הרהורים...

[פשוט גיל]

הרהורים...

מוזר לי לכתוב משהו אחר חוץ משאלה בפורום הזה אבל אני חייבת לשתף קצת.. וכאן זה הכי קל... אני "מתוקה" כבר שנה .. עוד שבועיים בדיוק.. להגיד שהחיים שלי לא השתנו, זה לא נכון, הם הכי השתנו בעולם.. כולם מדברים פה בכזאת קלילות על המחלה כאילו היא איזה קוץ קטן שלא צריך להפריע לחיים, אבל זה יותר מזה אני מתה מפחד ממנה, אז או שאני חושבת עליה יותר מידי או שאני לא חושבת עליה בכלל, אני לא מסוגלת לקבל אותה... לא קורה לכם שנמאס לכם? שנמאס לקום בבוקר חצי מעורפלים ובום דקירה קטנה באצבע שמעירה אתכם? לחזור מבילוי יחד עם הציפורים ולבדוק ישר שהכל בסדר? וזה עוד הדברים הקטנים שנכנסים לשיגרה.. לא נמאס לכם לפחד מה יהיה מחר? כי כל יום שונה בתכלית ממשנהו, ומה יהיה עוד 10 שנה ? אם בכלל... נמאס לי שהסביבה מקטלגת אותי , נמאס לי שמעירים לי על מה שאני אוכלת ( כאילו מה נראה להם שאני לא יודעת...) נמאס לי מוועדות רפואיות בצבא, נמאס לי לחכות 4 חודשיים לעשות תאוריה, נמאס לי להיות עייפה , נמאס לי להיות חלשה אחרי שיעורי ספורט... לפעמים אני חושבת שבטוח יש דברים יותר קשים מהמלחמה הפרטית הזאת שלי, אבל ברגעים הקטנים והעצובים אתה לא בדיוק מצליח לחשוב על מה...

 

[roni1151]

היי גילגיל, כנסי רגע ../images/Emo24.gif

את נשמעת נורא נואשת, המחשבות של מה יהיה בעוד 10 שנים אם יהיה, טבעיות. אבל אנשים תמיד חושבים, ללא קשר למצבם הבריאותי. (למרות שבין המחשבות והמציאות אין בכלל קשר) אני רוצה לספר לך על שלושה אנשים קרובים אלי שחלו בסוכרת נעורים ולהלן התוצאות: 1. הבוס שלי לשעבר, סיים הנדסת בניין בטכניון, נשוי + 3 ילדים ונכד. עסק כל חייו במקצוע והפך ליזם פרוייקטים מצליח, עבד כל היום עם מנוחה בצהריים. טס המון לחו"ל וחזר מארה"ב ללא ג'ט לג תאמיני לי, קינאתי בו על היכולת. ואני הייתי הבריאה. 2. שותף שלי לשעבר, בחור חמד, נשוי + 3 ילדים, בעל חברת יבוא, טס כל הזמן במיוחד למזרח הרחוק (טיסה קשה) נראה מעולה, שומר על עצמו וחי חיים מלאים ומעניינים. 3. השלישי, סתם פדלאה, לא עשה כלום עם החיים שלו, מזל שהאבא המאמץ שלו סידר אותו בחיים. (הוא לא עובד ולא עבד מעולם). מה שאני רוצה להגיד לך, שהחיים שלך יראו כמו שתעשי אותם. לכל אחד הבעיות שלו, תאמיני לי, אני מנוסה ויודעת על מה אני מדברת. תתעודדי, הרפואה מתקדמת, כל הזמן יש גילויים חדשים (אני במקרה עובדת בחברה המייצרת, מיבאת את הלנטוס וכל הזמן מתבצעים מחקרים) את צעירה, תתחילי להנות מחייך. וסליחה על האורך.

 

[הסייח הרוקד]

לפשוט גיל ../images/Emo141.gif

מאוד ריגשת אותי אך שכתבת את הדברים. לפי הגיל שלך, אני מבין שאת טייפ1 וזה אומר שאת בודקת עם גלוקומטר וגם יש לך משאבה....... תשמעי זה חתיכת מאבק, הסיפור הזה הוא לא קל ולא פשוט, אבל יש המון כאן שלמדו אך לחיות עמו בשלום........ אני מקווה ששאר הצעירים מטייפ1 יענו לך ויצטרפו לשרשור הזה, כי באמת יש המון אנשים בפורום הזה שהיו במצב דומה לשלך. שיהיה לך בהצלחה.

 

[portland]

אני קראתי ואני רוצה להגיד...

