רקדנית הרוח...
New member
הרהורים
הראש שלה כבר כואב מרוב מחשבות, היא אומרת לעצמה כל פעם מחדש שלחשוב יותר מדי רק עושה רע אבל זה לא משהו בשליטתה. היא כל הזמן מתחבטת בשאלות, מיוסרת, לא שלמה עם עצמה וזה מתסכל. אין לה מנוחה. איזה הבדל תהומי יש בין "לדעת" ובין "להרגיש". היא יודעת שהיא מיוחדת, אבל לא מרגישה אחת כזאת. יודעת שהיא "ציפור נדירה" אבל תמיד מרגישה כמו "עוף מוזר" לא שייכת, אף פעם לא מתאימה. תמיד אחרת. לעיתים היא מייחלת למוות. שיגאל אותה מכל כאבי הלב האלו שיביא לה, אולי, את שלוות הנפש הנכספת כל כך. מעניין אם קיים עונש על בזבוז שנות חיים באי מעש מעניין אם יש עונש על אי ניצול המתנות בהן ברך אותך אלוקים. והיא רואה בעיני רוחה את הכיתוב על המצבה שלה: נולדה XXXX נפטרה XXXX בזבוז. היא משתדלת לא להיות עצובה כל הזמן. אנשים הרי לא אוהבים להיות בחברת המהורהרים .. זה מלחיץ אותם. אבל הלב שלה כואב כל הזמן, והדמעות זולגות בכל רגע שלה לבדה. ואין בהן תועלת, לבד מזיכוך הנשמה, הכאב נותר בעינו. כאב על הבזבוז, על חוסר המעש על הכליאה העצמית כאב על מי שהיא היתה יכולה להיות אילו רק היה עולה בידה. ושוב היא מגיעה להחלטות, היא תנסה להתחיל שוב, מהתחלה כאילו לא היה שם כלום קודם. לא מתוך אמונה גדולה, אלא מתוך ידיעה שאין ברירה אחרת. האפשרות האחרת לא מובילה אותה לשום מקום. היא תהיה חזקה, תרים את עצמה לאט לאט מהקרשים כי אין אף אחד שיעשה את זה בשבילה. אף אחד לא נותן, כולם רוצים רק לקחת לקחת מה שהיא עדיין לא מוכנה נפשית לתת. היא תתחיל שוב, עם מועקה ענקית בלב ודמעות קפואות שממאנות לצאת אבל מטשטשות לה את מסך הראיה. אולי היא תצליח, ואולי לא ברירה אחרת- אין לה. אם היא תשתוק ותנסה להסתיר את הכאב שבחזה, היא תמות לה מבפנים כשהדמעות עולות עולות, הראש שלה צועק קולות קולות תמונות מן העבר והלב שלה נשבר... היא מתה לבכות היא מתה לבכות.. (לאה שבת)
הראש שלה כבר כואב מרוב מחשבות, היא אומרת לעצמה כל פעם מחדש שלחשוב יותר מדי רק עושה רע אבל זה לא משהו בשליטתה. היא כל הזמן מתחבטת בשאלות, מיוסרת, לא שלמה עם עצמה וזה מתסכל. אין לה מנוחה. איזה הבדל תהומי יש בין "לדעת" ובין "להרגיש". היא יודעת שהיא מיוחדת, אבל לא מרגישה אחת כזאת. יודעת שהיא "ציפור נדירה" אבל תמיד מרגישה כמו "עוף מוזר" לא שייכת, אף פעם לא מתאימה. תמיד אחרת. לעיתים היא מייחלת למוות. שיגאל אותה מכל כאבי הלב האלו שיביא לה, אולי, את שלוות הנפש הנכספת כל כך. מעניין אם קיים עונש על בזבוז שנות חיים באי מעש מעניין אם יש עונש על אי ניצול המתנות בהן ברך אותך אלוקים. והיא רואה בעיני רוחה את הכיתוב על המצבה שלה: נולדה XXXX נפטרה XXXX בזבוז. היא משתדלת לא להיות עצובה כל הזמן. אנשים הרי לא אוהבים להיות בחברת המהורהרים .. זה מלחיץ אותם. אבל הלב שלה כואב כל הזמן, והדמעות זולגות בכל רגע שלה לבדה. ואין בהן תועלת, לבד מזיכוך הנשמה, הכאב נותר בעינו. כאב על הבזבוז, על חוסר המעש על הכליאה העצמית כאב על מי שהיא היתה יכולה להיות אילו רק היה עולה בידה. ושוב היא מגיעה להחלטות, היא תנסה להתחיל שוב, מהתחלה כאילו לא היה שם כלום קודם. לא מתוך אמונה גדולה, אלא מתוך ידיעה שאין ברירה אחרת. האפשרות האחרת לא מובילה אותה לשום מקום. היא תהיה חזקה, תרים את עצמה לאט לאט מהקרשים כי אין אף אחד שיעשה את זה בשבילה. אף אחד לא נותן, כולם רוצים רק לקחת לקחת מה שהיא עדיין לא מוכנה נפשית לתת. היא תתחיל שוב, עם מועקה ענקית בלב ודמעות קפואות שממאנות לצאת אבל מטשטשות לה את מסך הראיה. אולי היא תצליח, ואולי לא ברירה אחרת- אין לה. אם היא תשתוק ותנסה להסתיר את הכאב שבחזה, היא תמות לה מבפנים כשהדמעות עולות עולות, הראש שלה צועק קולות קולות תמונות מן העבר והלב שלה נשבר... היא מתה לבכות היא מתה לבכות.. (לאה שבת)
