האנדו כבר פגע? אם אפשר לדעת וחוץ מזה, הוא כבר כאן ולא יילך כנראה לשום מקום, אז צריך ללמוד לחיות גם אם האפשרות שיש פגיעה

 

[ר ו מ י ה]

תשובתי

בגיל 23 נאמר לי לראשונה שיש חשד שאני חולה באנדומטריוזיס, השאלה הראשונה ששאלתי היתה האם המחלה גורמת לבעיות פוריות, התשובה היתה שבמקרים רבים כן. למרות האמור ולמרות שהתחבטתי בנושא לאורך כל השנים, את הנסיונות להרות התחלתי רק בגיל המופלג

31 . את בני בכורי ילדתי בגיל 35 . אינני יודעת מה היה קורה במידה והייתי מנסה קודם לכן, אך לאחר לבטים וחששות רבים שליוו אותי לאורך כל השנים העדפתי להתחיל בנסיונות ברגע הנכון מבחינתי ומבחינת האישלי, ואף על פי שבדיעבד ייתכן שההחלטה שעשינו האריכה את המסע להורות, הרגשתי (גם בתקופת הטיפולים) שההחלטה היתה נכונה. למרות הנסיון וההחלטה שאני ביצעתי כן חשוב לי להדגיש שהיות ומדובר במחלה פרוגסיבית חשוב שתבחני את הנושא מהבחינה האישית שלך תוך שימת דגש על הסיכונים שבדחייה והידיעה שדחייה יכולה להאריך את הדרך להורות. בהצלחה בכל דרך שתבחרי

 

[navka]

גם אני התחבטתי....

בסוף החלטתי לנסות. במקרה הטוב אני אהיה אמא מוקדם יותר ממה שחשבתי במקרה הגרוע אם זה יקח כמה שנים אז ( וזה לא נאמר בכזו קלות כמו שזה נשמע) הרי בלי המחלה הייתי מחכה עוד כמה שנים. הפחד שלי היה לחכות לאחר הלימודים ואז לגלות שיש בעיה.

 

[בואינג 707]

אני אובחנתי כשהתחלתי לנסות

זה היה מזמן מזמן. יכולתי להיות מאובחנת לפחות עשור קודם לכן, אבל לא ניכנס לזה. לגבי "מאוחר מידי" - את לעולם לא יכולה לדעת איך המחלה תשפיע על הפיריון שלך, יש מקרים שאין פגיעה בפיריון, בכל מקרה לדעתי כדאי לקחת גלולות ברצף כדי לשמור על סטטיות עד כמה שניתן. ולכשתרצי אני מאחלת לך הריון ספונטני ומהיר. חשוב לציין שאם לאחר מס' חודשים של ניסיונות אין הריון יש לפנות לבירור ולא להתמהמה עם קבלה של עוד מחזור ועוד אחד.. לבדוק מצב חצוצרות, מימצאים שחלתיים, רחם וכד'. (חשוב כמובן לבדוק גם זרע..) את מעלה נקודה שנראה שהרבה בנות אנדו מתחבטות בה. אבל אני בגישה שתרצי אז תנסי ושוב כמובן בכפוף לכך שתשמרי על סטטיות של המחלה ותבצעי מעקבים כל 3 חודשים. לגבי העברה לדורות הבאים- זו שאלה שגם אני שאלתי בעבר- אני לא מסכימה עם זה שזה "רק" אנדו- יש כאן בנות שהאנדו' החריב להן כל חלקה טובה בחיים והן שרדו ושורדות תקופות מאד מאד קשות, לא זוכרת מי אמרה בפורום שיותר קל להתמודד עם סרטן, כי סרטן כולם מכירים ואנדו' לא.. יש הרבה מחלות ולא ניתן לדעת מה את מעבירה לדור הגנטי הבא שלך, אבל המחשבה שלך לא מגיעה משום מקום ואני לפחות מבינה אותה. וכאן המקום לכתוב את כל מה שיושב לך על הלב- בלי להכעיס אף אחת. זה שאת חושבת שהרהורים מסוג זה הם לוקסוס מראה שאת רגישה מספיק לעשות את השיתוף בתבונה וברגישות מבלי לפגוע ברגשותיה של אף אחת כאן. מאחלת לך רק טוב

 

[navka]

זה באמת תורשתי?