שאני מאוד מבין אותך תאמיני לי שאני חושב בדיוק מה שאת חושבת כל יום ואני כבר עוד מעט 4 שנים עם המלחה אבל יש דברים שלמדתי לחיות איתם ואני מדבר מנקודת מבט של אדם "צעיר" עם המחלה ואני כל יום לומד דברים טובים ולצערי גם רעים (היפוים) . אני יגיד לך את האמת אין תשובה אמית לשאלה שלך זה רק הרבה רצון תקווה ואמונה. חוץ מי זה צריך ללמוד לחיות אם זה... אני מאחל לך באמת הרבה הצלחה בהכל ושלא תאבדי כיוון אנחנו פה איתך לעזור לך.

 

[אורלי6]

גיל חמודה, המלחמה שלך מאד חשובה../images/Emo70.gif

והרבה מאיתנו עברו את השלבים שאת עוברת עכשיו. את רק בת 17 (ואני מקנאה...), אבל הייתי שם. בגילך היתה לי סכרת כבר 7 שנים, וכעסתי על הכל

נמאס לי מהבדיקות ומהזריקות ומזה שמעירים לי על מה אני אוכלת, ושדוחים אותי בצבא, ושאני שונה ומה לא.

. עם הזמן הבנתי שהסביבה מקטלגת אותי, כי היא מקטלגת את כולם, והבנתי שיקטלגו אותי לפי מה שאני עושה עם החיים שלי ולא לפי המחלות שלי. למדתי והשכלתי, נשאתי איש וילדתי ארבעה ילדים, פיתחתי לי קריירה, ובכל פעם קיטלגו אותי לפי מה שאני . היום, 32 שנה אחרי, אני אשת קריירה, אשה ואם, ורק בסוף בסוף גם סכרתית.

גם היום, אודה, לפעמים לא בא לי לדקור, או למלא את המשאבה, אבל אין לי ברירה, כי אני רוצה להמשיך לחיות את החיים הטובים שבניתי, והדברים האלה (הקוץ) הם אלה שבזכותם הצלחתי.

מותר להתעצבן ולהרגיש רע, זו זכותינו. צריך רק לזכור לשמוח ועם הרבה כוח להמשיך קדימה.

 

[פ ח י ש ו א ו]

טייפ 1 כבוד ../images/Emo163.gif

היי, אז גם אני חולה בטייפ 1. אני קצת יותר חדש ממך בשטח(חודשיים). המחלה התפרצה אצלי באמצע התקופה שאפשר להגיד שהכי חיכיתי לה בשירות הצבאי שלי ומיותר לציין שהיא באה לי בהפתעה(כמו לכולם). המחלה היתה חדשה לי לחלוטין, אומנם שמעתי עליה פה ושם אבל לא ידעתי בדיוק מה זה ובמה מדובר. אחרי שבוע ומשהו של הרגשה רעה ואחרי הבדיקות הזעיקו אותי בדחיפות למרפאה בשביל לבשר לי שכנראה יש לי סכרת ושבטיפול נכון אפשר לחיות עם זה "עשרות שנים". באמת תודה רבה... מאז ועד הבוקר שאחרי ההרגשה שלי היתה בערך כמו בגהנום, לא הייתי מוכן להאמין שזה קורה לי. בכיתי כמו ילד(מודה מודה). בבוקר שאחרי לעומת זאת התעוררתי לי ב3 ומשהו אחרי שהאחות הנחמדה קרעה לי קצת את היד עם האינפוזיה. הלכתי לשירותים, הסתכלתי במראה ואז(זה נשמע כמו משפט מפגר מסרט) פשוט אמרתי לעצמי שאני חייב לקחת את עצמי בידיים, שאני אעשה כל מה שצריך בשביל לחיות עם הדבר הזה הכי טוב שאני יכול. אם צריך לוותר על מתוק אז אני אוותר. אם צריך לעשות יותר ספורט אז אני אעשה. אם צריך להיות יותר רגוע אז אני יהיה יותר רגוע. והכי חשוב לדעתי זה ההכרה בעובדה שיש את החרא הזה אבל יכול להיות יותר גרוע, הרבה יותר גרוע. מאז אני חי הרבה יותר טוב ממה שחייתי קודם, ואני רציני לחלוטין הורדתי משקל, התחזקתי, נרגעתי ואני מודה שלא מזיקה לי כל התשומת לב מכל הבחורות

ולמה אני מספר את כל זה? לדעתי הכל תלוי באיך את רואה את הדברים. אם את לוקחת את עצמך בידיים ומקפידה על תקינות(ובנינו זה לא כזה מסובך) החיים שלך יהיו לא פחות יפים ממה שהם היו קודם. סתם לדוגמא, סבתא שלי(אוהב אותך סבתא!!!

) מבחינתה כל שניה שאני חי עם הסכרת זה נס לדעתה, אני חולה, ואין מה לעשות ועדיף שאני לא אצא מהבית. בכל מקרה מבחינתי אני בסדר גמור... נכון שלפני ארוחה יש לי איזה פרוצדורה קטנה אז כמו שאחרים מתפללים אני עושה את העניינים שלי ונכון שלא אוכלים כל מה שרוצים, אבל השוק בשבילנו הוא כל כך גדול שזה ממש לא מורגש. בקרוב אני טס לשלושה ומשהו חודשים של טרקים בניו זילנד. הצבא שלא רצה אותי עם הסכרת מבקש ממני עכשיו לחזור בשכר. הכל ר-ג-י-ל הכל בראש שלך... אני עדות לזה שאפשר להיות מאושרים ופעילים גם עם הסכרת טוב זהו כתבתי הרבה, לא הכל קשור למה שכתבת אבל בכל מקרה הרגשתי צורך לשתף אם זה איכשהו טיפה עזר אז זה כבר משהו. אם בא לך לדבר עם מישהו בגילך(קצת יותר) אז אני פה... תרגישי טוב

 

[השושן הצחור]

../images/Emo24.gif

החיים משתנים כל הזמן וללא קשר רק לסוכרת, אבל גם אי אפשר להגיד שבלי קשר. הם מורכבים מעליות וירידות: לפעמים נמאס לנו מהצורה שאנחנו נראים, מאיך שהתפתחו חיינו וכן מלהזריק, לבדוק וכל היוצא בזה. יש שתי אפשריות: או לשקוע בדיכאון עמוק ורחמיים עצמיים

או לצחוק על כל העולם ולהמשיך הלאה

, להודות לאלוהים שיש לנו דרך התמודדות יחסית טובה וקלה בעוד שלאנשים אחרים אין את זה. מה יהיה בעוד 10 שנים - אלוהים גדול ! לאף אחד אין תוכנית ביטוח עם ובלי סוכרת. חלשה אחרי ספורט תאכלי טוב יותר קודם

ועדות רפואיות להלחם להלחם להלחם ! - אבל לעשות זאת ברוח טובה כאילו שברתי את המערכת

נמאס לך שמקטלגים אותך ואומרים לך מה ואין ומתי לאכול אז תסרבי !- את צריכה לחלק את האנשים לשני סוגים עיקריים: משפחה וחברים קרובים שעושים זאת מתוך דאגה כנה וכל השאר שעושים זאת כי הם צריכים להגיד משהו

לאנשים הקרובים - תסלחי ! הם באמת דואגים

תשכנעי אותם שאת דואגת ושומרת על עצמך, תרגעי אותם שאת אחראית ועצמאית. ואין להם מה לדאוג. לאחרים מומלצות שתי דרכי טיפול: שתספרי רק לאנשים שמכירים אותך ויודעים מי את ומה מעלותיך בלי קשר להיותך מתוקה. או שאם בחרת לספר לכולם - תסבירי ותאמרי בעדינות או בציניות

(תלוי מה עובד

) שאת דואגת לעצמך ומודעת לדברים קצת יותר מהם ואינך צריכה את הטפות המוסר....

 

[יפיופי]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

 

[i l a n n a]

גיל...

מה אני אגיד לך? גם אני שנה וקצת מתוקה טייפ 1..., גם לי לפעמים בא לזרוק את כל הציוד הזה לים (מיד אחרי שאני אצבע אותו בכחול כדי שישתלב בנוף). אבל, מה שמחזיק אותי "שפויה" זו העובדה שאם אני אעשה הכל כמו שצריך הסיכויים שלי לסבול מ"מתנות" של הסכרת קטנים יותר והסיכויים שלי לחיות חיים בריאים ותקינים גדולים יותר. בקשר לצבא- אין מה לעשות. אני מבינה שאת בכיתה יא? אם ככה אז עד סוף יב' איש לא יסתכל עלייך למטרות גיוס (ככה הסביר לי הרופא שמאשר את ההתנדבויות לא הבנתי למה) אז תתעודדתי- אם המצב שלך לא משהו יש לך זמן לשפר אותו ואם הוא תקין אז את יכולה לשמר אותו... תתיחסי אל הועדות האלה כעל יום חופש מהלימודים ושבירת שגרה.... המון המון בהצלחה