לא מצאתי שום אזכור לכך במאמרים שקדאתי. כמו כן אני באה ממשפחה גדולה ואני היחידה (ברוך השם) שיש לה את זה

 

[דניאל@זר]

אצלי

ההחלטה היתה הפוכה מזו של רומיה. ברגע שהודיעו לי שיש לי אנדו, שיהיו לי בעיות להקלט להריון, שאני צריכה IVF ושהריון הוא התרופה לאנדו, נרשמתי לטיפולים, אפילו שזה היה קצת יותר מוקדם ממה שתכננתי. כלומר התחלתי בטיפולים כי הייתי צריכה ולא כי באמת רציתי. בדיעבד קל להגיד שהחלטתי נכון, כי הטיפולים לקחו לי שנים ארוכות..... אבל אף אחד לא יכול לעזור לך להחליט מה לעשות - את צריכה לחשוב על זה לעומק כי ברור שאם תתחילי טיפולים רק כדי שלא יהיה מאוחר מידי, וזה יצליח בנסיון הראשון ואת עוד לא בשלה, מה אז ? בהצלחה.

 

[שבי69]

אני גם בשלב ההרהורים

אפשר להגיד שאני בגיל שאפשר להתחיל ובהתחלה חשבתי שבגלל שצריך אני אתחיל לנסות עוד לפני החתונה, כי יש לי בן זוג והכל טוב. ואז התעוררו בעיות הבנתי שאני לא רוצה שאף אחד יעשה לי מבחנים (פוריה או לא) כך פשוט הרגשתי ואני רוצה שמישהו יהיה איתי קודם כל בגללי ולא בגלל שיש לי בעיות מסוימות. כמובן שאין לי ספק שבן זוגי אוהב אותי אבל לעיתים נראה לי שהאנדו' משפיע רבות על החלטות ואולי אף מזרז אותם. אני חושבת שקודם כל לחכות לרגע הנכון שאת תהיי מוכנה נפשית לילד ולא כי לוחצים אותך או כי את חוששת. שיהיה בהצלחה לכולנו.

 

[זק המקורית]

קצת באיחור אבל מגיבה

אצלי גילו את האנדו "רק" לפני שנתיים ואני בת 38 כשהינו בנסיונות להרות היום אני בת 40 מתקופת הגילו ועד שהחזירו לי את איכות חיי לקח שנה ועוד שנה של התאוששות מכל פתיחות הבטן שעברתי באותה שנת גילוי כך ששנתיים בכלל לא חשבנו על הריון והיום כשהרופאים אומרים שיש אפשרות לחשוב על זה ואני מאוד רוצה לנסות הרופאים עדיין אומרים שאומנם האפשרות קיימת אבל הסיכון שכרוך בזה הוא לא קטן בכלל אז עכשיו מה עושים? ואני חייבת להחליט מהר כי גם הגיל עושה את שלו ולומר את האמת אני לא מסוגלת להחליט אם לקחת כזה סיכון ואולי בנסיון היחידי שמותר לי להחזיר אותי שנתיים אחורה (כמובן שיש את הסיכוי שהכל ילך חלק אבל אין ערבות על כלום) או לא לעשות שום ניסיון ולא אני חושבת שלא צריך לרוץ בהחלטות אבל לא להתמהמה איתם יותר מידי .

 

[TRANCILITE]

בנות יקרות ../images/Emo140.gif

תודה ששיתפתן אותי בחויות ובהירהורים האישיים שלכן . היה מרגש ומחכים ללמוד על הלבטים ההשקפות וההחלטות שכל אחת מכן בחרה . אין לי מושג ,עדיין, מה אני אחליט . אני חושבת שקודם כל אפגש עם אחד הרופאים בתל השומר ואשמע ממנו מה קורה איתי ובאיזה מצב אני נמצאת ומה ההשלכות, אח"כ לחזור לבית ולחשוב על הכל בצורה מסודרת ואז אולי אהיה חכמה יותר ,מי יודע. תודה trancilite